פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קט:ט

לא עמ״א בד״מ דפוס פירדא (והנדפס בטורים חסר זה) ובש״ע של פר״ח הג״ה זו נתחלפה לעיל בס״א ונתקשה בה ובספרים שלנו כהוגן בס״ב א״ש. והנה בטור כתב ואם הוצרך להתחיל עם הש״ץ הא לא״ה לא יתחיל סבור הייתי לומר דלשיטתיה בסי׳ ס״ו הביא לב׳ אמנים אלו יע״ש וסמך כאן על שם (ע׳ פרישה) ומש״ה כתב ואם הוצרך הא לכתחלה לא משום הנך ב׳ אמנים משא״כ המחבר השמיט ב׳ אמנים מש׳ה השמיט בס״ב אם הוצרך ואפילו לכתחלה יכול לעשות כן והמעיין בר״מ פ״י מה״ת הט״ז אם יגמור קודם שיגיע הש״ץ לקדושה יתחיל וא״ל ימתין ויתחיל עם ש״ץ מבואר דאף לכתחלה יכול לעשות כן (ושם נאמר דא״צ לסיים הברכה עם הש״ץ) והמע׳ בתה״ד סי׳ י״א מבואר כן דהקשה תקנתם קדושה ב׳ אמנים אלו לא תקנתם עד שתי׳ שיאמר סוף הברכה עם הש״ץ ואי איתא דעצה טובה היא ובהוצרך דוקא לא הוי מקשה מידי ומגמרא ברכות כ״א ב׳ אין ראיה רק למודים שלא יתחיל לכתחלה ולסמוך על ר״ת אבל קדושה י״ל דיתחיל לכתחלה עם הש״ץ וריב״ל לא יתחיל עם הציבור דאז כשיגיע ש״ץ לקדושה יהיה הוא במ״א, וגם הגמ׳ בבלי דלא ליסתר לירושלמי בהא עד שיגיע למודים ולא חש לאמן ש״ת י״ל מילתא פסיקא נקיט בשבת וי״ט אך ר״ה דאמר מודים ולא חשש לקדושה דיחיד אומר ואמן מא״ל אלא דיש תקנה שיתחיל עם ש״ץ ומילתא דפסיקא נקיט זה דעת המחבר אבל הר״ב בהג״ה פסק כטור ואם הוצרך דוקא כבסי׳ קכ״ה דצריכין לשתוק בקדושה ולשמוע מש״ץ. ולא הבינותי מ״ש הט״ז בקכ״ה מכאן דהא לכתחילה אין לעשות זה רק דיעבד וגם זה יחיד לא כל הציבור עא״ר שם וא״י על מה סומכין קצת לומר כל הקדושה עם הש״ץ בקול ויראה דגי׳ הט״ז כע״ת ור״מ רבקש ז״ל ופר״ח הג״ה זו שייכא לסי״א ומקומה אמ״ש המחבר שעה עוברת כתב הר״ב ה״ה לסמוך גאולה. ואין להאריך: