פני יהושע על ראש השנה טז:

בתוספות בד"ה ותוקעין ומריעים כו' מה שיש לדקדק בדבריהם יבואר בע"ה לקמן בפרק ראוהו בית דין ע"ש אלא לפי שראיתי להרשב"א ז"ל בשמעתין שמתרץ קושיית התוספות בענין אחר דלא שייך ב"ת אלא במי שבא להוסיף מדעת עצמו משא"כ במאי שתקנו חכמים לא שייך ב"ת כלל ע"ש ובאמת שדברי רשב"א ז"ל בזה כראי מוצקים עד שהיה מקום לתמוה על התוס' שלא תירצו כן אמנם לפענ"ד דהך מילתא דלא שייך ב"ת בתקנת חכמים היינו דוקא במאי שתקנו חכמים משום גדר כגון דברים המשתנין לפ' הזמן ולפי קלקול הדורות. ומש"ה מסר הכתוב הדברים לחכמים וכה"ג מגילה וחנוכה שנשתנה הדבר שתקנו מחמת השתנות הענין לאחר מ"ת משא"כ כה"ג דהכא דמסיק ר"י טעמא כדי לערבב השטן שזה הענין היה שייך בזמן מתן תורה ומשו"ה אי הוה אשכחן באורייתא שאין לתקוע אלא פעם אחת שפי' הוה שייך בהו ב"ת אדרבה שייך ביה אלה הדברים שאין אתה רשאי לחדש בהם דבר מעתה משום הכי מתרצים בע"א כנ"ל:

שם ואמר ר"י שלשה דברים כו' ומוסר דין על חבירו כו' דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה כו' ופרש"י הוא קבר אותה. ולכאורה לשונו תמוה מאד ונלע"ד משום דקשיא ליה תרתי במימרא דר"י חדא דמאן יימר דמה שמתה שרה קודם לאברהם היה מצד עונש שמא כך היתה מידת ימיה ועוד דמאי מייתי קרא דויבא אברהם קרא ותמת שרה הו"ל למייתי שהרי כמה מקראות כתובים להדיא שאברהם האריך יותר משרה ס"ה שנים אלא ע"כ דחדא מתרצא מגו חדא דמה שהאריך ימים יותר ממנה לא מוכח מידי כדפרישית משו"ה מייתי קרא דויבא אברהם דמיותר אלא על כרחך שבא ללמד על זה הענין עצמו שבא אברהם לספוד שרה היה שלא כדרך הטבע דאי לאו שהיא גרמה בעצמה היה מהראוי שהיא היתה קוברת אותו ואפשר גם כן לומר שלישנא דקרא דכתיב לספוד לשרה הכי דייק דהו"ל למימר לספוד את שרה או לספוד אותה כנ"ל:

שם ואמר ר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כו' מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל. ולכאורה יש לתמוה כיון דמהאי קרא יליף ר"י הו"ל למימר חייב להקביל פני רבו בר"ח כדמסיים מכלל דבר"ח בעי למיזל וכה"ג קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י דדווקא ברגל ונ"ל ליישב משום דבלא"ה קשה אלישנא דקרא דבעלה של שונמית אמר לאשתו מדוע את הולכת וגו' ובעי ר"י לדייק מינה דבחדש ושבת בעי למיזל האיך אפשר לומר כן דהא נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג אפילו מצוה דאורייתא מכ"ש מחיוב דדברי קבלה אלא ע"כ צ"ל דבכה"ג לא מיקרי מצות עשה שהז"ג שמצד הסברא היה חייב להקביל פני רבו בכל שעה אלא א"א משום ביטול מלאכה כדילפינן מאפס לא יהיה בך אביון אבידתו ואבידת רבו אבידה שלו קודמת ודבר ידוע בתוספות ובפוסקים שאין לנשים לעשות מלאכה בר"ח כדאיתא בירושלמי ובפרקי ר"א הובא בטור א"ח סי' תי"ז נמצא דלפ"ז אתי שפיר דבנשים השוו ר"ח לשבת ומועד דר"ח נמי מקרי מועד משא"כ אנשים פטורים בר"ח משום ביטול מלאכה. ונהי דמעיקר הדין אף בנשים לא שייך כלל דין זה דכיון דנשים אינם חייבים בת"ת מיהו כיון דקרא בשונמית כתיב שהלכה לגבי אלישע שהיה נביא והיתה תדיר אצלו והכירה במעשיו שהיה איש קדוש מש"ה הצריכה לילך להקביל פניו כנ"ל:

שם ואמר ר"י חייב אדם לטהר כו' תנ"ה ובנבלתם לא תגעו כו' עד סוף הברייתא. לכאורה משמע מלישנא דברייתא דישראל אין מוזהרין על מגע נבילה אבל כהנים מוזהרין אלא דלפי אמת אינו כן דלא מיבעיא שאין הכהנים מוזהרין מדאורייתא דמהיכי תיתי הא לא אשכחן אזהרה לגבי כהנים אלא טומאת מת בלבד וטומאה קלה מחמורה לא ילפינן אלא אפילו איסורא דרבנן נמי ליכא כמ"ש הרמב"ם להדיא בפ' ט"ז מהלכות טומאת אוכלין וכ"כ הרשב"א בחולין דף ל"ד ושיעור לשון הברייתא כך הוא דודאי אי מפרשינן קרא כפשטא היו אפילו ישראל מוזהרים וכ"ש כהנים אלא דבאמת א"א לומר כן לאוקמי קרא כפשטא דהא ישראל אינם מוזהרין על מגע נבילה כיון דאפילו על חמורין אינו מוזהרין אע"כ דקרא איירי ברגל ממילא דכהנים נמי מותרין בשאר ימות השנה מה"ת לחלק מיהו ברש"י במסכת חולין דף ל"ד משמע מלשונו דבכהנים איכא איסורא דרבנן ליגע בנבילה כיון שנפסל גופו מלאכול בתרומה והדבר צ"ע ותלמוד והארכתי בזה בסוגיא די"ח דבר:

שם א"ר כרוספדאי אמר ר"י ג' ספרים נפתחין בר"ה. כאן יפה לקצר כמו שאמרו חכמים ז"ל בפ' אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור וענין הספרים האמורין כאן בוודאי הם ענין מופלא ואדם א' מני אלף ידע להשיג מהות ואיכות הספרים על מתכונתם. וכן עיקר ענין המאמר הזה דאיירי בענין הגמול ודיני הצדיקים ורשעים לחיים ולמות הם משבעה הדברים המכוסין מב"א בפ' מקום שנהגו לחד פירושא בעומק הדין ואפילו משה רבינו אדון כל הנביאים הקשה לשאול מפני מה יש צדיק וטוב לו כו' ומפני מה יש רשע וטוב לו כו' לכן אמרתי בלבי לדלג ולקצר במקום שאין להאריך אמנם משום דשמא גרם ששם מסכת זו נקראת ר"ה ועיקרה על קדושת יום הדין הקדוש דר"ה שמצות היום בשופר כאמור היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו והיינו מאימת הדין לכן כל איש ישתוקק לדעת קצת עניני הדין ביום הזה לא מיבעיא לכת הצדיקים והבינונים החרדים ועצבים מיום המיתה לכל הפירושים בין דעה"ז כמשמעו ובין דעה"ב כפירוש התוספות אלא אפילו הרשעים גמורים שאינן שמים על לב עניני עה"ב אעפ"כ לזאת יחרד לבם ויתר ממקומם מדין המיתה ממש כמשמעו. לכן מצאתי עצמי מחוייב בדבר להרחיב הדיבור קצת לדקדק ולהבין מיהו הדברים כפשטן בכל המאמרים הללו מכאן עד משנה על ששה חדשים השלוחין יוצאין שהן דרך חיים ותוכחת מוסר:

והנה במאמר רבי כרוספדאי יש לדקדק דקפתח ואמר ג' ספרים נפתחין בראש השנה וקחשיב נמי של בינונים ובתר הכי קאמר דשל בינונים תלויים ועומדים עד יה"כ וא"כ בר"ה למה נפתח ויותר מזה קשה מה שהקשה הרי"ף דספרן של בינונים למה הוא בא דממ"נ אם זכה נכתב לחיים ואם לא זכה נכתב למיתה ואף דלענ"ד אפשר לומר דהאי זכה ולא זכה דיה"כ היינו אם זכיותיו מרובים מעוונותיו או להיפך משא"כ אם נשאר בינוני בהוייתו עד יה"כ אף שנכתב לחיים משום דרב חסד מטה כלפי חסד מ"מ אינו נכתב בס' הצדיקים אלא בס' בינונים בפני עצמו כיון דעון עצמו אינו נמחק כדאיתא לקמן. אלא כיון דלפ"ז נצטרך לומר דהך מדה דרב חסד מטה כלפי חסד שייך אפי' בדין דר"ה ויה"כ הנוהגין בכל שנה בעוד האדם בחיותו א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה דין הבינונים תלויים מר"ה עד יוה"כ דלאלתר בר"ה היה מהראוי לכותבן בס' בינונים מה"ט גופא דרב חסד מטה כלפי חסד ואם נאמר דהך מדה דרב חסד אינו נוהג בדין עה"ז אלא בדין דלעתיד כדברי ב"ה וכדמסיק הרי"ף ז"ל בחידושיו א"כ הדרא קושיא לדוכתא האי ספר דבינונים מה טבעו. תו יש לדקדק מ"ש בצדיקים ורשעים דקאמר נכתבים ונחתמים ואילו בבינונים דיה"כ לא קאמר אלא נכתבים לחיים או למיתה. והנראה לע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא ובמאי דסיימנא אפתח אנא פתחא לנפשאי דנ"ל דודאי הך מדה דרב חסד היא המדה הנוהגת לעולם האמורה בי"ג מדות ופירושה דמטה כלפי חסד כדברי ב"ה. אלא כיון דרמינן לקמן בסוגיא קראי אהדדי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת ומשנינן בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד ונ"ל לפרש דבתחלה היינו בר"ה ולבסוף היינו ביה"כ וכמו שאבאר במקומו והטעם נ"ל שהוא מבואר משום דר"ה הוא יום הדין הגמור לכל באי עולם ואותו יום יושב הקב"ה ודן עם כל פמליא שלו שהם השרים העליונים כדכתיב והנה ראיתי ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו דהיינו אלו שמיימיני' לזכות ומשמאילים לחובה ומש"ה כתיב נמי היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו כיון שרוב העולם בינונים דלא כשיטת תוספות וכמ"ש וכדאמרינן נמי לעולם יראה אדם את עצמו שהוא בינוני ומש"ה חרדין ועצבין כיון שהקב"ה אינו מתנהג באותו יום במדת חסד כיון שהשרים משמאילים ומקטריגים מעכבין על ידו מלעשות עמהם לפנים מש"ה ומשום כך מתנהג בר"ה במדת אמת והשתא א"ש הא דקאמר צדיקים ורשעים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים או למיתה כיון שחותמו של הקב"ה אמת כדאמרינן ביומא והיינו נחתמים משא"כ ביה"כ שהוא עת רצון ויום סליחה ומחילה שנתרצה הקב"ה למשה לקבוע אותו ליום סליחה וכפרה לדורות ואמרינן נמי דבהאי יומא לית רשות לשטן לאסטוני כדאמרינן נמי ביומא דף כ' וכמו שאבאר שם בעזה"י וא"כ דבהאי יומא נתקיים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא לכן מתנהג באותו יום במדת ורב חסד להטות כלפי חסד והיינו לבינונים ומש"ה לא קאמר ביה"כ נכתבין ונחתמין שהרי חותמו של הקב"ה אמת דבהאי יומא אינו מתנהג במדה זו כלל אלא מה שנכתבין ע"י הקב"ה בעצמו היינו חתימה דיליה וכמ"ש עוד בטוב טעם ודעת גבי מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה טעם השינוי בזה בין ר"ה ליה"כ כן נ"ל נכון בעז"ה. והשתא א"ש נמי הא דקאמר ג' ספרים נפתחין בר"ה והיינו לפי שאותו ספר של הבינונים מיה"כ דאשתקד נמי צריך להפתח בר"ה דהאידנא כיון דהעון עצמו דהבינונים אינו נמחק ולפ"ז איכא רובא בר"ה בהדי הך עון דאשתקד נכתב ונחתם בר"ה גופא בין רשעים גמורים ומה"ט גופא לעולם בעינן ספר מיוחד לבינונים אפי' אם נכתבים לחיים כיון דהעון עצמו אינו נמחק ועדיין צריך בדיקה בר"ה דלהבא להצטרף הך עון בהדיה כן נ"ל וכל זה דלא כשיטת תוס' וכמו שאבאר עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה ונחתמין לאלתר לחיים מדקחשיב בינונים משמע דצדיקים כו' נראה דהא דפשיטא להו דל' בינונים דהכא איירי במחצה על מחצה דוקא היינו משום דמשמע להו דבינונים דהכא היינו כאידך בינונים דבסמוך דאיירי בברייתא דב"ש וב"ה והתם ודאי מחצה על מחצה דוקא איירי מדקאמרי ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד משמע דבהטי' כל דהו סגי והיינו כדמפרשי לקמן בסמוך כובש או נושא ואי ס"ד דאפי' עוונותיו מרובים הרבה מזכיותיו מיקרי בינוני ודאי לא שייך לומר כן דמהיכא תיתי וכי משא פנים יש בדבר וכ"ש למ"ד מעביר ראשון ראשון וכפרש"י דמעביר עון א' לחוד א"כ משמע להדיא דבמחצה על מחצה איירי וכדמסיק רבא להדיא דעון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא כו' וא"כ בכה"ג גופא משמע להו דבינונים דר' כרוספדאי נמי בהכי אמר. ועוד יש לפרש בכוונתם דמגופא דמימרא דר' כרוספדאי דייקי הא דבשלמא אי איירי בבינונים דבמחצה על מחצה דוקא א"ש הא דקאמר דתלויין ועומדים עד יה"כ זכו נכתבים לחיים כו' האי זכו היינו שעשה מצוה א' או שתים יותר מעוונותיו ומש"ה נכתב לחיים כצדיק גמור והא דקאמר נמי לא זכו היינו שעשה עבירה א' או שתים יותר מזכיותיו ומש"ה נכתבים למיתה כרשע גמור וא"ש נמי הא דלא מסיק אם הוא עדיין בינוני ביה"כ מה תהא עליו משום דהוי מלתא דלא שכיח כלל שהרי הרבה מצות שייכי ביה"כ גופא ועוד דמסתמא עשה מיהו תשובה כל דהו ביה"כ דיה"כ מכפר עם תשובה משא"כ אם נפרש דצדיק גמור היינו גמור ממש בלי שום חטא ורשע גמור היינו גמור ממש בלי שום זכות וממילא דכולהו אינך שזכיותיו מרובים מעוונותיו או להיפך בינונים קרי להו תו לא א"ש הא דקאמר לא זכו נכתבים למיתה והיינו שנעשה רשע גמור שלא נשאר לו שום זכות מכל הזכיות המרובין שהיה לו וזה מלתא דלא שכיח. ולפ"ז אם לא נעשה רשע גמור על כל התורה אלא שנשאר לו כמה זכיות דאכתי בינוני הוא למה לא פירש מה יעשה לו ביה"כ וכן להיפך אם נאמר דהאי זכו דקאמר היינו שעשה תשובה על כל עונותיו משא"כ אם נשאר לו עון א' או שתים שלא עשה תשובה עדיין בכלל בינוני הוא ומה דינו של זה שהרי אין שום סברא לומר דבין מי שנשאר לו ביה"כ זכיות הרבה מרובה מעוונות ובין מי שנשאר לו עוונות הרבה מרובה מזכיות הללו והללו יהיו נכתבים בס' אחד מיוחד של בינונים דא"כ לקתה מדת הדין וח"ו יהיה משפט מעוקל אע"כ דבינונים היינו מחצה על מחצה דוקא כן נ"ל בכוונתן במאי דפשיטא להו הכי דאיירי במחצה על מחצה ומש"ה הוכרחו לפרש דלחיים דהכא היינו לחיי עה"ב דאי חיים ומיתה ממש בעה"ז קשיא להו קרא דמשלם לשונאיו וסוגיא דקידושין כמו שאבאר בסמוך משא"כ אי הוי אמרי' דצדיקים גמורים היינו גמורים ממש שאין בהם שום חטא ורשעים גמורים היינו גמורים ממש שאין בהם שום זכות. ולפ"ז לא היו צריכין לפרש דאיירי לעה"ב דשפיר מיתוקמא מחיים ומיתה ממש ואפ"ה א"ש קרא דמשלם לשונאיו אל פניו דהאי קרא ודאי ע"כ בעוונותיו מרובים מזכיותיו איירי שמשלם לו זכיות והוי א"ש נמי סוגיא דקידושין דאיירי בהדיא במי שזכיותיו מרובים מעוונותיו כן נ"ל בהמשך ל' התוס' ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד ופעמים הצדיקים כו' ורשעים כו'. דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו דאמרי' בקידושין כו' עכ"ל. לכאורה דבריהם תמוהים דהוי כיהודה ועוד לקרא. ונראה דמקרא דמשלם לשונאיו לא מצי לאוכוחי מידי דאפשר דהא דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו לאו לענין אריכות ימים לעה"ז איירי אלא לענין שאר הצלחות דעשירות ושלוה והשעה משחקת לו. אבל לעולם כשיגיע לגמר דינו ונתמלא זו סאתו נכתב למיתה וימיו מתקצרין ואדרבא הכי משמע טפי לישנא דלהאבידו משמע להאבידו ממש בין מעה"ז ובין מעה"ב וכמה מקראות בתורה ובנביאים וכתובים מלאים מזה שרשעים אין להם שלוה אלא לפי שעה ופתאום יבא יומם ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו וכן במזמור לאסף סי' ע"ג כל המזמור מלא מזה שאמר כמעט נטיו רגלי כאין שפכו אשורי כי קנאתי בהוללים והיינו כדדרשינן בגמרא שאין חרדין ועצבין מיום המיתה סוף דברי אסף באותו מזמור עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות. וכ"ש ברשע שיש בידו א' מחייבי כריתות ולא עשה תשובה שנכתב למיתה לאלתר כדכתיב בהדיא הכרת תכרת הכרת בעה"ז שימיו נכרתין ומש"ה הוצרכו התוספות לאתויי מסוגיא דקדושין דהתם משמע להדיא דלענין אריכות ימים קאמר דאדרבה מי שזכיותיו מרובים מעוונותיו דומה לענין זה דאריכות ימים כמי ששרף כו' דהא כולה שקלא וטריא דהתם אמתני' כל העושה מצוה אחת מאריכין קאי כן נ"ל בכוונתן:

אלא דאכתי איכא למידק למה הוצרכו לקרא דמשלם לשונאיו ולסוגיא דקדושין דבפשיטות הוי מצי לאוכוחי דלחיים ומיתה דע"ה קאי דאי בעה"ז הרי פעמים שהצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים והיינו ממעשים בכל יום שאנו רואים במוחש דפעמים הרבה שרשעים מאריכים ימים הרבה יותר מצדיקים כמו שהתחילו לכתוב בתחלת דבריהם בזה הל' עצמו. ובסגנון זה כתב הר"ן ז"ל להוכיח דבע"ה איירי בלי שום ראיה אחרת. ונלע"ד דהתוספת לא פסיקא להו הך הוכחה דמעשים בכל יום דמכיון שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצות א"כ אף למי שמוחזק בעינינו כצדיק גמור שזכיותיו מרובין מעוונותיו אעפ"כ יכול להיות שאותן מיעוט העוונות יכריעו את הזכיות המרובים וכן להיפך אף למי שאנו מחזיקין אותו ברשע גמור לפי שעוונותיו מרובין מזכיותיו אעפ"כ יכול להיות שאותן מיעוט הזכיות יכריעו את עוונות המרובין לפי ערך השכר והעונש אפילו לת"ח גמור יכול להיות שיש בידו חילול השם שאין כח ביה"כ לכפר ולא בתשובה אלא מיתה ממרקת ומעון זה מצוי הדבר בנקל שאפי' צדיק גמור נכשל בהן כדאיתא ביומא דף פ"ו גבי ה"ד חילול השם ע"ש. ומכ"ש שארי ב"א דזמנין שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס וכיון דלא פסיקא להו הך הוכחה שפיר הוצרכו להביא ראי' מקרא דמשלם לשונאיו ומסוגי' דקדושין:

העולה מדברינו דעיקר הוכחת התוספות דאיירי בעה"ב היינו מסוגיא דפ"ק דקדושין אלא דלפ"ז קשיא לי טובא בדבריהם דהא מהאי דקדושין פשיטא דלא מוכח מידי דהתם רמינן מתני' דקידושין דכל העושה מצוה א' אהך ברייתא דמי שזכיותיו מרובין שהביאו התוספות כאן ומסיק התם רבא דתנאי היא ולפרש"י ותוס' מיתוקמי הברייתא כר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומתני' דקתני כל העושה מצוה א' מטיבין כרבנן דפליגי ארבי יעקב וא"כ לפ"ז הא שפיר מיתוקמא מימרא דר' כרוספדאי א"ר יוחנן כסתם מתני' דספ"ק דקדושין. ואף שכתבתי שם בחידושי קדושין לפרש להיפך דרבא מוקי מתני' דקדושין דכל העושה מצוה א' מטיבין לו כר' יעקב והאי מאריכין היינו לעה"ב אלא דהתוס' ודאי לא נחתו להך פירושא כמבואר שם בדבריהם ע"ש בל' התוספת ובחדושינו א"כ הדרא קושיא לדוכתא. וצ"ע ליישב דברי התוספות:

מיהו כל זה כתבתי לפי שיטת רש"י ותוספות והר"ן דפשיטא להו דבינונים דהכא היינו במחצה זכיות ומחצה עוונות דומיא דבינונים דברייתא בסמוך. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל דוחק לפרש כן דכל ענין דתלוין ועומדין עד יוה"כ לא יזדמן אלא במחצה על מחצה ממש דהוא מלתא דלא שכיחא ולכך היה נ"ל לפרש דבינונים דהכא איירי במדת רוב בני אדם שיש להן זכיות ועוונות והיינו כדאמר רב שלהי ברכות כגון אנו בינונים וא"כ לפ"ז א"ש מימרא דר' כרוספדאי א"ר יוחנן דצדיקים גמורים היינו שאין בהם עוונות כלל ומש"ה נחתמין לאלתר לחיים בין בעה"ז ובין בעה"ב ורשעים גמורים היינו שאין בהם זכיות כלל מש"ה נחתמין לאלתר למיתה בין בעה"ז ובין בעה"ב משא"כ הבינונים שיש להם זכיות ועוונות והיא מדת רוב בני האדם משכחת לה שפיר כשיטת רב אלפס והגאון שיבואר לקמן גבי מעביר ראשון ראשון ומש"ה מסיק שפיר דתלויין ועומדים עד יוה"כ זכו פי' שזכו מר"ה ועד יוה"כ ועשו תשובה שלימה באותן הימים ובאותו יוה"כ עצמו שהוקבע לכך ובודאי מתחרט ותוהה על הראשונות א"כ לפ"ז הרי הוא צדיק גמור שהרי יוה"כ עם התשובה מכפרים כפרה גמורה ומש"ה נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים בין בעה"ז ובין בעה"ב אבל אם לא זכו פי' שאין שב ביה"כ ואינו תוהה על הראשונות הרי הוא כמבעט ביה"כ ואין לך רשע גמור כמוהו ומש"ה נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בין בעה"ז ובין בעה"ב כן נ"ל לפרש לשון בינונים דהכא משא"כ בבינונים דברייתא דב"ש וב"ה דבסמוך ודאי איירי במחצה על מחצה ממש מדקאמרי ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד:

ובשיטה זו יש לפרש ג"כ על דרך שיטת הר"י פינטו ז"ל זכו מוסיפין לא זכו משלימין אלא שאין רצוני להאריך יותר והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

שם בגמרא אמר רבי אבין מאי קראה ימחו מספר חיים כו' ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורים כו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דהאיך התפלל דוד על דבר שאינו בנמצא כלל שהרי מדה זו נוהגת מעולם שכל אדם יש לו ספר מיוחד ועוד לאיזה צורך התפלל דוד שימחה מספר של רשעים ועוד מ"ש הכא דקאמר ימחו ואילו בספרן של בינונים קאמר אל יכתבו ונ"ל ליישב חדא מגו חדא לפי שידוע שדוד בכל אותו המזמור ס"ט לא התפלל אלא כנגד שונאיו כמו שאמר רבו שונאי חנם עצמו מצמיתי אויבי שקר ואמר ג"כ כי אתה אשר הכית רדפו וידוע ששונאי דוד האמורים באותו ענין הם דואג ואחיתופל דכתיב בהו איה שוקל ואיה סופר את המגדלים שהיו שוקלין כל אותיות שבתורה כדאמרי' בסוטה דואג ואחיתופל מי לא הוו עסקי באורייתא ע"ש וכבר ידוע בספ"ק דקדושין שת"ת שקולה ומכרעת כנגד כמה וכמה זכיות אלא ששנאת חנם שהיה בדואג ואחיתופל ג"כ שקולה ומכרעת לכף חובה שהרי שקולה כנגד כל העבירות נמצא דלפ"ז א"ש דכיון שמדותיו של הקב"ה שמעביר עון ראשון הבא לידו וא"כ היה מתיירא שמא יעבור ראשון אותו עון של שנאת חנם עצמו וישאר זכות דת"ת שמכרעת לכף זכות נמצא לפ"ז היה דואג ואחיתופל נכתבין בספרן של צדיקים לכך התפלל דוד תנה עון על עונם פי' אותו עון של שנאת חנם עצמה האמור למעלה שיהא אותו עון תוך הכף של חובה וכיון שכן ממילא אל יבואו בצדקותיך שאתה נוהג עם שאר בינונים להטות כלפי חסד ונכתבין עם צדיקים גמורים משא"כ אם ישאיר אותו עון של שנאת חנם בכף וישאר להם ג"כ זכות ת"ת בכף שנייה ממילא יהיה כהווייתן בספרן של בינונים ממש וכוונת דוד בזה היה שימחו מספרן של רשעים גמורים משלם לשונאיו על פניו בזה העולם להצליח ודוד לא חפץ בכך שיצליחו נגדו ומש"ה בקש רחמים שימחו מספרן של רשעים כמו שאמר על זה תיכף ואני עני וכואב ישועתך אלקים תשגבני וקרוב בעיני שלדבר זה נתכוון הרא"ש ז"ל בעצמו במתק לשונו ע"ש כן נ"ל ודו"ק היטב: