פני יהושע על ראש השנה ו:

בגמרא כגון שהיה חולה בעצרת ופרש"י הולד. ואף דלפמ"ש לעיל באריכות דהיכא שנאנס ולא עלה לרגל אינו חייב לשלוח קרבנותיו עד ג' רגלים אם כן הוי מצי לפרש שהיה חולה דאבעלים קאי אלא דפשט ל' הגמרא משמע דאולד קאי ודא ודא אחת היא שם אונס חדא מלתא היא:

שם בשלמא לרבי משכחת לה וכו' אלא לרבנן היכי משכחת לה הא דלא קאמר דאה"נ דמאן דלית ליה כסדרן סובר כרבי היינו משום דפשיטא לתלמודא אליבא דהלכתא דלא בעינן כסדרן כמ"ש הרמב"ם וסמ"ג והטעם דאע"ג דקי"ל הלכה כסתם משנה ומתניתין דקתני לרגלים משמע דבעינן כסדרן אפ"ה מדקאמר רבא כיון שעבר עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר משמע דלא בעינן כסדרן ואנן לא קי"ל כרבי ומשום הכי מהדר הש"ס לאוקמי מלתא אליבא דהלכתא:

בתוספות בד"ה בשלמא לר' וכו' לר"מ ולראב"י לא משכחת לה אלא בחלה ברגלים עכ"ל. לולי שדעתם רחבה מדעתינו היה נ"ל בתחלת עיוני שאין דבריהם מוכרחים בזה דבשלמא לענין עשה דרגל א' דילפינן מובאת שמה דלא שייכא אלא בשעת הרגל דוקא ובין רגל לרגל אינו עובר כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וכתבתי שכן מוכח מדקאמר רבא כיון שעברו ג' רגלים בכל יום ויום עובר ולא קאמר הכי לענין עשה דרגל א' אם כן לפ"ז משני הש"ס שפיר וכו' חלה ברגל תו ליתא לעשה כלל משא"כ לענין בל תאחר דג' רגלים שקבע הכתוב זמן בל תאחר ומהאי שעתא כל יומא זמנא הוא וכה"ג ברגל א' לר"מ ובשני רגלים לראב"י א"כ תו לא שייך לומר דחלה דסוף סוף לא משכחת לה שנה לבל תאחר בחלה דכל היכא שעמד מחליו כל שעתא זימנא הוא ומשו"ה דחיק הש"ס לאוקמי כרבי שמעיה ולא מוקי בחלה ברגלים. אח"ז מצאתי להגאון מהור"צ אשכנזי בתשובותיו שכתב כן ונתקשה מאד לאשכוחי קרא דשנה בשנה אליבא דר"מ והעלה דלא מתוקמי אלא לענין בכור ביד הכהן שאין הכהן עובר בבל תאחר ולא בעשה דובאת שמה אלא בשנה לחוד ומלבד שאני קורא עליו בזה סכינא חריפא מפסיק קראי דפשטא דקרא דובאת שמה דכתיב בכורות בקרכם וצאנכם איירי דוקא בכהן דכתיב ואכלת שם וילפינן בגמרא שהכהן יוצא ידי חובת שמחה בבכור ופשטא דקרא דשנה בשנה איירי בבעלים דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. אלא דקשה עוד לדבריו דבספרי דרשינן להדיא כל הבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מנין ת"ל כל וכן הובא כאן בתוס' וא"כ לסברת הגאון קשה תינח בכור שאר קדשים מאי איכא למימר אף אם נאמר דברייתא דסיפרי דלא כר"מ אכתי קשה היכי משכחת שנה בשאר קדשים האיכא עשה דרגל א' ובסמוך יבואר מה שהקשה עוד על סברות הגאון. אמנם לדרכינו א"ש לפמ"ש לעיל באריכות דלר"מ נמי לא מחייב ברגל א' אלא כשעלה לרגל דוקא אבל בהנך דפטירי או שנאנס ולא עלה תו לא מחייב לר"מ אלא בשנה ואפילו עשה ליכא בין רגל לרגל א"כ א"ש קרא דשנה בשנה לענין שמחוייב לשלוח קרבנותיו וכדפרישית לעיל בראיות ברורות כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בגמ' ומאן תנא דפליג עליה דרבי שמעיה. ופרש"י ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים וכו' וכוונתו על ת"ק דברייתא דלעיל דקאמר כיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר ולא קאמר שנה בלא רגלים אלא ע"כ דפליג אדר"ש ומשו"ה לא קתני לה משום דלא משכחת לה. ולפ"ז קשה על שיטת התוספות דלרבנן נמי מצינן לאוקמי בחלה ברגלים א"כ מאי קאמר הש"ס דת"ק דברייתא ס"ל כאחרים דאכתי קשה ליתני שנה בלא רגלים וכגון דחלה ברגלים ואי משום דלא שכיח אדרבה דר"ש לא שכיח טפי ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דלא מצי לאוקמי בחלה ברגלים מיהו משמע מל' רש"י דהמקשה דהכא דקאמר מאן תנא דפליג אדר"ש היינו מדלא קתני בברייתא דלעיל שנה בלא רגלים ומדלא קאמר דת"ק דברייתא לית ליה הא דשנה בלא רגלים ע"כ היינו משום דמלתא דפשיטא היא דכ"ע אית להו שנה בלא רגלים עובר דפשטא דקרא בהכי איירי תאכלנו שנה בשנה וכמ"ש ג"כ מהר"צ אשכנזי שם בתחלת דבריו אלא דתמיה לי טובא א"כ מה זה שכתב שם בסוף התשובה דלר"מ ולראב"י מוקי קרא דשנה בשנה לענין בכור ביד הכהן וכמ"ש בסמוך בשמו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל להש"ס בשמעתין דת"ק דברייתא דלא איירי בשנה בלא רגלים היינו משום דפליג אדר"ש דלמא אית ליה דר"ש והא דלא נקט שנה בלא רגלים היינו משום שסובר דאינו עובר ומוקי לקרא כר"מ וראב"י לבכור ביד כהן ולמאי דפרישית לעיל שיטה אחרת נתיישב הכל דודאי כ"ע מודו דשנה בשנה איירי לענין שעובר בבל תאחר ואפילו לר"מ ולראב"י כדפרישית וא"כ דייק הכא שפיר מדלא נקט ת"ק דברייתא שנה ע"כ פליג אדר"ש. ואע"ג דרבי שמעון דאמר לעיל רגלים פעמים ה' ע"כ לית ליה דעובר בשנה בלא רגלים וכמ"ש רש"י כאן בד"ה הניחא מיהו כבר כתבתי דנהי דרבי שמעון לית ליה דרשה דשנה לענין לאו ממש מוקי לה לעשה דאי ללאו לא עבר עד דאיכא כסדרן וכמ"ש לעיל באריכות משא"כ לת"ק דברייתא דלא בעי כסדרן וא"כ אפילו אית ליה דרבי שמעיה מ"מ ברוב השנים ודאי עובר בשנה בלאו דאין רוב שנים בלא רגלים וא"כ דעיקר קרא דשנה משמע ללאו תו לא משמע לן דהיכא דמשכח כדרבי שמעיה ינתק קרא בשנה מלאו לעשה אע"כ בכל ענין בלאו ומדלא נקט שנה בלא רגלים ע"כ דלית ליה דרבי שמעיה. ועוד שכבר כתבתי לעיל דרבי שמעון דאית ליה כסדרן ומוקי קרא דשנה לעשה ע"כ ל"ל הא דאמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה דא"כ עשה דשנה ל"ל. לפ"ז דייק הש"ס הכא שפיר דלית לן למימר דת"ק דברייתא נמי לא נקט שנה בלא רגלים משום דאינו עובר בלאו אלא בעשה דא"כ הא דאמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה הוי דלא כשום תנא אע"כ דשנה לא מוקי לה לעשה אלא ללאו ומדלא קתני לה ע"כ דפליג אדרבי שמעיה אבל יותר קשה לפ"ז א"כ דת"ק דברייתא פליג אדר"ש וס"ל כאחרים ולא משכחת אליביה שנה בלא רגלים אם כן פשטא דקרא שנה בשנה במאי מוקי לה. והנראה בעיני דלפ"ז סובר ת"ק דברייתא דמשכחת קרא דשנה בלא רגלים כשיטת הירושלמי שהביאו תוס' בד"ה שנה דאיירי כשהיה מחוסר זמן ברגל ואף שתוספות כתבו דבשמעתין לא אמרינן הכי אלא דמונין לבכור משעת הרצאה ואם כן לא משכחת כה"ג שנה בלא רגלים נראה דההיא דשמעתין דלקמן היינו לפי האמת דלא קי"ל כאחרים אלא כר"ש דמשכחת שפיר שנה בלא רגלים בלא"ה וממילא פשיטא לן מסברא דנפשיה דבכור מונין משעת הרצאה משא"כ אם נאמר דת"ק דברייתא כאחרים ס"ל לא משכחת שנה בלא רגלים ע"כ מקרא דשנה גופא מוכח דבכור אין מונין שנה משעת הרצאה אלא משעה שנולד דבהכי איירי קרא דשנה שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון ואין להקשות סוף סוף אף למאי דס"ל לת"ק כאחרים אפ"ה הו"ל למיתני שנה בלא רגלים ובכה"ג גופא שהיה מחוסר זמן הא ליתא דלא שייך הא דמחוסר זמן אלא בבכור דאיירי ביה קרא או שאר קדשים דכוותיה משא"כ ת"ק דברייתא דכייל ותני קדשי בדק הבית וערכין וחרמין ומעשרות ולקט ושכחה ופיאה וצדקה דבכל הני לא שייך מחוסר זמן מש"ה לא תני שנה בלא רגלים כאן כיון דלא שייך בכולהו ואפילו במעשר בהמה דקדושת הגוף הוא אפ"ה לא שייך בהו מחוסר זמן דהא קי"ל מחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר ואם כן אין מונין שנה אלא משנראה להרצאה כן נ"ל ברור בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה הא ליתא בראייה וה"ה זקן וחולה ומי שאין לו קרקע עכ"ל. לכאורה זה סותר כל מה שכתבנו למעלה דהני דפטירי מראייה א"צ לעלות לרגל. אמנם התוס' גופייהו כתבו להדיא בריש פסחים גבי האי ארמאי דאמר ספו לי מאליה דמה שלא עלה רבי יהודה בן בתירא לרגל היינו משום שזקן היה או שלא היה לו קרקע וכ"כ בשאר דוכתי וא"כ אין הדבר מוכרע. ועוד דסוף סוף משכחת באשה גופא לשיטת הסוברים כאביי דאשה בעלה משמחה וכן בטמא דודאי פטור משמחה דאינו רשאי לאכול בשר שלמים וא"כ פטור לגמרי לעלות לרגל ובלא"ה נראה מסברא דזקן וחולה כאנוסים הם ולמה יתחייב לעלות ובמי שאין לו קרקע נמי משמע מפשט לשון הגמרא דאין צריך לעלות כלל וצ"ע:

בד"ה אשה בעלה משמחה פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"ת דה"מ בזמן הזה עכ"ל. וכבר כתבתי בזה לעיל גבי חג הסוכות טעון לינה דשיטת רש"י דאף בזמן הבית היכא דלא אפשר משמחה בבגדי צבועים וכו'. וא"כ זה בעצמו כוונת רש"י דלאביי דאמר אשה בעלה משמחה אם כן בדידה תליא מלתא אם רוצה לעלות עמו ולשמוח עמו שם ודאי עיקר שמחה בשלמים. משא"כ אם אינה רוצית לעלות לרגל פטורה לגמרי ובעלה משמחה בבגדי פשתן וצבעונים והא דקאמר נמי בפ"ק דחגיגה וחנה גופא מי לא מחייבת בשמחה היינו משום דסתמא דמלתא הכי הוא וזה עיקר השמחה לשמוח עם בעלה וכ"כ בעל המאור ז"ל ע"ש: