פני יהושע על שבועות ב:

שם במשנה ר"מ אומר כל השעירין כפרתן שוה כו' עיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב בהא דאמר רבי אבהו איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתבו התוס' שם בשם רבי' משולם דבר"ה לא היו מקריבין שעיר חטאת של ר"ח כלל והאריכו בזה להקשות מהתוספתא דהכא דקחשיב י"ב שעירים לי"ב ראשי חדשים אלמא דבר"ה נמי היה קרב וכתבתי שם דלע"ד אין ראיה מהתוספתא דר"ש קאמר לה התם ולטעמיה אזיל למאי דקאמר הכא דשעירי ר"ח מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ושעירי רגלים על שאין בה ידיעה כו' א"כ שפיר קאמר בתוספתא דבר"ה נמי היו מקריבין שעיר חטאת של ר"ח לכפר על טהור שאכל את הטמא כיון דאין השעיר של ר"ה מכפר על זה וא"כ למה ישתנ' חדש תשרי מכל החדשים משא"כ לר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה וממילא דשעיר חטאת של ר"ה היה מכפר ג"כ על טהור שאכל את הטמא א"כ שוב לא היו צריכין להקריב שעיר חטאת של ר"ח דשתי חטאות לכפר על ענין א' לא אשכחן וכדמשמע נמי לקמן בפירקין וא"כ לדידיה א"ש טובא הא דכתיב בר"ה מלבד עולת החדש ולא כתיב נמי מלבד חטאת החדש וממילא דלר' יהודה נמי א"ש כיון דתרווייהו מכפרין על שאין בה ידיעה וע"ש בחידושינו ותמצא נחת ובירושלמי דשמעתין נמי משמע להדיא כמו שכתבתי וכן נראה מלשון הר' אלפס בשמעתין לפי מה שהוגה מקרוב ע"פ הגה"ה בעל ד"ת שהובא בס' תומת ישרים ומחק כל הנך בבי דאיירי בידיעות הטומאה לפי שאין דרכו להביא ענינים מה שאין נוהגות בזמנינו ולא הביא אלא הך בבא דאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דפליגי בה ר"י ור"ש אי שעירי רגלים ור"ח מכפרין עלייהו או על טהור שאכל את הטמא וע"כ היינו משום דנפקא מיניה נמי האידנא לדינא אם צריך להזכיר חטאת ר"ח במוסף ר"ה כדפרישית והיינו דמייתי הרי"ף אמתניתין דידן הך פלוגתא דתנאי בעירובין אם צריך להזכיר מוסף ר"ח בר"ה אלמא דהא בהא תליא ולע"ד מזה ראיה ברורה למה שכתבתי בחידושי ר"ה ודו"ק:

הג"ה מבן המחבר וזאת ליהודה מדבר

אמנם אבא מזכה ברא וברא מזכה אבא אבאר דבריו בעז"ה עד מקום שידי מגעת מסוגית הש"ס ופוסקים דאלו ואלו דברי אלקים חיים וראשון תחילה נאמר דלענ"ד נראה לפי' דברי הרי"ף ז"ל ורבינו משולם שפסקו שלא להזכיר בר"ה חטאת של ראש חדש ודברי ר"ת ז"ל שפסק להזכירו וכן מנהגינו תליא בפלוגתא דתנאי ולענין פסק הלכה אלו ואלו יש להם על מה שיסמוכו אף שאין אני כדאי להכריע אך באתי כננס ע"ג ענק לדברי אאמ"ו הגאון האמיתי זצ"ל. ובתחילה אבאר פלוגתא דר"י ור"ש ור"מ בענין השעירים דלר"י ור"מ מכפר שעיר של ר"ח על טומאת מקדש וקדשיו ומצינן לפ' לפמ"ש ר"ת דבזה כ"ע מודים שהיו ל"ב שעירים ואף בר"ה היה מקריב שעיר של ר"ח ור"י אזיל לפ"ש דפריך הש"ס פ"ק דשבועות דף ח' אפסק' דאין בה כו' ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ להיכא דלא עביד חיצון וכתבו התוס' בד"ה ונ"מ כו' וא"ת חיצון למה בא כלל וי"ל משום טומאה שאירעה כו' עכ"ל ומשני אחת כפרה א' מכפר והדר פריך ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי ומשני אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא א' בשנה ומבואר להדיא דצריך כפרה אטומאה שאירעה בין זה לזה ולא איצטריך למיכתב בר"ה חטאת של ר"ח דממילא מוכח דילפינן שעיר של ר'ח מיה"כ כדאמרי' שם דף ט' ע"ב ע"ש בסוגי' ומה"ט ס"ל לר"י דשעיר של ר"ח מכפר ג"כ אטומאת מקדש וקדשיו והא דאיצטריך שעיר של ר"ח בר"ה ולא מהני בשעיר של ר"ה דאכתי מהני לטומאה שאירעה בין זה לזה ויליף לה מדאיצטריך יתורא דאחת בשנה וילפינן ג"כ שעיר של ר"ח בגלוי מילתא בעלמא דצריך כפרה לטומאה שאירע' בין זה לזה אלא דר"ש אזיל לפ"ש דס"ל להדיא ספ"ק דשבועות דילפינן שעיר הפנימי משעיר המשתלח וס"ל דשעיר המשתלח מכפר כל היום ור"ש ס"ל להדיא דאיתקש שעיר הפנימי לשעיר המשתלח ולפ"ז לא משכחת ליה לר"ש טומאה שאירעה בין זה לזה וכמו שהקשו בתוס' שם ובאמת נ"ל ליישב דסוגי' הש"ס בהא דפריך ונכפר פנימי כו' וכן הא דפריך ונכפר חיצון כו' דוקא אליבא דר"י וכמ"ש בעז"ה סוגי' הש"ס מלשון המשנה ויבואר בעז"ה דברי התוס' דלא סתרן אהדדי והיוצא מדברינו דדוקא אליבא דר"י הוא דפריך הש"ס ונכפר חיצון כו' וכיון דאליבא דר"ש לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה וס"ל בפשיטות דל"ב שעירים היו קריבין י"ב דר"ח וקשה אמאי הי' שעיר דר"ח בר"ה כיון דליכא ילפותא לטומאה שאירעה בין זה לזה לא מעצרת כמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל ולא מיה"כ אליבא דר"ש ומה"ט הוכרח ר"ש לומר לפ"ש דשעיר של ר"ח אינו מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלא על טהור שאכל את הטמא ומש"ה צריך לומר שהיה שעיר של ר"ח אף בר"ה ור"י אזיל לפ"ש דאפי' לענין טומאת מקדש וקדשיו היו צריכין לשעיר של ר"ח בר"ה משום טומאה שאירעה בין זה לזה כן נ"ל ודוק היטב. ולפ"ז י"ל דא"ש הא דפריך הש"ס רפ"ק דיומא לענין פרישה ואימ' ר"ה דמוכח לכ"ע דהיו שני שעירים בין לר"י ובין לר"ש דאלת"ה לא הי' פריך הש"ס מידי דהא במלואים היו שני שעירים כמ"ש התוס' ומה"ט הוכרחו התוס' שם לפ' דבעצרת היו ג"כ שני שעירים ע"ש וע"כ משום דלר"י דס"ל דלא ילפינן שעיר המשתלח משעיר הפנימי אלא לענין שיהיו שווין במראה כדאמרי' ספ"ק דשבועות ומה"ט אמרינן שפיר אליבי' דר"י בהא דפריך הש"ס ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי נ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה ואיכא למידק דהיכי שייך לומר דנ"מ בזה הא קמי שמיא גליא אע"כ דנ"מ אליביה דר"י דמוכח מן התורה דצריך כפרה אטומאה שאירעה בין זה לזה וממילא דע"כ צריך שעיר של ר"ח בר"ה ונ"מ טובא לדינא בזה ואפשר לפרש בזה ג"כ כוונת רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שהבי' כל הפלוגתא דמתניתין ומייתי עלה הא דאמר ר"ש אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה כו' דלא נימא דמתניתין מוכחא שמביא קרבן אטומאה שאירעה בין זה לזה וממילא דה"ה בר"ה אלא דלפמ"ש התוס' לקמן דף ח' ע"ב ד"ה ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי וז"ל וא"ת המקשה דלא ידע הך דרשא כו' אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלי תרווייהו אפנימי ותו לא וי"ל דאהך קושיא ודאי ידע כו' א"כ י"ל סברא הוא כו' וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה כו' עכ"ל ונמצא דס"ל להתוס' דאטומאה שאירעה בין זה לזה לחוד לא מייתי קרבן וה"נ מצינן למימר דהכי ס"ל להרי"ף ז"ל ורבינו משולם דמשום טומאה שאירע' בין זה לזה לא מייתי קרבן ומה"ט בר"ה דליכא טעמא אחרינא לא היה שעיר של ר"ח בר"ה אליבי' דר"י אלא דאכתי דהא הי' צריך ג"כ שעיר של ר"ח בשביל מיעוט הירח ולהכי מפרש הרי"ף ז"ל דמה שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה היינו לפני בשביל כבוד הירח עשה הקב"ה זמנו בר"ח וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומה"ט ס"ל להרי"ף ורבינו משולם דאינו מזכיר בר"ה של ר"ח כיון דקי"ל כר"ש דשל ר"ח מכפר ג"כ אטומאת מקדש וקדשיו אאין בה ואין בה ור"ת ז"ל ס"ל כפשטא דשעיר של ר"ח מכפר ג"כ על מיעוט הירח וכפשטא דסוגי' דש"ס פ"ק דשבועות דף ט' ע"א אפסקא על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרין דברי ר"י אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דר"י אמר קרא ושעיר עזים א' לחטאת לה' כו' והאי מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח כו' עד שמעת מיניה תרתי וס"ל לר"ת ז"ל כיון דשעיר של ר"ח אתי לטומאה שאירעה בין זה לזה וגם אמיעוט ירח מש"ה צריך להביא שעיר של ר"ח אפי' בר"ה אלא דהרי"ף ורבינו משולם ז"ל ס"ל כמ"ש התוס' שם בשם הערוך וז"ל שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח ועוד לפמ"ש אאמ"ו הגאון האמיתי ז"ל דבר"ה א"צ פיוס כיון דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד שלמטה את החודש ממילא דבר"ה הוה מיעוט ירח למעליותא וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וס"ל דמשום זה לחוד אין סברא להביא קרבן מיוחד וממילא דלאידך ברייתא דס"ל הא דכתיב כי חק לישראל כו' אין לי אלא לישראל לא"ה מנין ת"ל משפט לאלקי יעקב ולהך ברייתא צריך שעיר כדי להפיס דעתה כיון דלא ס"ל דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד של מטה את החודש וליכא פיוס אפילו בר"ה וביותר לפי מה שאבאר דאדרבה בהך ענינא איכא קטרוג לדין בר"ה שאמרה א"א לשני כו' היינו מלכי ישראל שהוא חלק הרוחני הנשמה חלק אלקי ממעל ומלכי א"ה היינו חלק הגשמי הגוף שלענין חלק הגשמי שנקרא יעקב הם בגדר א' עם א"ה כמ"ש הלא אח עשו ליעקב ומה"ט מייתי הש"ס לא"ה מנין ת"ל כי חק הוא משפט לאלקי יעקב ואבאר ענין זה בעז"ה ואפשר לפרש דהנך תרי ברייתות לכ"ע ס"ל דהיו ל"ב שעירים והיה שעיר של ר"ח בר"ה ופליגי בפלוגתא דר"י ור"ש במתניתין דרפ"ק דשבועות וממילא דלמ"ד דאין צריך פיוס וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וע"כ ס"ל כר"ש דשעיר של ר"ח בא אטהור שאכל את הטמא ומש"ה צריך שעיר ר"ח אפי' בר"ה ומה"ט הוצרך רבינו משולם לחזור בו ומפרש דהיה שעיר אלא שאין מזכירין ולפמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל דנוכל לפרש סוגית הש"ס שלא הי' שעיר דר"ח בר"ה מצינן לפרש דרנב"י דמפ' דהא דקתני במתניתין דאחד בתשרי ר"ה לשנים היינו לדין ואהא מייתי הך קרא דתקעו בחדש שופר כו' ומפ' בכסה שלא הי' שעיר של ר"ח קרב בר"ה דלהך ברייתא דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד של מטה את החודש דוחק לפרש בכסה שהלבנה הי' מכוסה לרחוקים דהיכא רמוז בפסוק לענין רחוקים מכיון שכבר קידשו ב"ד את החדש אלא דלאידך ברייתא שפיר מצינן לפ' כן וממילא כיון דרנב"י מפרש ר"ה לשנים היינו לדין בודאי ניחא לן לאוקמא אליבא דכ"ע והיינו כיון דלהך ברייתא דא"צ פיוס א"צ אלא לטומאה שאירעה בין זה לזה ולפמ"ש דאין סברא להביא קרבן בשביל זה לחוד א"ש לישנא דכסה שלא היה בו שעיר כלל כנ"ל לפ' כל השיטות בזה דאלו ואלו דברי אלקים חיים ודוק היטב כי נכון הוא בעז"ה. אלא דלפמ"ש מלתא בטעמא אם נימא דלא הי' שעיר של ר"ח בר"ה משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד א"צ שעיר כמ"ש התוס' ע"ז מסוגית הש"ס שם דפריך ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו' והקשו התוס' שם א"כ חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומוכח דמביא שעיר החיצון בשביל טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד וכתבו מהרש"ל ומהרי"ן לב דדברי התוס' סותרין אהדדי והדרא קושי' לדוכתי' דהא לכ"ע צריך שעיר של ר"ח בר"ה ולפענ"ד נראה לפ' דברי התוס' במ"ש דאין סברא להביא שעיר מיוחד בשביל טומאה שאירעה בין זה לזה לא סתרא במ"ש התוס' דהחיצון בא אטומאה שאירעה בין זה לזה דע"כ הך קו' דפריך הש"ס ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון לא קאי אלא אליבא דר"י לחוד בין לפ"ש רש"י ז"ל דקושי הש"ס שיהיה תולה אפנימי ומכפר על החיצון ובין לפמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל דקושי' הש"ס ונכפר קאי בין הפנימי ובין החיצון נכפרי כפרה גמורה דהא דפשיטא לתנא דמתניתין דהפנימי תולה ואינו מכפר משום דכתיב לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת מדלא כתיב מחטאתם וכ"ז לפי האמת דהפנימי תולה ואינו מכפר אלא אתי' איש בה ואין בה משא"כ לפי דעת המקשה דפריך ונכפר באמת ע"ז גופא פריך מנ"ל להוציא קרא דכתיב בפנימי וכפר על הקדש מפשטי' דמכפר כפרה גמורה והוצרך לומר דתולה משום דכתיב לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת דהא מצינן למימר כיון דאיתקושי איתקש דמכפר הפנימי אדידיה ואדחיצון וממילא דאתי שפיר כפשטא דקרא דמכפר כפרה גמורה והא דכתיב לכל חטאתם ולא כתיב מטומאתם דלא נימא דאינו מכפר אלא אחדא להכי כתיב לכל חטאתם בלשון רבים משום דמכפר אדפנימי ואדחיצון זהו תורף דברי אאמ"ו הגאון האמיתי ז"ל רפ"ק דשבועות דף ח' בס' פנים חדשות. אלא דכ"ז דוקא אליבא דר"י איכא לאקשויי הכי משום דלא ס"ל היקישא דשעיר הפנימי לשעיר המשתלח אלא לענין שיהיו שווין השעירים ושפיר מצינן למימר דמכפר כפרה גמורה משא"כ אליבא דר"ש דס"ל דשעיר המשתלח איתקש לשעיר הפנימי וכיון דבשעיר המשתלח אינו אלא תולה דאי מכפר כפרה גמורה לא משכחת ליה שום קרבן אחר יה"כ ובלא"ה אליבא דר"ש דס"ל בשלש רגלים כסדרן דוקא עובר בב"ת אי מכפר כפרה גמורה לא משכחת ליה ב"ת בחטאת וביותר קשה אליבא דרבי דס"ל כר"ש כו' וס"ל דיוה"כ מכפר אפי בלא תשובה ולא משכחת ליה ב"ת אע"כ דשעיר המשתלח אינו אלא תולה וממילא דהך קושיא הא דפריך הש"ס ונכפר לק"מ אליבא דר"ש לפי מ"ש אמ"ו הגאון ולפ"ש רש"י ז"ל דפי דקושי' הש"ס שיהיה תולה בפנימי ומכפר אחיצון ע"כ דדוקא אדר"י פריך הש"ס הכי בפשיטות וע"ז אמרינן שפיר דנ"מ אם לא קרב החיצון וקשה טובא היכא שייך נ"מ בזה וע"ק מאן סליק כו' כמו שהקשה אמ"ו הגאון ז"ל אע"כ דעיקר קושי' הש"ס אדר"י דאמר לר"ש מהו שיקרבו של זה בזה וקשה דהא לרבי יהודה גופא קשה גם כן מהו שיקרבו החיצון בשאר שעירים וכמו שהקשה מהרש"א ז"ל ע"ש מה שתירץ בדוחק דהא במתניתין תנא בלשון רבים אמרו לו מהו שיקרבו אע"כ משום דלרבי יהודה אייתר היקישא כמו שאמרו התוס' לקמן דף ח' ע"ב ד"ה מה פנימי כו' וז"ל וא"ת התינח לר"ש כו' אלא לרבי יהודה אמאי איצטריך היקישא כו' עיין שם באריכות ונ"ל ליישב קושי' התוס' דלר"י איצטריך היקישא דילפינן מה הפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים כן השעיר החיצון אינו מכפר בשעירים כו' ומה"ט ניחא דאיצטריך היקישא אליבא דר"י דבזה שוה החיצון לפנימי לענין מכפר בשעירים אחרים ומה"ט פריך הש"ס בפשיטות מכדי איתקושי איתקש ונכפר פנימי אדידי' ואדחיצון נ"מ היכא דלא עביד חיצון וכן אידך קושיא דנכפר חיצון אדידיה ואדפנימי קאי אהא דאמרו לו לר"ש מהו שיקרבו זה בזה ומבואר מלישנא דמתניתין דדוקא לר"ש הוא דקשי' להו משום דלר"י שפיר מצינן למימר דמה"ט איתקש חיצון לפנימי לענין שאין מכפרין בשעירים אחרים וע"ז פריך הש"ס מנ"ל דילמא הקישא קאי שמכפר הפנימי אדידיה ואדחיצון או איפכא ועל זה משני וקשה לר"ש דאיתקש שעיר המשתלח לפנימי וכיון דפנימי מכפר כל היום כמו שעיר המשתלח תו לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה וקשה טובא דלר"ש אייתר לן כוליה קרא דאחת בשנה דהא בלא"ה ליכא למימר דמכפר פנימי אדידיה ואדחיצון דתקשי קושית התוס' שם חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וקשה אליבא דר"ש דאיתקש לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה ועוד יש לתמוה דלפמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל דקושי' הש"ס בהא דפריך ונכפר הפנימי אדידי' ואדחיצון קאי שיהיה מכפר כפרה גמורה והא דכתיב לכל חטאתם אין צורך לומר שבא לכלל חטאת ומדלא כתיב מחטאתם דמצינן למימר דמש"ה כתיב לכל חטאתם בלשון רבים לומר שהפנימי מכפר אדידיה ואדחיצון וממילא דלר"ש דס"ל דאיתקש שעיר המשתלח לפנימי וכיון דבשעיר המשתלח לכ"ע אינו אלא תולה וכמ"ש התוס' ועוד דהא ס"ל דאינו עובר בב"ת אלא בשלש רגלים כסדרן ולא משכחת ליה ב"ת שעבר יה"כ ומכפר כפרה גמורה אלא ע"כ דבאמת לר"ש אינו אלא תולה וממילא דה"ה לפנימי וממילא דקושי' הש"ס לא קשה מידי אליבא דר"ש וכן לפ"ש רש"י ע"כ דקושית הש"ס דוקא לר"י דמנ"ל דאינו מכפר החיצון בשעירים אחרים משא"כ לר"ש דס"ל בהדיא דכולם מכפרין זה בזה וקשה למה ליה קרא דאחת בשנה אע"כ דבאמת מה"ט אמרו לו לר"ש בפשיטות מהו שיקרבו ואיכא למידק דילמא ס"ל באמת שלא יקרבו ולפמ"ש א"ש ששאלו אר"ש דרך ממנ"פ דהא לשיטתו אייתר קרא דאחת בשנה וכמ"ש וע"כ צ"ל דלר"ש ילפינן מאחת בשנה דלא נימא דהפנימי מכפר בשעירים אחרים ושעירים אחרים מכפרים בפנימי אם אבד ומצאו אח"כ משום דכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו אלא דמיתורא דאחת בשנה שמעינן דהפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים וכמ"ש רש"י ז"ל במתניתין דאפילו לר"מ דס"ל דכל השעירים כפרתן שוה אפ"ה מודה בפנימי וכדמפרש בגמ' מדרשא דאחת בשנה ולפ"ז ממילא מוכח מדאיצטריך יתורא דהפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים מבואר דשאר שעירים מכפרין זה בזה ועל זה שאלו לר"ש מה שיכפרו כיון דאין כפרתן שוה ואי ס"ל דבאמת אינם מכפרים זה בזה קשה למה ליה יתורא דאחת בשנה ומיושב' קושי' התוס' וקושי' מהרש"א ז"ל ברווחא דמילתא ומה"ט שאלו דוקא לר"ש דלר"י מצינן למימר דס"ל דבאמת דמה"ט איצטריך הקישא דחיצון לפנימי שאינן מכפרים בשעירים אחרים כנ"ל ודו"ק. ומעתה לא נפלאה ולא רחוקה היא ממני ליישב קושי' המפרשים ע"ד התוס' דסתרן אהדדי ולפי מה שאבאר אין בדבריהם שום סתירה כלל דלפמ"ש אאמ"ו ז"ל דקושית הש"ס ונכפר כפרה גמורה ולפ"ז אם נאמר דגם התוס' ס"ל כן וע"ז הקשו חיצון למה בא ותירצו משום טומאה שאירע' בין זה לזה דלענין כפרה גמורה שפיר מצינן למימר דלכ"ע משכחת ליה דאף דשעיר המשתלח מכפר כל היום היינו משום דאינו אלא תולה וכמש"ל משא"כ לענין כפרה גמורה אליבא דכ"ע קריבין שעיר אפילו משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד משום דלא מצינן בשעיר המשתלח כפרה גמורה משא"כ במ"ש התוס' אמה שהקשו והמקשה דלא ידע כו' עכ"ל לאו לענין כפרה גמורה וכמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש וע"ז תירצו שפיר דאין סברא שיביא שעיר בשביל טומאה שאירע' בין זה לזה לחוד דאי ילפינן משעיר המשתלח לא משכחת טומאה שאירעה בין זה לזה דבשלמא אי הפנימי מכפר כפרה גמורה אדידי' ואדחיצון או אי מכפר החיצון אדידיה ואדפנימי משום טומאה כו' שאירע' בין זה לזה א"ש כיון דעיקר השעיר משום חיצון וליכא למיחש שיביא חולין בעזרה משא"כ לענין שיביא שעיר לענין טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד אי מדמינן לשעיר המשתלח אין זה סברא דאיכא למיחש דא"צ שעיר דמכפר כל היום והוה כחולין בעזרה כנ"ל ועוד דבשלמא אם נימא דהפנימי מכפר גם על אין בו ויש בו א"ש דצריך שעיר דמכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה כיון דע"כ אין השעיר המשתלח דמכפר על שאר עבירות דאין בו ויש בו בר קרבן הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שגגות דמשונה טומאת מקדש וקדשיו משאר עבירות דאפי' אין בו ויש בו בר קרבן הוא ומהא דכתיב גבי שעיר המשתלח והתודה את כל עוונות ב"י מפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן כדאיתא להדיא במס' כריתות דף כ"ה ע"ש וממילא דמה"ט כתבו התוס' שפיר דמכפר אטומאה שאירע' בין זה לזה אאין בו ויש בו משא"כ התוס' לקמן שכתבו לענין שאין סברא לומר דמכפר על טומאה שאירע' בין זה לזה על יש בה ואין בה דבודאי לאו בר קרבן וכיון דשעיר המשתלח מכפר כל היום לא משכחת טומאה שאירע' בין זה לזה ביש בו ואין בו כן נ"ל בעז"ה ורווחא לן שמעתין ודוק היטב. ומעתה לא נפלאה ולא רחוקה היא ממני ליישב דברי הגדול הרי"ף ז"ל ריש מכילתין שהביא כל הבבות דמתניתין את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף כו' ה"ז בעולה ויורד יש בה ידיעה כו' שעיר הנעשה בפנים כו' אין בה ידיעה כו' שעיר הנעשה בחוץ ויו"ה מכפר וכל שאין כו' ע"ש באריכות עד סוף הפרק והוגה שם ע"פ הג"ה מבעל דרך תמים שהוא בספר תומת ישרים ומחק כל הנך בבות דאיירי בידיעות הטומאה ולא הביא אלא הך בבא דאין בה ידיעה כו' לא בתחילה ולא בסוף דאיירי דפליגי ר"י ור"ש וכמו שהביא אמ"ו ז"ל לפרש לפי הג"ה מבעל ד"ת ואבא מזכה ברא ומבריך רחמנא דאנהיר לעיינין שזכיתי לפ' כל דברי רבינו הגדול ז"ל בלי שום הג"ה והנך בבות דרישא דיש בה ויש בה ויש בה ואין בה ואין בה ויש בה איצטריכי כולהו לפרש מה שהביא הא די'ל בענין שעיר ר"ח מסוגיא דחולין פ' א"ט בענין הירח ומה שהביא דברי הירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי העובר לפני התיבה בי'ט של ר"ה א"צ להזכיר של ר"ח בר אביי עבר קמי תבותא ולא אדכר דירחא וקלסוניה וה"נ אסיקנא בגמרא דילן בעירובין שאומר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן תנא דבי רבי ישמעאל כך היא מידת הדין נוהגת יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב עכ"ל רבינו הגדול ע"ש באריכות ואיכא למידק בסידור דבריו טובא וע"פ מה שאבאר בעז"ה יבואר הכל והכל הולך אחר החתום שרוצה לבאר אליבא דהילכתא מה דאמרינן בעירובין דזכרון א' עולה כו' כמו שפי' אמ"ו הגאון ז"ל דס"ל להרי"ף ז"ל כמ"ש התוס' פ"ק דר"ה ד"ח ע"ב ד"ה בכסה כו' בשם רבינו משולם מהא דכתיב מלבד עולת החודש ולא כתיב חטאת ע"ש אלא דע"ז תקשי כיון דמוכח מסוגי' הש"ס דלקמן ד"ח ע"ב פסקא בהא דפריך הש"ס אפסקא דיש בה כו' ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו' והקשו התוס' א"כ חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וכיון דמוכח להדיא דצריך שעיר אטומאה שאירעה בין זה לזה בשעה מועטת בין שעיר הפנימי לחיצון ולפי מה דאמרינן לקמן ד' ט' ע"ב דשעיר של ר"ח ילפינן משעיר הפנימי וכיון דמוכח דאחר שעיר הפנימי צריך שעיר אטומאה שאירעה בין זה לזה מדצריך הנך דרשא דאחת בשנה קשה טובא על שיטת הרי"ף ז"ל וכן על מ"ש התוס' פ"ק דר"ה בשם רבינו הגדול משולם שלא היה קרב בר"ה שעיר של ר"ח ואמאי היה צריך שעיר של ר"ח בר'ה אטומאה שאירעה בין זה לזה. ונלפענ"ד דהוה קשיא להו קושית התוס' אהא דפריך הש"ס ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי וכ' בד"ה ונכפר חיצון וז"ל וא"ת המקשה דלא ידע הך דרשא כו' אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלו תרווייהו אפנימי ותו לא וי"ל דאהך קושי' ודאי כו' ובאמת איכא למידק טובא על הך תירוץ התוס' דלפ"ז מנ"ל למעט דאינו מכפר החיצון אדידיה ואדפנימי וצ"ל דבאמת מה"ט הוכרחו התוספות להביא שם תירוץ אחר וז"ל א"נ י"ל דסברא הוא כו' וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא החיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה עכ"ל. ולפ"ז א"ש מה שפסק הר'ף ז"ל דא"צ להזכיר של ר"ח בר"ה ולקלסונהו לבר אביי דלא הזכיר דס"ל דמוכח אליבי' דס"ל דא"צ להביא שעיר משום טומאה שאירעה בין זה לזה אלא היה צריך להביא בשביל מיעוט הירח וע"ז מייתי האי תנא דבי ר"י מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב וכמו שפירש שם בהג"ה דזכרון שופר במקום זכרון השעיר ועוד דלפי מה שפי' הרי"ף ז"ל סוגיא דחולין פ' אלו טריפות בענין מיעוט הירח וז"ל בשבועות פ' ראשון אמר לה הקב"ה הנני עושה לך כבוד שמיישב דעתיך תחת שמיעטתיך ומאי נינהו שיהיו ישראל בכל ר"ח מקריבין קרבן לפני לכפר עוונותיהם לפיכך אמר הקב"ה הביאו קרבן לפני בר"ח לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי בקרבן את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטתיו וזה הוא פי' הביאו עלי כפרה על שמיעטתי כו' ואח"ז הביא הירושלמי וסוגי' דעירובין ותנא דבי ר"י ע"ש ולפמ"ש עיקר כוונתו דלא נימא דהא דאמרינן בהש"ס אהא דס"ל דתרתי ש"מ היינו דהי' הקרבן גם בשביל מיעוט הירח דלפ"ז היה צריך להקריב ג"כ בר"ה אלא שהיה הזמן בר"ח משום כבוד הירח וכ"כ התוס' פ"ק דשבועות בשם הערוך בדף ט' ע"א ד"ה שעיר זה כו' ע"ש וכיון דא"צ שעיר מיוחד למיעוט הירח וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומש"ה א"צ בר"ה כמ"ש התוס' ואפשר דמוכח מדכתיב בר'ה מלבד עולת החודש ולא כתיב שעיר אע"כ דא"צ שעיר משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד ומשום מיעוט הירח א"צ שעיר אלא משום כבוד הירח קבע הקב"ה בר"ח וא"ש מסקנא דעירובין דזכרון א' עולה לכאן ולכאן ואין להזכיר משום דמוטב דיבוא זכאי כדס"ל לתנא דבי ר"י כנ"ל בכוונת הרי"ף ז"ל ודוק היטב. ולפ"ז א"ש שהוכרח להביא כל הבבות דמתניתין דבבא ראשונה דלענין טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב קרבן עולה ויורד אלא ביש בה ויש בה מדכתיב ונעלם ול"ד לשאר עבירות שבתורה שאינו חייב חטאת אלא על אין בו ויש בו מדכתיב והוא לא ידע ואשם כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"א מהל' שגגות ששינה הכתוב בטומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה שאינו מכפר בקרבן עולה ויורד אלא ביש בו ויש בו מדכתיב ונעלם מכלל שידע משא"כ בשאר עבירות ע"ש ולפ"ז מהך בבא דשמעינן דוקא ביש בה ויש בה הוא דהוי בר קרבן משא"כ באין בה ויש בה לאו בר קרבן לענין טומאת מקדש וקדשיו משא"כ בשאר עבירות להיפך דוקא באין בה ויש בה הוא דהוה בר קרבן ואילו לא הוה מייתי הרי"ף ז"ל הך בבא ה"א דטומאת מקדש וקדשיו דומה לשאר עבירות דעל אין בה ויש בה בר קרבן הוא ולא הוה קשה ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון דהא פנימי אינו מכפר אבר קרבן משום דכתיב וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכדאמרינן שם בסוגי' דף ז' ע"ב ע"ש ולא הוה צריך להך דרשא דמכפר אחת על כפרה אחת מכפר אלא הוה מוקמינן לענין שאינו מכפר החיצון אדידי' ואפנימי דלא כתיב הך דרשא דמפשעיהם לכל חטאתם אלא בפנימי ולא בחיצון והוה מוקמינן הך דרשא דאחת בשנה לומר דאינו מכפר תרווייהו אפנימי כקושי' התוס' ולא הוה מוכרחין להך תירוץ התוס' שכ' א"נ י"ל דאין סברא שלא יבא אלא לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה ומה"ט הוכרח להביא הך בבא דבטמאת מקדש וקדשיו אינו מחייב קרבן עולה ויורד אלא ביש בה ויש בה משא"כ באין בה ויש בה לא הוה בר קרבן כלל ומייתי מכל הנך בבות דפנימי וחיצון וממילא דלפי הנך ג' בבות קשה קושי' הש"ס ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כיון דמבבא דרישא מוכח דאין בה ויש בה לאו בר קרבן ומוכרחין אנו לתי' הש"ס שם וקשה קושי' התוס' דילמא תרווייהו אפנימי כיון דלא אייתר לן וכמש"ל אע"כ כהך תירוץ התוס' שכ' א"נ י"ל דמשום טומאה שאירע בין זה לזה לחוד א"צ להביא שעיר ולפ"ז ממילא דא"ש אליבא דהלכתא סוגי' דעירובין דזכרון א' עולה לכאן ולכאן וסוגי' דיומא דפריך ואימא ר"ה קאי לר"ש דס"ל דשעיר של ר"ח משום טהור שאכל את הטמא ומש"ה לר"ש היה צריך שני שעירים בר"ה וכמ"ש אאמ"ו ז"ל כן נ"ל לפ' דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל כפי הגירסא שלפנינו בלי שום הג"ה ודוק היטב. ועפ"ז נ"ל לפ' פי' הפסוק תקעו בחודש שופר בכסה כו' שאין שעיר מיוחד לר"ח בר"ה ואמר נתינת טעם כי חק הוא לישראל כו' וממילא דא"צ שעיר דאי משום טומאה שאירעה בין זה לזה כו' אין צריך כדמוכח מסוגי דהכא ואי משום מיעוט הירח אמר שני טעמים דאי משום כבוד כי חק הוא לישראל כו' ואינו משום כבוד קבע הקב"ה הזמן בר"ח ואי משום הירח גופא הלא אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן כי חק לישראל הוא משפט כו וישראל נכנסים תחילה לדין וטעמא מקמא דליפוש חרון אף כנ"ל לפ"ש הרי"ף ז"ל ודוק היטב. ואמנם לפ"ש ר"ת ז"ל נ"ל לפ' דס"ל כי חק לישראל וממילא דליכא לריתחא דס"ל כהך ברייתא דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד שלמטה את החודש וליכא קטרוג בר"ה וכמ"ש אאמ"ו זצ"ל ולפ"ז נ"ל ליישב לפי שיטת ר"ת ז"ל סוגיא דעירובין דס"ל לרב חסדא דזכרון אחד כו' דר"ח אזיל לפ"ש דס"ל כר"י דאדם נידון בכל יום וכמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל פ"ק דר"ה דף ח' ע"א ע"ש וממילא דר"י לא ס"ל הך ברייתא דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב"ד של מטה את החודש משום דלמאי דקי"ל כר"י א"ש הך ברייתא ליכא קטרוג וס"ל דלא קי"ל זכרון א' עולה לכאן ולכאן ודוק היטב:

שם על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות כו' שעיר המשתלח מכפר. ולכאורה לא שייך הך מילתא הכא כלל אלא בשילהי מס' יומא או מסכת כריתות ה"ל למיתני אלא דאפשר כיון דהתנא ממכות סליק וקתני התם בסוף המסכתא דרחב"ג אמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואמרינן התם דהלכה כמותו דמשמע דבלא מלקות אין נפטר מכרת כגון היכא דלא אתרו בי' למלקות ומש"ה קתני הכא דאפ"ה יש לו כפרה בשעיר המשתלח ואפילו דחמורות כחייבי מיתות וחייבי מלקות היכא דלא אתרו ביה (והיינו עם התשובה כדאמרינן לקמן בפירקין כן נראה לי):

בגמרא מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות כו' נראה דעיקר הקושי' היינו למאי דמשמע ליה בפשיטות דכולה מתניתין בין לענין שבועות ובין לענין ידיעות איירי לענין קרבן לחוד דאי לענין מלקות לא אשכחן בשבועות שתים שהן ד' דהא בשבועות אוכל ולא אכל אין בהו מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה וכדתנן להדיא בספ"ג שבועה שלא אוכל כו' זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות כו' ומסקינן התם ולקמן בשמעתין דזו היא למעוטי שבועה שאוכל ולא אכל דלא לקי ומש"ה לא ניחא לן לאוקמי האי סתמא דהכא לענין מלקות דלא תיקשי סתמא אסתמא וכמו שאבאר לקמן דאף למאי דמסקינן דמתניתין רבי היא נמי מיתוקמא בהכי כן נ"ל ועיין בסמוך: