פני יהושע על מגילה ג.

בגמרא אין מיהוי הוי ולא הוו ידעי הי באמצע תיבה כו' סוף סוף אלה המצות כו'. וקשיא לי מאי שייך הכא הא מילתא דאין נביא רשאי לחדש דבר בשלמא למאי דקס"ד מעיקרא דבתחילה לא היו האותיות הפתוחות או הסתומות כלל וא"כ קודם זמן הצופים היו כל הס"ת ותפילין פסולין אם נכתבו באותן האותיות שהמציאו הצופין מדעתן הוי שפיר חידוש דבר להכשיר הפסול משא"כ לבתר דשנינן דמיהוי הוי אלא דלא ידעי הי באמצע והי בסוף א"כ מה חידוש יש כאן לא מבעיא לרב חסדא דאמר בפרק הבונה דפתוח ועשה סתום וכן סתום שעשה פתוח כשר א"כ אין כאן שום חידוש דבר כיון דמדינא מצי למכתב כמו שירצה ומצינן לאוקמי שפיר לדר' ירמיה כרב חסדא דמוקמינן ליה התם כתנאי אלא אפילו לתנא דפסול בסתום ועשה פתוח או איפכא בפ' הבונה נמי מצינן לאוקמי דכיון דמיהוי הוי אם כן ע"כ היה קביעות גמור נמי קודם הצופים הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה דהא אי הוי עביד איפכא פסול וע"כ צריכין אנו לומר דמאי דקאמר ולא ידעי הי באמצע והי בסוף היינו ששכחום וא"כ היינו האי דמשני שכחום וחזרו ויסדום ודקארי ליה מאי קארי ליה והנלע"ד ליישב משום דבלא"ה קשיא לי טובא אי ס"ד דמדינא בפתוח ועשאו סתום או איפכא פסול א"כ היאך אפשר לומר דשכחום וחזרו ויסדום הרי כמה ס"ת ותפילין היו להם אע"כ דלמאי דבעינן למימר צופים אמרום צריך לומר דפתוח שעשאו סתום כשר וא"כ אפשר דמעיקרא היו כולם כתובים סתומין כיון דמדינא כשר ואפשר שס"ת שכתב משה נמי בסתומין היה דסתומין חשיבי טפי שהיו בלוחות וא"ש דשכחו לגמרי הפתוחות או כדקס"ד עכשיו מיהוי הוי דלא ידעי אי מצי למכתב נמי פתוחין אפילו בסוף התיבה או דוקא באמצע תיבה מיהו המקשה הוי סבר דע"כ מקמי צופים הוה כשר כדפרישית וע"כ שהצופים באו לחדש דוקא הי באמצע והי בסוף ואי אפיך פסול דאלת"ה מאי רבותא דצופים וע"ז מקשה סוף סוף אלה המצות שאין רשאי לחדש ואע"ג דהרבה דברים מצינו דכשירין מדאורייתא ופסולין מדרבנן היינו היכא דאיכא שום טעם או גדר וסייג משא"כ הכא לא משמע ליה שום טעם לפסול הכשר בשביל הך תקנה דצופים וע"ז מסיק שפיר אלא שכחום וחזרו ויסדום ולשון אלא משמע דהדר מהא דמיהוי הוי אלא ששכחו לגמרי האותיות הפתוחות ולא היו כתובין בכל הס"ת ותפילין אלא הסתומות כיון דפתוח ועשה סתום כשר ואתו אינהו וחזרו ויסדו האותיות ממש כן נ"ל נכון אלא דלפ"ז קשה לי על שיטת הפוסקים דמשמע מלשונם בא"ח סימן ל"ב ובי"ד סי' ער"ה דפתוחות ועשאן סתומות פסולין וה"ה איפכא וע"כ צ"ל דאע"ג דרב חסדא קאמר בפ' הבונה זאת אומרת סתום ועשה פתוח כשר היינו דאליבא דר' שמעון קאמר ולי' לא ס"ל אלא כי האי תנא דברייתא דפ' הבונה דפסול וא"כ אכתי קשה מההיא דר' ירמיה אמר ר"ח בר אבא דמנצפ"ך צופים אמרו ומסקינן דשכחום וחזרו ויסדום א"כ משמע דאי אפיך כשר דאי תימא דפסול א"כ היאך שכחו דנהי דר"ת כתב דהיה לאחר ששרף אמון התורה אפ"ה נראה דוחק לומר שכל הס"ת ותפילין שהיו להם היו הכל בפסול וצ"ע ודו"ק היטב:

עוד ראיתי להזכיר מאי דקשיא לי בסוגיא דפרק הבונה דלמאי דס"ד מעיקרא שהצופים חידשו האותיות לגמרי א"כ מאי קאמר התם אהא דבעי לאוקמי לדרב חסדא כתנאי מדרבי יהודא בן בתירא דאמר רמז לניסוך המים ומקשה עלה בשלמא פתוח ועשה סתום עלויי קא מעלי ליה דאמר ר"ח מ"ם וסמ"ך שבלוחות כו' ולפ"ז אפילו בפתוח ועשה סתום היאך קאמר רב חסדא דכשר הא בברייתא אמרינן דפסול והשתא לא שייך לומר הוא דאמר כר' יהודה ב"ב דהא הוי שפיר רמז לניסוך המים כיון דבימי משה עדיין לא נתחדשו האותיות הכפולים וצ"ע ועוד הרבה יש לי לדקדק ואין כאן מקומו להאריך:

בתוספות בד"ה ועוד האמר ר"ח מ"ם וסמ"ך כו' נלע"ד כוונת פירושם דודאי פשטא דתלמודא דמקשה בפשיטות מדרב חסדא איכא למימר משום דפשיטא לן טובא דאותיות הפתוחות הן יותר עיקר מהסתומות דפתוחות נקבעו בתחילה ובאמצע והסתומות לא נקבעו אלא בסוף ומצינן נמי למימר דהוי קים להו לפי סדר דאלפא ביתות שהפתוחות לעולם קודמות לסתומות וא"כ מקשה הכא שפיר כיון שאפילו הסתומות היו בלוחות א"כ כ"ש שהפתוחות נמי כבר היו כיון שגם עכשיו הן עיקר וא"כ קשיא דר' ירמיה וע"ז מקשו התוס' כיון דחזינן מיהא דבפרק הבונה בעי למימר דר' ירמיה בפתוחות אלמא דליתא להא דיוקא דפתוחות ודאי עיקר א"כ מעיקרא מאי מקשה הכא מדר"ח אטו מי לית לן למימר דר"ח בסתומות ודר' ירמיה בפתוחות וע"ז תירצו התוספות דהתם נמי מחמת דוחק הוצרך להעמיד דר' ירמיה בפתוחות משום האי דר"ח והכא נמי את"ל קאמר כן נ"ל ברור בכוונתן ודו"ק:

שם בגמרא אלא שכחום וחזרו ויסדום. הא דאמרינן בתמורה דף י"ו באותן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שאמרו לכמה נביאים וזקנים שאלו והשיבו להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה אלמא דאפי' בדבר השכוח אפ"ה שייך אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש התם שאני דודאי לענין שאין רשות לנביא לשאול מפי הגבורה דינים והלכות ודאי שייך בו אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש לאחר מיתת משה והיינו מטעמא דלא בשמים היא כדאיתא התם להדיא דמייתי נמי הך מלתא דלא בשמים היא דכולה חדא טעמא היא ובכה"ג מקשה הכא למאי דקס"ד מעיקרא דמנצפ"ך צופים אמרו' היינו שאותן הצופים אמרו כן בנבואה מפי הגבורה מש"ה מקשה והכתיב אלה המצות ואהא משני שפיר שכחום וחזרו ויסדום פי' מה שיסדום היינו שהביאו ראיות לדבריהם. אלא כיון שהאמת הוא שבאותיות מנצפ"ך שהוא דבר חדש לגמרי בע"כ דמעיקרא נמי הוו מש"ה העידו הצופים על דבר זה והביאו גם כן ראיות לדבריהם דלאו עלייהו דידהו קא סמכינן אלא על אותן הראיות שהביאו לדבריהם ובכה"ג אשכחן בתמורה באותן הלכות גופייהו שנשתכחו שחזר עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו כנ"ל וק"ל:

שם ואמר רבי ירמיה ואיתימא רחב"א כו' תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו כו' ונזדעזעה א"י ת' פרסה כו'. ויש לדקדק מה קול הרעש הזה שנזדעזעה א"י ע"כ ואי משום דמסקינן משום דאיכא מילי דמיסתמי אכתי הא מצינו כה"ג טובא שהתנאים והאמוראים דרשו כמה מדרשות בנביאים מאי דלא הוי ידעינן מפשטא דמקראות. ועוד שהרי יב"ע אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים ויותר יש לתמוה במאי דמקשי בסמוך מ"ש אדאורייתא דלא איזדעזעה משמע שהיה שום סברא לומר שהיה לה להזדעזע אפילו אדאורייתא. והנלע"ד בזה דמעיקרא הוי ס"ד דמה שנזדעזעה היינו אעיקר לשון תרגום דלפי שהיו רגילין ישראל בלשון תרגום זו לשון ארמית שמשם באו וא"כ איכא למיחש לתקלה שיכתבו כל הספרים שלהם בספרי תורה ונביאים בלשון ארמי והו"ל מקרא שכתבו תרגום דפסול ומש"ה מקשה שפיר מ"ש אדאורייתא דלא איזדעזעה ואהא משני דלאו משום האי טעמא הוא אלא משום דאיכא מילי דמיסתמי וא"כ מה שפי' בהן יונתן ב"ע בכל ספרי נביאים הו"ל דברים שבע"פ ואי אתה רשאי לאומרן בכתב וכ"ש במה שעירב ביחד דברים שבכתב עם דברים שבע"פ א"כ ממ"נ איכא איסורא בין בכתב ובין בע"פ וע"ז השיב יונתן ב"ע שעשה כן כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל ובכה"ג ודאי שרי ליכתב דברים שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך כדאמר בפ' הניזקין כן נ"ל נכון ומתוך מ"ש א"ש מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בהא דאמרינן בסמוך בקש לגלות תרגום של כתובים ומיחו בידו וא"כ אנן אמאי אית לן תרגום של כתובים וכן היה בימי התנאים ופרק כל כתבי נמי אמרינן דר"ג הזקן היה ס' איוב תרגום לפניו כו' ע"ש ולמאי דפרישית לק"מ דהא השתא לדידן הותר הדבר ליכתוב דברים שבע"פ בכתב מה"ט גופא דעת לעשות לה' כדאיתא בפרק הנזיקין וכ"ש דאר"ג הזקן לק"מ במה שהיה ס' איוב תרגום בידו דמאן יימר דאותו תרגום היה בענין מחודש בדרשות המקראות דאיוב דאפשר שלא היה באותו תרגום שינוי אלא שינוי לשון מלשון מקרא ללשון תרגום כן נ"ל נכון וק"ל:

שם דאמר רב יהודא אמר רב כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. וקשיא לי כהנים בעבודתן מנ"ל דלמא משפחה ומשפחה לא אתא אלא לישראל במעמדן ולוים בדוכנן דלא הוי אלא מכשירי קרבן דמה"ט איכא למ"ד לענין כלי שרת שנפסק דלא דחי שבת אפילו בשבות בעלמא בסוף פרק בתרא דעירובין משא"כ בעבודה עצמה דדוחה שבת מנ"ל דמבטלין. ויש ליישב כיון דהכא לאו לענין דחי' גמורה איירי כמ"ש הפוסקים דאין שום מצוה דאורייתא נידחית לגמרי מפני מקרא מגילה אלא כולה סוגיין להקדים איירי כמ"ש התוספות וא"כ כיון דלוים בדוכנן מבטלין ממילא ע"כ נדחית ג"כ העבודה בהאי שעתא ולא מקריבים אלא לאחר המגילה דהא לכתחלה ודאי מהדרינן אדוכן ושיר וא"כ ממילא מוכח דכהנים בעבודתן נמי מבטלין ואין מקריבין אלא לאחר המגילה וק"ל ועי"ל דמשפחה ומשפחה לא שייך לענין ישראל במעמדן אלא לענין כהנים ולוים כדאשכחן משפחת כהונה ולויה וישראל במעמדן ילפינן בק"ו:

שם ועבודה חמורה מת"ת. לכאורה קשה מאי ס"ד דת"ת חמורה מעבודה הא עבודה דחי שבת ות"ת אפילו שבות בעלמא לא דחי דהא קי"ל אין קורין לאור הנר ואסור לצאת חוץ לתחום הרב אצל תלמיד ותלמיד אצל רב ונראה דהא ודאי פשיטא ליה דעבודה דרבים של כל ישראל עדיפא מת"ת דיחיד ולענין ת"ת דרבים של כל ישראל לא שייך דחיית שבת והיכא דשייכי אפשר דאין ה"נ דדחי ועוד דלגמרי לא משכחת לה דהא יכול כל אחד מישראל ללמוד תורה שלא ע"י דחי' אלא דהכי מקשה כיון דאשכחן דת"ת דרבים של כל ישראל חמור מעבודה דרבים של כל ישראל א"כ ה"נ אית לן למימר דת"ת דיחיד עדיף מיהא מעבודת קרבן יחיד וא"כ מקשה שפיר דהא הכא בשמעתין לענין קדימה ואיחור נמצא שאין מתבטל הקרבן דרבי' לגמרי אלא שהכהן מתבטל ממצות הקרבה לפי שעה בשביל מגילה ואם כן איכא למימר דבת"ת כה"ג לא מבטל דת"ת דיחיד המקיימה עדיף מעבודה שהיחיד הכהן מקיים כנ"ל ועדיין צ"ע ועי"ל דלענין דחיית שבת לאו בקולא וחומרא תליא מילתא דמ"מ יוכיח דדוחה עבודה ולא דחי שבת כדאיתא בסנהדרין דף ל"ה ע"ש: