פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קלט:ב

לא עמ״א עב״י בשם א״ח אין רשאי לקרות אא״כ נקרא והלין כהניא דמצלי ביומא דספר׳ ועומד א׳ מהקהל להקרותה לא יאות עבדין אחר שאינו נקרא דפגמא ליכא אחר שנראה שאותו העומד לשמאל הקורא הוא החזן והקורא לימינו דכתיב מימינו אש דת למו ואם דחוקים הם לקרות יוציא ישראל ס״ת מהארון ויוליכנו על המגדל ויקרא הכהן. הב״ח פירש דכהן ש״ץ בב׳ וה׳ וחושש לסברת ר״א בקל״ה (ע״ש סי״א בהג״ה) דיאמרו ש״ץ פגום שקורא לכהן אחר ומש״ה כהן אחר עולה מעצמו לא שפיר עביד כהן אחר מאחר שבזבז לעצמו אלא הש״ץ קורא אותו דפגמא ליכא אחר שהש״ץ לשמאלו יודעים שהוא ש״ץ וליכא פגמא (עמ״א קל״ה י״ט) ואם דחוקים הם פירוש שש״ץ חושש לפגמו ואין רוצה לקרות לכהן אחר יעלה ישראל עם ספר תורה ויקרא לכהן מהקהל. אבל המעיין בכל בו הלכות קריאת ס״ת סימן ך׳ בשם הר״ר נתן יראה דה״פ ש״ץ כהן וחושש לסברת ר״א לפגמו ומעצמו אין רוצה לעלות שלא יהא כמבזבז וכבת בוגרת ומש״ה אומר לא׳ מקהל שיקרא לש״ץ כהן (וא״ש להקרותם בה׳ ומ׳ אכהניא קאי) לא שפיר עבדין כהניא כי אדרבה מבזבז יותר מצוה שיקרא לו וגם חלקם שאלו בפיהם יע״ש בכל בו (מ״ש ואף כי חלק אין להם לש״ץ כ״א בשוים אבל כשיש כהן יותר חשוב אין לו חלק) אלא הש״ץ יקרא לאחר דפגמה דש״ץ ליכא כמ״ש בקל״ה פי״א בהג״ה ואם דחוקים הם הציבור שאין רק ש״ץ כהן יעמוד ישראל ויקרא לש״ץ לא שיצוה הש״ץ וע׳ כל בו מ״ש טעם אחר דלא יקראו שנים בתורה אפשר דש״ץ קורא ג״כ בקול רם וזה אין ראוי כבסי׳ קמ״א ס״ב אלא דלא יתיישב מ״ש שם ולטעם זה ישראל המקרא כהן צריך להקרותם אחרים אין לו ביאור ואם נאמר דה״פ דמש״ה אין ראוי שיקרא א׳ מהקהל לחזן ויקרא לו א׳ מהקהל ואח״כ הש״ץ יקרא ללוי וישראל שלא לבייש דהוי שנים קוראים א׳ מהקהל ואח״כ הש״ץ ולפ״ז כשהם דחוקים כו׳ קורא ישראל לכהן ולוי ולישראל ואין זה נכון דבימי הש״ס כ״א קורא לעצמו גם הקורא כשעולה לתורה מקרא לעצמו ול״ש שלא לבייש כי ידוע שהוא הקורא ואין להאריך עוד: