פני יהושע על סוכה כ.

בתוס' בד"ה אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה פי' בקונט' כו' אבל האי דיבנה ראיה היא דלפי ת"ק כו' עס"ה. נראה דמהאי ראיה דיבנה הסכימו לפי' הקונ' דאיפכא גרסינן ואין להקשות דאכתי מה מקשה בגמרא א' גדולה וא' קטנה מיבעי ליה דהא אשכחן נמי טובא איפכא כגון האי דסנהדרין ובכל הנך שהביאו התוס' אלא דאפשר דאכתי לא דמי דבהנך לית בהו פלוגתא דתנאי מש"ה לא חש התנא להקדים איזה שירצה משא"כ במשנתינו דבמילתא דת"ק לא נזכר קטנה במשנה כלל אלא גדולה לחוד א"כ מקשה שפיר דלא הו"ל לר"א למימר א' קטנה ואחת גדולה אלא איפכא אחת גדולה ואחת קטנה כיון דת"ק איירי בגדולה והוי שפיר דומיא האי דיבנה כנ"ל:

בגמ' ועוד כי פליגי בגדולה כו' דתניא מחצלת הקנים כו' ר"א אומר אם אינה מקבלת טומאה מסככין בה. ולכאורה מהך ברייתא אכתי לא פסיקא דר"א לחומרא הוא דפליג ובגדולה קאי דהא אדרבה פשטא דלישנא דר"א משמע דאקטנה דסמיך ליה פליג דשמעי' לת"ק דלעולם אין מסככין בקטנה ובהא פליג ר"א ואמר זימנין דאין מסככין אפילו בקטנה אם אינה מקבלת טומאה כגון שהיא גדולה כדמשמע בברייתא דלקמן בסמוך בפלוגתא דר' דוסא וחכמים דלפירש"י והתוספת בקטנה איירי וטפי הו"ל לתלמודא לאתויי הכא מאידך דר"א מברייתא דמייתי הש"ס לעיל דף י"ח דפליגי נמי ר"א וחכמים בשל קנים דחכמים סברי בגדולה מסככין ובקטנה אין מסככין ור"א אומר אף היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה והאי לישנא ודאי משמע דר"א אגדולה קאי ולחומרא:

והנלע"ד בזה דודאי הכי הוא דהא דמקשה הש"ס מברייתא דהכא היינו משום דסמיך נמי אאידך ר"א דברייתא דלעיל דמסתמא בחד גוונא איירי אלא דמברייתא דלעיל לחוד לא פסיקא ליה לאקשויי דכיון דברישא דברייתא דלעיל קתני של שיפה ושל גמי ולא מפליג בין גדולה לקטנה כדמפליג ת"ק בברייתא דבסמוך ובסיפא דשל קנים מפליג בין גדולה לקטנה ומייתי נמי פלוגתא דר"א ומדלא נקטינהו לכולהו בחדא בבא הוי משמע דעיקר פלוגתא דר"א וחכמים היינו בשל קנים כשהיא ארוגה דהך מילתא לא שייך בשל שיפה ושל גמי אלא בשל קנים דכיון דת"ק סתמא קאמר גדולה אין מסככין בה דמשמע אפילו בארוגה ובהא פליג ר"א ואמר אף היא מקבלת טומאה כשהיא ארוגה ומשו"ה אין מסככין בה לכך הוצרך הש"ס לאתויי נמי הך ברייתא דהכא דמהנך תרתי ברייתות שפיר שמעינן דעיקר פלוגתא דר"א וחכמים היינו לענין סתמא דכיון דת"ק מפליג בין גדולה לקטנה ע"כ לענין סתמא איירי דבעשאה לשכיבה אפילו גדולה נמי אין מסככין ובעשאה לסיכוך אפילו קטנה נמי מסככין אלא ודאי דלענין סתמא איירי א"כ שפיר פליג ר"א וקאמר דדוקא אם ידוע שאינה מקבלת כגון שעשאה לסיכוך הוא דמסככין אבל בסתמא אין מסככין ובהאי ענינא אמרו נמי בברייתא דלעיל אף היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה כנ"ל ודו"ק:

שם ת"ר מחצלת של שיפה ושל גמי כו' וקנים של חוליות גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה. ולפירש"י והתוס' הא דאמרינן בגדולה מעשה שרשרות מסככין אקטנה דסמיך ליה קאי וכמו שפירש"י טעמא דמילתא כיון שאינה חלקה אינה ראויה לשכיבה מש"ה לא דמי לקטנה דשל שיפה ושל גמי דראויה לשכיבה. ולכאורה נראה דכולה ברייתא דהכא לענין סתמא איירי ולפ"ז ע"כ דמחצלת של קנים דאיירי בה ת"ק דמתניתין היינו בארוגה דראויה לשכיבה אלא דלפי' הרא"ש בשיטת הרי"ף משמע דהא דמפלגינן הכא בין גדולה לארוגה היינו בגדולה ולא בקטנה וכ"כ הפוסקים בשם הרמב"ם והכריחם לפרש כן כי היכי דתיתוקם מתניתין דמחצלת קנים בכל ענין בין שהיא גדולה ובין שהיא ארוגה וסבר ת"ק דמתניתין כרבי יוסי וכר' דוסא אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא דמה סברא יש להחמיר בארוגה של קנים גדולה יותר מבשל שיפה ושל גמי דראויין יותר לשכיבה ואפילו הכי מסככין בגדולה. ואפשר דכיון דשל קנים עבין אינן ראוין לאריגה אלא ע"י טורח גדול משום הכי כיון דטרח בהו לאורגן מסתמא לשכיבה קא בעי להו אף על פי שהיא גדולה כן נראה לי בטעם מחלוקתן:

אלא דקשיא לי על שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאם כן מעיקרא מאי קשיא ליה לתלמודא לעיל מעיקרא דקאמר הא גופא קשיא דיוקא דסתמא אסתמא ואמאי לא מפרש לה בפשיטות דמתניתין הכי קאמר דבגדולה שעשאה לשכיבה לעולם אין מסככין בה ל"ש גדולה מעשה עבות ול"ש ארוגה וכשעשאה לסיכוך לעולם מסככין בין בארוגה ובין בגדולה אבל בסתמא זימנין דמסככין וזימנין דאין מסככין דבגדולה מעשה עבות מסככין ובארוגה אין מסככין. דלפ"ז הוי ת"ק דמתניתין כת"ק דברייתא בשלמא לפירש"י והתוס' ניחא דלא שייך לחלק בין ארוגה לגדולה מעשה עבות אלא בקטנה וא"כ מתני' בגדולה איירי דלא שייך לחלק אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל קשה ויש ליישב דלשיטתם כיון דבארוגה של קנים לפירושם איכא טירחא טובא ואין דרך לאורגם אלא לשכיבה א"כ הוי בכלל עשאה לשכיבה דמתני' כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה של שיפה ושל גמי כו' משמע דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי ולא אשכחן כו' עס"ה. עיין בחידושי מהרש"א ומהר"ם מה שכתבו בגירסת לשון התוס'. מיהו בעיקר כוונת התוס' נראה דמה שהוצרכו לפרש דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי היינו כי היכי דלא נימא דהא דקאמרי ר' יוסי ור' דוסא אחת זו ואחת זו מסככין ארישא דשל שיפה ושל גמי קאי ולא משמע להו לחלק בין גדולה לקטנה וע"ז כתבו התוס' דמשמע דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי את"ק ובמ"ש התוס' לא אשכחן דפליגי לענין מדרס צ"ע בלשון הרמב"ם בהלכות כלים דמשמע מדבריו דאפילו של שיפה ושל גמי אין מטמאין מדרס וצ"ע ואין להאריך כאן יותר:

סליק פירקא