פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קמז:יא

לא עמ״א הקשה דמנהגינו שמוציאין שניהם בב״א ואין מסלקין הראשונה מהשולחן עד שיניחו השנייה (ואומרים קדיש על שתיהן) שזה היפך מיומא כ״ו ב׳ דלרבנן שס״ל ב׳ כן הוי מניח תחלה דם השעיר והיוצא מק״ק ונוטל אח״כ דם פר להזות על הפרוכת וכ״פ הר״מ בפ״ד מיוה״כ ה״ב ה״ה כאן היה לסלק הראשונה לארון הקודש ואח״כ להניח שנייה על השלחן ותי׳ התם אי אפשר דתופס דם השעיר בימין א״כ יקח דם פר בשמאל לכך יניח תחלה דם שעיר משא״כ בפסחים ס״ד ב׳ כף ריקן אוחז בשמאלו ומקבל המלא תחלה בימינו שלא יהא פנוי כו׳ ובפי׳ המשניות משמע כן מקבל המלא הזריזות והחריצות שמקבל תחלה כו׳ הרי כמנהנינו. ומש״ה מושיט ליה חבירו המלא תחלה ופרש״י שם ל״מ קצת כן. ומיומא י״ל דהוי ביוש למצוה דם שעיר עם נומל תחלה דם פר משא״כ תורה א׳ מ״ש בזה כתוב בזה. והפר״ח הוכיח היפך מנהגינו מכ״ג ביה״כ דאין מביאין ספר שני משום ברכה לינחי תרווייהו יע״ש וא״י דא״כ מביאין אח״כ כל שדעתו עליה ומכ״ש ממין א׳ א״צ ברכה שנית וכדמשמע מי״ד סי׳ י״ט ס״׳ז וא״ח ר״י ואי״ה שם יבואר והט״ז בי״ד רע״ט אות ב׳ הקשה זה ותי׳ דב׳ מצות הכרחיות צריך ב׳ ברכות יע״ש. ואם נאמר דמשום הפסק בשתיקה צריך לברך שנית א״כ לדידן נמי דאין פותחין השנייה עד שיסלקו ראשונה ובר״ו לא קיי״ל כן דשתיקה כמה לא הוי הפסק ומיומא מוכח כן דאל״כ אהא דפריך ונגלליה אמאי לא משני משום ברכה דהפסק ואי״ה בר״ו יבואר עוד וכאן אין להאריך ועמ״ש המ״א בסוף האות דאנו נוהגים כרמב״ם בב׳ ס״ת ושם יבואר אי״ה. ובק״מ ס״ב באמצע לא הוי הפסק אף קרא ג״פ:

מי שנותנין לו כו׳ עמ״א מפטיר אע״פ שקורא מה שכבר קראו מ״מ יאמר גם הפטורה ברכות עדיף מעולה לתורה בלא מפטיר:

ובסוטה ח׳ א׳ (צ״ל) עמ״א האדון ז״ל דיבר בקצרה כדרכו הטוב הנה לרש״י ותוס׳ הקפידא בעמידה בב״א בכהן א׳ כמשאוי אף שעשויה בזא״ז וב׳ כהנים ל״ש במשאוי מותר עשיי׳ בב״א והדתנן אין משקין כא׳ ואין רוצעין כא׳ ר״ש היא וברותתת שרי מ״ה ומדרבנן אסור (הגמרא פריך אלשון רותתת שרי אף מדרבנן ול״ק אקרא וצ״ע בתוס׳ ד״ה והא. והר״מ פסק כרבי יהודה ובמ״א גבי אלמנה ממשכנין קשה כו׳. ומדלא אסר א״ב אשה דעלמא ש״מ דאותה חבירתה דומיא דידה וזה סייעתא לר״מ פ״ד דפרה מא״ב ובראש יוסף על חולין ל״ב כתבנו מזה וע׳ תוס׳ בסוטה ד״ה איכא בינייהו) והתוס׳ ד״ה אין הוקשה להם מזבחים אף דעשייה בזא״ז (תזבחו) מ״מ העמדה אסור באדם א׳ כמשאוי ובד״ה כאן תימא כו׳ שני עבדים של שני אדונים לכאורה הקשו דפי׳ ב״ד א׳ ואדון א׳ דא״נ ב׳ אדונים נמי דהב״ד עושין חבילות ומעמידין ביחד אע״פ שאין עושין כלום כ״א אדונים רוצעים עשייה אין מעלה ומוריד רק העמדה כמשאוי ושייך נמי בב״ד א׳ ועיין מהרש״א ז״ל ולמ״ש א״ש ואחר ההסתכלות קושיית התוס׳ על הגמ׳ דכללה ב׳ סוטות וב׳ עבדים בכהן א׳ דומיא דהכא אדון א׳ והא ב׳ אדונים נמי בב״ד א׳ דכמשאוי כו׳ כמ״ש ב׳ מצורעים וכהן א׳ א״י אמאי שבקו ב׳ סוטות וכהן א׳) והר״מ ז״ל מדסתם בה׳ עבדים פ״ג ה״ט ופי״א מה׳ ט״נ ה״ו אין עושין כאחת ולא חילק בין כהן א׳ או ב׳ כהנים ש״מ דמפרש בהיפוך עשייה בב״א אסור בב׳ כהנים אבל העמדה ועשייה בזא״ז שרי אף בכהן א׳ וא״ש קושיית התוס׳ ד״ה אין מזבחים דעשייה בזא״ז וד״ה כאן דהכל בחד גוונא ב׳ סוטות וב׳ עבדים ב׳ אדונים ועשייה בב״א וב׳ כהנים. ובסוטה כ״ד ה״ב סתם והביא קרא דהעמיד אותה כרבי יהודה ממילא העמדה נמי אסור ואין צריך לפרש לכאורה קשה מכאן לאה״ע סי׳ ס״ב ס״ט ומביא כוס אחר כתוס׳ וכאן כר״מ. ומ״ש התוס׳ ד״ה אין תי׳ דמיומא צ״ג ב׳ הביאו העמדה אסור בחובה אבל נדרים אין חובה וע׳ ר״מ פ״ג ה״ה וס״ד ה״ב מיה״כ והבן זה: