פני יהושע על פסחים כב.

בפירש"י בד"ה אותו אתה משליך וכו' ומדאיצטריך קרא למשרייה לא מצי למילף וכו' למצוותו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר וכו' עכ"ל. משמע מלשונו דלאו בכלבים שלו שמזונותן עליו איירי דא"כ אין זה מטעם שכר ומצוה להשליך לכלבים של הפקר ואם כן נראה מזה דבשאר איסורי הנאה אסור להשליך אף לכלבים של הפקר וכמ"ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי והובא גם בהגה' אשר"י ע"ש אלא דלעיל דף ה' גבי ש"מ מדר"ע תלת כתב רש"י להדיא דמאן דס"ל דחמץ השבתתו בכל דבר רשאי להשליך לכלבים של הפקר ע"ש לכך נראה דהכא בטריפה נמי נהי דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה מ"מ היכא שיש לו כלב בביתו שמזונותיו עליו מותר ליתנו לו ויצא ידי מצותו אבל אם אין לו כלב בביתו מצותו להשליך לכלבים של הפקר משא"כ באיסורי הנאה לעולם אסור ליתן לפני כלבו כ"א דוקא לכלבים של הפקר לשיטת רש"י וסייעתו מיהו לשיטת הסוברים דמותר להשליך איסורי הנאה לכלבים של הפקר אם כן אין אנו צריכין לדברי אגדה דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אלא דבלא"ה איצטריך למילף ממיעוטא דאותו דאל"כ היה במשמע דטריפה גופא אסורה בהנאה ומה שכתב לכלב תשליכון אותו היינו לכלבים של הפקר דוקא אבל מדכתיב אותו למעט שאר איסורים על כרחך דטריפה גופא מותרת בהנאה דליכא למידרש אותו אתה משליך דאסורה בהנאה ולמעט שאר איסורים דאין אתה צדיך להשליך אלא דמותרין דא"כ לישתוק מאותו דממילא שרי בהנאה כיון דליכא קרא למיסר אע"כ דטריפה מותרת אף לכלבים שלו ואותו מיעט שאר איסורין לאיסור הנאה כנ"ל:

בתוס' בד"ה חולין שנשחטו בעזרה וכו' וקשה לרשב"א דבת"כ דריש ר"י וכו' מכלל דס"ל דאסורין בהנאה מדאורייתא ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות על הדרך שכתבתי לעיל במימרא דחזקיה דלר"י גופא בלא"ה פשיטא דחמץ אסור בהנאה מנותר או בק"ו משאר איסורי הנאה כיון דאין היתר לאיסורו ולקמן הא מסקינן דליכא בינייהו לחזקיה ורבי אבהו אלא חמץ בפסח ושור הנסקל ואם כן כל האי שקלא וטריא דהכא בשמעתין דמקשינן לרבי אבהו בשלמא לר"מ וכו' אלא לר"י וכו' שאר איסורין דאסורי בהנאה מנ"ל היינו לענין חמץ ושור הנסקל ובאמת דמשור הנסקל נמי לא שייך האי קושיא דאיכא למימר דיליף מבעל השור נקי והנאת עורו אפשר דלית ליה או דאית ליה ויליף מאת בשרו כדלקמן אע"כ דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו לענין חמץ בפסח לחוד ואם כן לר"י גופא ודאי לא קשה מידי דהא יליף מנותר אע"כ דעיקר הקושיא למאן דפליג אדר"י בהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלכמה פוסקים קדמונים הלכה כחכמים וכן חמץ לאחר זמנו לא קי"ל כר"י ואפילו הכי מודו דחמץ אסור בהנאה ואף על גב דבהא קי"ל כר"י בנבילה דדברים ככתבן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ור"מ ור"י הלכה כר"י ולפי זה דאין הקושיא לר"י גופא שפיר מסקינן ואידך חולין בעזרה לאו דאורייתא ומשום הכי קי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה אבל לר"י גופא אף על גב דסבירא ליה דחולין בעזרה דאורייתא אפ"ה א"ש דחמץ בפסח אסור בהנאה כדפרישית והיינו דקאמר בגמרא ואידך ולא קאמר ורבי יהודה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא והרי גיד הנשה וכו' מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש ר"ש אין ה"נ דאסר וכו'. עיין באשר"י פ' גיד הנשה שכתבו חכמי לוניל ז"ל על הרמב"ם ז"ל שפסק דגיד הנשה מותר בהנאה אע"ג דקי"ל אין בגידין בנ"ט והוי דלא כשמעתין. והרא"ש ז"ל כתב דלא קי"ל כרבי אבהו אלא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוה אלא דעדיין לא נתיישב לשון הרמב"ם ז"ל דהא פסיק כרבי אבהו כמ"ש הרא"ש אלא דבהא מצינן למימר דאע"ג שהביא הרמב"ם ז"ל לישנא דרבי אבהו בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות אין מזה ראיה דס"ל כוותיה כיון דמסקינן לקמן דלא נ"מ מידי בפלוגתא דחזקיה ור"א אלא בחמץ ושור הנסקל ולמשמעות דורשין אלא דאי אפשר לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל פסק בכמה דוכתי דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואם כן ע"כ סבר כרבי אבהו ממיעוט דאותו כדמוכח בשמעתין ובשם הרמב"ן ז"ל כתבו דשקלא וטריא דשמעתין לענין גיד הנשה היינו לרווחא דמילתא דתלי טעמא דאין בגידין בנ"ט אבל לפי האמת אף אי אין בגידין בנ"ט אפ"ה הותרה בכלל נבילה ולכאורה זה דוחק לומר דשקלא וטריא לרווחא דמילתא והנלע"ד בזה דבלא"ה יש לי לדקדק אמאי דקאמר הכא כשהותרה נבילה דהוי מצי למימר כשהותרה טריפה היא וחלבה וגידה הותרה ובהכי הוי שפיר טפי דנהי דלמ"ד אין בגידין בנ"ט לא הותרה בכלל נבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו בר אכילה הוא כיון דאין בו טעם וקי"ל דמידי דלא חזיא לגר לא מיקרי נבילה מ"מ מצינן למימר שפיר דאפי' הכי הותרה בכלל טריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו והא נמי מסתמא חזיא מיהו לכלב דאל"כ מאי איסור הנאה הוי שייך בהו וכמ"ש הרא"ש ז"ל דיש נזהרין להשליכו לחתול אלמא דחזיא לכלבים ושונרא והוי שפיר בכלל לכלב תשליכון אותו וא"כ הא דלא משנינן הכי נלע"ד דהכא אכתי ס"ד דרבי אבהו כלל גמור קאמר דפשטא דלישנא דלא תאכל ולא תאכלו משמע בהדיא איסור הנאה בכל האיסורין מדאיצטריך בנבילה ואם כן פשטא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה משמע איסור הנאה ואכתי מנ"ל דהותר בכלל טריפה משא"כ למסקנא דלרבי אבהו גופא לא איירי אלא לענין חמץ ושור הנסקל דאותו מיעוטא משמע אם כן תו ליכא למימר דאותו בא למעט נמי גיד הנשה דמהיכי תיתי אדרבה הוי בכלל לכלב תשליכון אותו ולא שייך ביה מיעוטא דאותו ואם כן בשמעתין דעיקר הקושיא לרבי שמעון דס"ל אין בגידין בנ"ט ושמעינן ליה לר"ש בס"פ האיש מקדש דחולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע"כ דלרבי אבהו איסורי הנאה מנבילה יליף דס"ל כר"מ ומשו"ה מסיק שפיר דלר"ש ה"נ דאסור בהנאה אבל הרמב"ם ז"ל כיון שפוסק דחולין בעזרה לאו דאורייתא וס"ל נמי כרבי יהודה בנבילה דדברים ככתבן ואם כן ע"כ מה שפסק כרבי אבהו היינו ממיעוטא דאותו ותו לא שייך למעט מהאי מיעוטא גיד הנשה כיון דאדרבה בכלל לכלב תשליכון אותו הוא כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה ור"ש וכו' ואם תאמר תקשי לחזקיה וכו' דלכאורה חזקיה לא סבר נמי כר"מ עס"ה. ולכאורה בפשיטות הוי מצי למימר דחזקיה לא אתי ככ"ע דהא ע"כ איכא תנא דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ ע"כ אותו למיעוט אתא ולפ"ז הוי שפיר טפי דלא תיקשי מחזקיה לר"ש כיון דר"ש ודאי ס"ל חולין בעזרה דאורייתא כדאיתא בס"פ האיש מקדש משו"ה אוסר בגיד הנשה בהנאה וחזקיה גופא ודאי ס"ל דחולין בעזרה דאורייתא כדמסקינן לקמן דחזקיה ורבי אבהו בחולין בעזרה לחוד פליגי ויבואר עוד לקמן בעזה"י ודו"ק ובעיקר מ"ש התוס' דחזקיה לא אתי כר"מ רש"י ז"ל שילהי שמעתין לא כתב כן ושם אבאר:

בגמרא והרי דם וכו' ותנן אלו ואלו וכו' ומוכרין לגננין לזבל. וקשיא לי הא קי"ל לקמן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ואם כן מאי מקשה הכא ממה שמוכרין דם לזבל דאטו דם לזבל הוי דרך הנאתו וממה שמוכר ונוטלין דמי התם ודאי לא קשיא כיון שהמעות להקדש דלא שייך ביה איסור הנאה דדם דכל נפש מכם לא תאכל כתיב ואדרבה עיקר הנאת דם לגבוה סליק אע"כ דמגננין מקשה שמוכרין לגננין ישראל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ומה"ט גופא לא מצינן למימר דאע"ג דאין לוקין אלא דרך הנאתן אפ"ה איסורא דרבנן איכא ומקשה הכא אי ס"ד דשייך בו איסור הנאה האיך שרינן הכא לכתחילה דבהא נמי איכא למימר דמשום פסידא דהקדש לא שייך לאסור מדרבנן ואפשר דאפ"ה לגננין גופא הוי אסור לזבל בהן לכתחילה דמה שעתיד לגדל הו"ל זה וזה גורם דאסור לכתחילה כמו שיבואר לקמן בעזה"י בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וכ"ש דא"ש טפי אם נאמר דשלא כדרך הנאתן אע"ג דאין לוקין עליו אפ"ה איסורא דאורייתא אית בהו וכשיטת התוספת דשייך מלקות באיסור הנאה כדרך הנאתו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על הנאה כלל כמו שיבואר ג"כ לקמן בעזה"י:

בגמרא והרי דם דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם. הא דמייתי מהאי קרא דכתיב בפרשת אחרי ולא מייתי מקראי טובא דפ' ויקרא ופ' צו נראה משום דהתם כתבו גבי חלב וא"כ איכא למימר דאיתקש דם לחלב דשרי בהנאה כדאיתא בפ"ק דכריתות דדם וחלב איתקשו להדדי לכמה דברים וקי"ל אין היקש למחצה משו"ה מייתי מהאי קרא דלא כתיב גבי חלב וא"כ כיון דפשטא דלא תאכלו משמע איסור הנאה אדרבה משמע דעיקר קרא דכל נפש לא אתא אלא לאפוקי מהיקשא דחלב לענין הנאה כנ"ל:

בתוספות בד"ה הרי דם משמע דדם לא הוי וכו' וקשה לר"ת עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דלענין דם לא שייך לומר כשהותרה נבילה היא ודמה הותרה כיון דבהתירא דנבילה כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה משמע דוקא אוכל משא"כ דם דמשקה ולא אוכל ואף ע"ג דשתייה בכלל אכילה כבר כתבו התוס' בפ' העור והרוטב בסוגיא דמשקה היוצא מהם אינו כמותן דהיכא דאיכא אוכל ומשקה בחדא מילתא מוקמינן לישנא דאכילה דקרא באוכל ולא במשקה וכיוצא בזה כתבתי לענין דדם לא הוי בכלל שליל כדאיתא בפרק בהמה המקשה דאף לדברי האוסר בחלבה מתיר בדמה ולא מצאתי טעם לדבר אע"כ מה"ט דהתירא דשליל ילפינן מכל בבהמה תאכלו והיינו מידי דאכילה דוקא ולא דם דמשקה הוא ואחר העיון מצאתי שם שכ"כ הר"ן ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ולפי זה ממילא רווחא שמעתא דהכא דדם לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכיוצא בזה כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל בפ' גיד הנשה שכתב דנוהג בשליל והקשו עליו קדמאי ובתראי דהוי דלא כסוגיא דהתם ולפמ"ש א"ש כיון דקי"ל אין בגידין בנותן טעם לא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו כדמשמע דמה"ט לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו אוכל ה"ה דלא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו משא"כ כל סוגיא דפ' גיד הנשה דאמר התם בגיד אי נוהג בשליל דהלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו היינו משום דר"מ ור"י תרווייהו סברי יש בגידין בנ"ט כנ"ל נכון ואע"פ שאין נוגע לשמעתין אפ"ה כולהו בהדדי מישך שייכי לפירושינו ודוק היטיב:

בד"ה מועלין בהן מדאורייתא ולא מדרבנן וכו' אור"י דבמעילה וכו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דסוגיא דהכא לא אזלא אליבא דמ"ד דיליף טעמא דחכמים דאין מועלין מדכתיב לכם שלכם יהא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא מההיא דרשא דלכם ממילא משמע היתר הנאה אע"כ דלאינך אמוראי דהתם איירי שקלא וטריא דהכא דמפקא לכם לדרשא אחריתי וזה דוחק דמאי מקשה הכא לרבי אבהו דילמא אית ליה דרשא דלכם משא"כ אי הוי אמרינן דהאי ומועלין בהן היינו מדאוריתא הוי מקשה הכא שפיר כיון דקתני ומועלין בהן אלא דהאי תנא לא דריש לכם שלכם יהא ואפ"ה קתני נמכרין לגננין וקשיא לרבי אבהו כנ"ל ועיקר דבריהם מפ' הוציאו לו אין כאן מקומו ואם יגזור ה' עלי בחיים דעתי לפרשה במקומה אי"ה ועיין בסמוך:

בד"ה ואימא כמים הניסכין וכו' דממילא ידעינן וכו' אלא כלומר מהכא לא מצי למילף כו' עכ"ל. פי' דבריהם כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא שייך שפיר דרשא דכמים להתירא כיון דאיכא מים האסורין מיהו למאי דפרישית בסמוך בלא"ה א"ש טפי הא דמקשה ואימא כמים הניסכין והיינו לאיסורא דלחומרא מקשינן ואי תיקשי אם כן לישתוק מיניה הא ליתא כיון דסוגיא דשמעתין ע"כ סבירא דלכם אתא לדרשא אחריתי ואם כן איצטריך מיהא היקישא דמים לאיסורא דלא נידרוש להתירא לכם שלכם יהא דבכה"ג מסיק הש"ס לקמן מלכם דכתיב גבי ערלה ודו"ק: