פני יהושע על ראש השנה ט:

בתוס' בד"ה כאילו התענה וכו'. אבל השתא ודאי אסור להתענות וכו' וסבר לה כרבי עקיבא דאי כר"י לית ליה עכ"ל. ויש לתמוה דנראה מדבריהם דהשתא ודאי אסור להתענות הלכה למעשה כדאשכחן במר בריה דרב אשי דבתראה הוא וא"כ איך כתבו דלרבי ישמעאל לית ליה ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהא אנן קי"ל כרבי ישמעאל בריש פ' מ"ק דר"ג וב"ד כר"י סברי וכ"כ התוספת עצמם במנחות דף ס"ו ע"ש. אבל לפי מ"ש לעיל באריכות דלא כשיטת התוספת א"ש דלמסקנא רבי ישמעאל נמי אית ליה הא דתני חייא בר רב מדיפתי דמייתרא ליה קרא דועניתם את נפשותיכם להאי דרשא דאי לענין תוספת לפניו לא איצטריך דאתיא בק"ו מתוספת שלאחריו וכמ"ש באריכות ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם בהכי ניחא לי טפי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ומה שהביאו מדלא קאמר בפסחים הכל מודים בעי"כ היינו משום דברייתא דלעיל דדריש בהדיא קרא דועניתם את נפשותיכם לתוספת שלפניו א"כ לית ליה האי דרשא דחייא בר רב. ועוד נ"ל דשם לא מייתי אלא הני דבעינן לכם משום שמחת היום משא"כ איסור התענית דערב י"כ אינו משום שמחת היום אלא צורך העינוי דיום המחרת כדאי' במפרשים ובמדרש כנ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא ת"ר יובל היא אע"פ וכו'. נראה דהא דאיצטריך קרא לרבויי היינו דוקא מדכתיב היא דלא תימא מיעוטא אכולהו קאי אבל בלא"ה לא הוי איצטריך קרא דכיון דכל א' מצוה באפי נפשיה היא מהיכי תיתי נאמר שיעכבו זה את זה והיינו נמי דלא איצטריך קרא לרבויי דתקיעת שופר ושילוח עבדים אין מעכבין זה את זה וכן שמיטת קרקעות ושילוח עבדים ומלישנא דברייתא דקאמר אף על פי שלא תקעו יכול אף על פי שלא שלחו אלמא דשילוח ותקיעה אין מעכבין אהדדי והיינו כדפרישית דלקושטא דמלתא לא מוקמינן מיעוטא דהיא אלא לענין איסור עבודת קרקע לחוד אבל בהנך מוקמינן אסברא דאין מעכבין:

שם וכי מאחר שמקרא א' מרבה וכו' מפני מה אני אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו. הא דלא קיהיב רבי יוסי טעמא אהא דקאמר יובל היא אע"פ שלא שמטו ולא קממעט ליה ממעוטא דהיא אע"ג דבטעמא קמא קיהיב א"א לעולם בלא שמיטות קרקעות למאן דאית ליה האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. אלא דנראה דכל עיקרו של רבי יוסי לא איצטריך למיהב טעמא אלא לאפוקי מסברתו של רבי יהודה משום דרבי יוסי נמי מודה דשייך יותר לאוקמי מיעוטא דהיא אלפניו ולא לפני פניו ואם כן כ"ש דלא שייך לאוקמי אלאחריו כך נראה לכאורה אלא דבפ"ב דזבחים משמע להיפך דאיכא תנא דסבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וא"כ משמע דכל שכן דשייך טפי לאוקמי לאחריו מלאוקמי לפני פניו ועיין שם בתוספת וצ"ע:

בפירש"י בד"ה פחות מל' יום וכו'. ואם ערב שביעית אסור לקיימן משום תוספת שביעית דמוסיפין מחול על הקודש עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דהנך ל' יום היינו משום קליטה אבל משום תוספת סגי בחד יומא אפ"ה פי' רש"י כאן ל' יום משום תוספת והיינו למאי דס"ד מעיקרא דלא סליק אדעתא טעמא דל' לקליטה והוי סבר דל' יום בערלה היינו משום חשיבות שנה וא"כ לענין שביעית דלא שייך ה"ט הוצרך לפ' משום תוספת. וכן דרך רש"י בכמה דוכתי לפרש הסוגיא למאי דס"ד מעיקרא. ועוד דכאן פי' אליבא דהלכתא דקי"ל ל' יום בשנה חשוב שנה כמ"ש הרמב"ם וקי"ל נמי שתי שבתות לקליטה. וא"כ ע"כ ל' יום דשביעית היינו משום תוספת כך נראה לכאורה ובסמוך אפרש בזה באריכות בענין אחר:

בתוס' בד"ה ומותר לקיימן וכו' ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע עכ"ל. וכוונתם בזה משום דלכאורה היה נראה דלכתחילה אסור ליטע מערב שביעית אפילו קודם ל' יום כדאשכחן לענין חרישה דאסרו חכמים מפסח ועצרת כדמקשו בסמוך. וע"ז מייתי ראיה דשרי דאי ס"ד דאסור לכתחילה הוי אסרינן נמי בדיעבד מדמוקמינן לקמן כר"מ ובפרק הנזקין אוסר ר"מ אף בדיעבד משום קנסא ומה שהוצרכו לדייק מדמוקמינן כר"מ אע"ג דרבי יהודה לא פליג התם אלא לענין שוגג אי קנסינן אבל במזיד מודה אלא דאי כר"י הוי אפשר לאוקמי מתניתין דהכא בשוגג. ועוד דלר"י אשכחן התם דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן לא קניס אלמא דאסורא דאורייתא חמירא ליה טפי לענין קנסא וא"כ לפ"ז לא הוי מצי לאתויי ראיה מהא דשרינן הכא בדיעבד אלמא דלכתחילה נמי שרי דלעולם לכתחלה אסור והא דשרי בדיעבד היינו משום דתוספת דפסח ועצרת שקודם ל' יום לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן ומשום הכי לא קניס כלל אפילו במזיד אבל מדמוקמינן התם כר"מ דמחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא דבדאורייתא אדרבא לא קניס אלא בשביעית דוקא משום דנחשדו וא"כ דייקו שפיר אי ס"ד דהוי אסור לכתחילה הוי קניס בהו ר"מ אף בדיעבד וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד וה"ט דמפרש התם משום דנחשדו אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדקאמר התם וע"כ אם היה שום איסורא עכ"ל. והלשון תמוה מאד דמ"ש אבל אי לאו הכי מותר לקיים אין לו מקום כאן כלל דכ"ש אי הוי אסור בלאו האי טעמא הוי מצי למידק שפיר:

ולענ"ד יש ליישב משום דמייתי התם עוד טעמא אחרינא קודם זה משום שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית משו"ה קניס ר"מ ופרש"י דישראל מונין משעת הנטיעה לענין ערלה וא"כ מינכרא מלתא טובא שניטע בשביעית ולפ"ז אזלא לה ראיית התוספת דלעולם לכתחילה אסור ליטע אף קודם שלשים משני פרקים ואילך והא דשרי בדיעבד היינו משום דלא שייך ה"ט דישראל מונין נטיעותיהם שהרי כיון שניטע קודם שלשים כיון שהגיע תשרי של שביעית מונין לו שני שנים וא"כ לפי מנין שנות ערלה אדרבא ניכר שניטע בשנה שלפני שביעית ולא מינכר כלל אם ניטע קודם שני פרקים או לאחר כן ומשום הכי שרי בדיעבד משום הכי הוצרכו התוספת לאתויי טעמא אחרינא משום דנחשדו על השביעית הא לאו הכי שרי דמשמע להו מסוגיא דפרק הנזקין דטעמא בתרא עיקר כדאיתא התם מאי דבר אחר וכ"ת שבת נמי וכו' ומשמע להו דמשום הכי אידחי טעמא קמא לגמרי וא"כ מייתי כאן שפיר ראיה לדבריהם ואע"ג דטעמא קמא נמי לא שייך אלא לענין שוגג כבר כתבתי בכוונתם דההיא דהכא נמי הוי מצי לאוקמי בשוגג. ועוד דבמזיד נמי איצטריכו הני טעמי דודאי לאו בכל איסורי תורה אסרו חכמים בדיעבד אלא הדבר מסור לחכמים היכא דאיכא טעמא לקנוס כנ"ל בכוונתם אלא דמסתימת לשון לא משמע כן דכל כי האי לא הו"ל לסתום וצ"ע ועיין בסמוך:

בגמ' לימא דלא כר"מ וכו' דתניא פר וכו'. הסוגיא תמיה לי טובא דמאי מייתי מפר ועגל דבתר שנה דידהו אזלינן ולא בתר שנות עולם וא"כ מאי ענין חשיבות שנה לכאן אלא גזירת הכתוב או סברא היא דאחר שנה ויום א' מקרי פר וצ"ע:

בגמ' אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים וכו'. קשיא לי אמאי איצטריכו תרי קראי בערלה וברבעי וליכא למימר משום דחדא מאידך ליכא למילף משום פירכא הא ליתא דע"כ גילוי מלתא בעלמא הוא דבאילנות בתר חנטה לעולם דאפילו מעשר ושביעית משמע לקמן דילפינן כמו שיבואר. ולענ"ד דאי מערלה לחוד הו"א דוקא בשאר אילנות משא"כ בענבים דילפינן לקמן דמיקרי תבואה וסד"א דאזלינן בתר שליש קמ"ל דאפילו לענין רבעי דעיקר קרא בענבים איירי אפילו הכי אזלינן בתר חנטה ולקמן דף י"ו אבאר יותר: