פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קנג:כג

ויש עמ״א יש בכאן ענין ראוי לפרוש בקצרה כפי דעתי ההדיוט יותר בעזה״י הנה יש מי שמתיר הוא הרא״ש והנה הרא״ש כתב יחיד שמכר ס״ת י״ל דיעבד ולמד ממשנה דאכל הני קאי היינו דיעבד בזט״ה במא״ה. שמכרו ס״ת דיעבד המעות חולין ה״ה יחיד כה״ג (עב״י הקשה היכי דאיק ממשנה בהיתר ולמ״ש י״ל דמשנה בס״ת נמי דיעבד) ומיהו יש מי שמתיר א״ח ונ״י ובאר הגולה ציין הרא״ש והדין עמו כי בי״ד רפ״ב כתב הטור תפוחי כסף וזהב יכולים למוכרם לכתחילה לדעת הרא״ש אלמא הכין הוא וכ״כ הטור. ולפ״ז לרא״ש הא דאמרו מגילה כ״ז א׳ אין מוכרין ס״ת אלא ללמוד ולישא אשה (ולפ״ש) בכפרים ובני העיר לחוד אם דכרכים ע״ד חבר עיר אבל זט״ה במא״ה וכן יחיד בשלו מוכר ס״ת לכתחלה בזט״ה במא״ה. ואמנם היש מי שאוסר י״ל בו פירושים או שהוא דעת הריב״ש הביאו הב״י כאן אליביה דהר״מ פרק עשירי מס״ת הלכה ב׳ לעולם אין מוכרין תורה אלא לב׳ דברים משמע אף זטא״ה במא״ה א״ן מוכרין ואפי׳ מכר אין המעות חולין ומ״ש מגילה כ״ו א׳ אבל מכרו זט״ה במא״ה אב״ה קאי לא אס״ת כ״כ הריב״ש עב״י והנה מדכתב אב״ה ולא אמטפחת כו׳ חוץ ס״ת משמע אף כל הני רק בה״כ לא מהני זט״ה במא״ה רק ב״ה מיהו הא בורכא להמעיין בר״מ פי״א מתפלה הי״ח וכן אם התנו על מותר הדמים כו׳ תיבה מטפחת חומשין ס״ת כו׳ אלמא כל הני מהני תנאי דזט״ה במא״ה רק ס״ת לא מהני זט״ה במא״ה ואף דיעבד אמעות לא מהני דא״א ללמוד דיעבד מלכתחלה ואפשר מכירה באיסור בטל המקח ולפ״ז רמוני כסף המוזכר בר״מ שם פרק עשירי מס״ת ה״ד אכפרים קאי זט״ה שלא במא״ה כמ״ש בכ״מ שם בי״ד רפ״ב בב״י אבל זט״ה במא״ה סוברין לכתחלה חומשים והדמים חולין כמ״ש בפי״א מה״ת הי״ח. ולפ״ז קשה תרתי אחד אמאי לא כתב המחבר הפלוגתא בב׳ אופנים בזט״ה במא״ה ויחיד בס״ת יש מתירין ויש אוסרין ולמה נקט יחיד דוקא היל״ל רבותא כמ״ש הר״מ לעולם אין מוכרין כו׳ ב׳ לאיזה צורך כתב אפילו ס״ת דבשאר דברי קדושה חומשין גם הר״מ מודה דשרי ביחיד גם בי״ד רפ״ב סי״א צריך לדחוק י״א אס״ת לא אתשמישים אבל דעת הלבוש י״א יחיד בשלו כמו זט״ה במא״ה וי״א שאין כח ליחיד בשלו להפקיע קדושה משמע דליש מי שאוסר מודה זט״ה במא״ה דמוכר אף לכתחלה ס״ת וחילק ביחיד לחוד ואף בתשמישי קדושה אוסר ביחיד למכור ולהוציא המעות לחולין אף דיעבד דגרע מזט״ה במא״ה וא״ש ההוא דרמוני כסף בפרק עשירי מס״ת ה״ד וכמו שהבין הטור בי״ד רפ״ב בדבריו דאפי׳ בשל יחיד מיירי ולהרא״ש אין קיום לדין זה ומש״ה א״ש כאן ובי״ד כתב יש מתיר אפי׳ ס״ת ויש אוסר אפי׳ תשמישי קדושה ביחיד דגרע מזט״ה במא״ה. אבל לומר דהמחבר נקיט כאן פלוגתא אי דוקא המותר שרי דכבר סתם בס״ז דכל המעות חולין ולא הביא כלל דעת הר״מ דבב״י כתב די״ל דהר״מ רבותא קאמר ומודה דכל המעות חולין. ועב״י י״ד רפ״ב כתב להר״מ ס״ת אסור למוכרו ואם מכרו קונה ס״ת והמותר יעשו מה שירצה י״ל אם נאמר דקאי בשיטתי׳ בכ״מ פי״א מה״ת דמותר דוקא וסובר ס״ת לכתחלה אין מוכרין הן יחיד או זט״ה במא״ה ודיעבד המותר עכ״פ חולין כמו זט״ה במא״ה בה״ב ותשמישי קדושה קשה מנלן למילף מהתם לכתחלה וכאן דיעבד כמ״ש הוא ז״ל להרא״ש וצ״ע כעת והנה האדון ז״ל בחר לו דרך הריב״ש ולא הביא כלל דברי הלבוש וא״י למה: ומ״ש בי״ד ע״ר שאר ספרים נמי וכ״כ הטור ועל הטור קשה דהא פסק יחיד בשלו אפי׳ ס״ת שרי למכור תי׳ הקדישו לרבים לקרות בהם אפי׳ הם שלו כמ״ש באות כ״ב ולענין דינא לא הכריע בכאן כתב יש אומרים וי״א ובי״ד רפ״ח להיפוך כתבתי בכללי הפוסקים בזה. ועש״ך י״ד ע״ד ובש״ע שם ובב״י וצ״ע בזה ואין להאריך: