פני יהושע על סוכה כז.

במשנה ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה. ויש לדקדק דאטו ר"א מנינא אתא לאשמעינן ולא היה צריך לומר אלא אחת ביום ואחת בלילה וממילא ידעינן שהן י"ד ואין מנין י"ד רמז כלל בדרשא דתשבו כעין תדורו כדי שנאמר דלעולם מצריך ר"א שישלים המנין של י"ד סעודות. ועוד קשה כיון דאי אפשר לז' ימים בלא שבת ובשבת בעינן ג' סעודות א"כ ט"ו בעינן כדמשמע נמי בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) וקושיא זו שייך יותר על לשון הטוא"ח שהביא משנה זו וכ"כ הב"י בשם הרא"ש והר"ן שרוצין לדמות סעודה שלישית לדידן לאותן י"ד סעודות דקאמר ר"א לענין דיוצאין במיני תרגימא ולא הרגיש בזה דאדרבה מסוגיא זו משמע להיפוך דא"כ ט"ו נינהו. ועוד דעכ"פ תעלה סעודה שלישית לתשלום י"ד סעודות ובכה"ג לאידך דר"א אם לא אכל ליל י"ט ראשון שצריך להשלים בליל י"ט אחרון וכתבו כל המפרשים דכ"ש שאם השלים בא' מז' דימי החג יצא והיכי משכחת לה דתיפוק ליה דבלא"ה סעודה שלישית עולה לו למנין השלמה וכ"ש דקשה טפי לשיטת הסוברים דסעודה ג' נמי בעינן פת דוקא ויש ליישב ע"פ שיטת רש"י ויבואר בסמוך:

בפרש"י בד"ה אין לדבר קצבה אם רצו להתענות כו' נראה דלשון להתענות לאו דוקא דאסור להתענות בי"ט מיהו מדרבנן אלא דעיקר כוונתו דאין אנו נזקקין לו מצד חיוב סוכה. ועוד יש לומר דלשון להתענות אתי כפשטיה לענין אכילת לילה דבליל ח"ה לא אשכחן שום איסור להתענות בו דלילה לא שמיה תענית כלל. מיהו מה שהוצרך רש"י לפרש בלשון תענית ולא מפרש בפשיטות שאם רצו שלא לאכול פת רשאי היינו משום דניחא ליה לפרש אפילו למ"ד ביומא דף ע"ט פירי בעי סוכה וכדמשמע נמי מלשון רש"י בסמוך גבי מיני תרגימא וע"ש בתוספת:

בתוספות בד"ה תשבו כעין תדורו בירושלמי יליף בג"ש כו' עס"ה. נראה דהא דמייתי הך ילפותא דירושלמי אליבא דר"א היינו משום דמשמע להו דלא פליג הירושלמי אגמרא דידן דמשמע דטעמא דר"א משום תשבו כעין תדורו. ובאמת שאין זה טעם עיקר דודאי שפיר קאמרי רבנן מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל מש"ה מייתי נמי הך ג"ש דירושלמי דהאי תשבו דסוכה הוי כאילו כתיב ביה בהדיא יומם ולילה כמו בתשבו דמילואים והך ג"ש בא ללמד דלילות כימים לגמרי לענין סוכה ולאפוקי דלא ניליף סוכה מלולב מה להלן ימים ולא לילות כדאיתא נמי בגמרא דידן בר"פ לולב וערבה דמייתי הך ג"ש גופא לענין זה דלילות כימים וא"כ מאחר שזכינו לדין דלילות כימים לענין סוכה וכיון דביום ודאי עיקר מצות סוכה לענין אכילה ושתייה כדיליף לה הכא ולקמן בברייתא מתשבו כעין תדורו א"כ בלילה נמי צריך לקיים מצות סוכה באכילה ושתייה כמו ביום כן נראה לי נכון ומה שהביאו התוספות הירושלמי אליבא דרבנן היינו משום דאשמעינן מינה דבלילה ראשונה חייב לאכול כזית דגן בסוכה ולאכול לתאבון כמו במצה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה חזר בו ר' אליעזר אצל חכמים כו' לומר שאין לדבר קצבה כו' חוץ מלילי י"ט הראשון ובהא מיהא פליג עלייהו שיש לה תשלומין כמו בקרבנות עכ"ל. ויש לדקדק כיון דע"כ למאי דהדר ביה ר"א מי"ד סעודות אפ"ה מודה בליל י"ט ראשון היינו משום דאית ליה הך ג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות א"כ כיון דמצה ליל ראשון גופא אין לה תשלומין כקרבנות א"כ מאי סברא יש לומר דסוכה בעי תשלומין יותר ממצה ודי לבא מן הדין להיות כנדון וקי"ל נמי דאין ג"ש למחצה. ועוד אפילו את"ל דמשמע לר"א שום טעם לדמות סוכה לקרבנות טפי ממצה אכתי קשה איפכא ניליף מצה מסוכה בהך ג"ש גופא דליבעי תשלומין:

וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דמצה ודאי אין לה תשלומין דאיתקש לפסח. וקשיא לי בגווה דא"כ בזמן דליכא פסח לא לחייב במצה בלילה ראשונה וכיון דלקושטא דמילתא קי"ל דמצה בזמן הזה דאורייתא כדאיתא בשילהי פסחים ובכמה דוכתי אלמא דליתא להך היקישא דמצה מפסח ויש ליישב בדוחק. ולע"ד נראה דטעמא דר"א דסוכה יש לה תשלומין כמו חגיגה לאו מסברא בעלמא אית ליה הכי אלא משום דאשכחן דסוכה איתקש לחגיגה לענין דאסור בהנאה כל ז' וכדאיתא נמי בפ"ק דף י"א ע"ב א"כ הא קי"ל דאין היקש למחצה ויליף נמי לענין תשלומין והא דלא ילפינן מצה מסוכה בהך ג"ש גופא ט"ו ט"ו היינו דכיון דעיקר ג"ש היינו חמשה עשר תו לא מצינן לאוקמי הך ג"ש אלא בדברים שהן בחמשה עשר עצמו ולא לשאר ימים וכה"ג כתבו התוספות בכמה דוכתי אלא דכל זה אינו אלא לפי פרש"י משא"כ לפי פי' התוספות בד"ה חזר בו שכתבו דמי"ד סעודות לא הדר ביה ר"א. וא"כ לפ"ז לא שני ליה לר"א בעיקר חיוב ישיבת סוכה בין לילה ראשונה לשאר ימים דכולהו מתשבו כעין תדורו נפקא וא"כ לית ליה הך ג"ש דט"ו ט"ו לענין חיוב ישיבת סוכה. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא לילה ראשונה דבעי ר"א תשלומין ומ"ש שאר ימים דלא בעי תשלומין ומ"ש מצה דאפילו לילה ראשונה לא בעי תשלומין וצ"ע ליישב ולפמ"ש נתיישב פירש"י ממה שהקשו בתוספות על פירושו ודו"ק:

בתוספות בד"ה במיני תרגימא פי' בקונטרס כו' ואי אפשר לומר כן דהא רבא מסיק כו' עס"ה. כבר כתבתי במשנתינו דפירש"י בשמעתין היינו אליבא דמ"ד ביומא דפירי בעי סוכה וממילא דא"ש נמי אפילו אליבא דרבא כי האי שינויא דיומא דמיני תרגימא נמי פירי נינהו ואף ע"ג דפירי לא בעי סוכה אפ"ה מהני לענין השלמה וכעין זה כתבו התוספות בשם הירושלמי: