פני יהושע על מכות ד.

בגמרא ואמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כו' לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין ופירש"י שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין כו' עס"ה. ולכאורה אין לשון רש"י מדוקדק במ"ש שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ואין זה כלשון הגמרא דאמר חיישינן לג' לוגין שלא יהו במקום א' ולכאורה היה נ"ל בכוונת רש"י שהוכרח לפרש כן והיינו לפי מה שכתבתי לעיל דשיטת רש"י כשיטת כל הפוסקים דבמקוה שלימה של מ' סאין כשירים תו לא מיפסל בשאובין אפי' מילא שאובין כל היום וא"כ לפ"ז קשיא טובא אמימרא דרב דאמר אפי' בים הגדול שייך פסול שאובין כיון דקוו וקיימי ואכתי מ"ש ממקוה אע"כ דצריך לחלק דהא דמקוה שלימה אינה נפסלת בשאובין אפי' שופך כל היום היינו משום דאמרינן קמא קמא בטל משא"כ בחבית דנפיש עמודיה לא שייך לומר קמא קמא בטיל כדאיתא להדיא בשלהי מסכת עבודת כוכבים דף ע"ג לענין יין נסך א"כ אפשר דזהו כוונת רש"י שכתב שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ולא שייך לומר קמא קמא בטל ולפ"ז הא דאמרינן בגמרא חיישינן לג' לוגין שאובין היינו משום דעיקר מילתא נקט שזה עיקר הפסול בשאובין כך היה נ"ל לכאורה אלא דלאחר העיון היטב בלשון רש"י שהוסיף וכתב ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה א' מן הפוסלין את התרומה א"כ נראה דלא נחית להכי דהא מהאי חששא דשמא כל מים שהיו בחבית עומדים ועיקר טבילת ראשו ורובו היה בהם ממילא דלא עלתה לו טבילה אף לחולין דהא כל היכא דאשכחן האי לישנא דשאובין פוסלין את המקוה היינו אפי' לחולין ואין זה מגזירת י"ח דבר דיש בכללן האי דבא ראשו ורובו במים שאובין דהא י"ח דבר תלמידי שמאי והלל גזרו והך ג' לוגין מים שאובין דפוסלין את המקוה בימי שמאי והלל עצמן אשכחן דנחלקו בהן כדאיתא בפ"ק דעדיות והובא ג"כ בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר גופא אלמא דהא כדאיתא והא כדאיתא דודאי עיקר פסול שאובין שנפלו למקוה בפחותין ממ' סאין פוסלין המקוה לגמרי אף לחולין שהטובל בהם לא עלתה לו טבילה כלל ועדיין בטומאה ראשונה לכל דבר משא"כ האי דבא ראשו ורובו שהוא מי"ח דבר היינו שאף שכבר טבל הטמא במקוה כשירה אלא שאח"כ בו ביום בא ראשו ורובו במים שאובין גזרו עליו טומאה לענין דפוסל את התרומה כדי שלא יהיו רגילין בכך כדמסיק הש"ס התם וא"כ לפ"ז נראה שלזה הענין עצמו נתכוון רש"י דאע"ג דלענין עיקר טבילה לא שייך הך חששא דשאובין כיון דבים הגדול קא טבל אפ"ה איכא למיחש דאפשר שבתוך הטבילה בא ראשו ורובו ג"כ באותן השאובין אלא משום דבאמת דבמתניתין די"ח דבר דקתני והבא ראשו ורובו במים שאובין לא נקט ג' לוגין ובבבא הסמוכה לה קתני וטהור שנפל על ראשו ג' לוגין מים שאובין א"כ אפשר דהנך גזירות גופייהו נמי לא דמי להדדי דבנפל סגי בג' לוגין והבא ראשו ורובו אפשר דבעי טפי כשיעור ראשו ורובו ממש וכמ"ש התוס' ג"כ כה"ג דבבבא דסיפא דנפלו גזרו אף בטהור ובבבא דרישא שבא ראשו ורובו לא גזרו אלא בטמא לאחר טבילתו מש"ה כתב רש"י שמא כל המים שהיו בחבית עומדים יחד ולכאורה פי' זה נכון יותר מסתימת לשון רש"י וכ"כ מהר"ם ז"ל בחידושיו אלא דלפ"ז אכתי לא א"ש לישנא דגמר' דקאמר חיישינן לג' לוגין ועוד דאכתי בהך ברייתא דמייתי הכא דקתני חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה והאי ע"כ דאפילו לחולין איירי דלענין מי פירות ושאר משקין לא אשכחן שום חילוק בין חולין לתרומה דהא אדרבה קורטוב של יין מציל על ג' לוגין חסר קורטוב כדאמרינן לעיל בשמעתין וכ"ש חלב היכא דלא שייך שינוי מראה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא עלתה לו טבילה בחבית של יין הא קי"ל דקמא קמא בטל אע"כ צריך לחלק בין חבית דנפיש עמודיה ולא אמרינן קמא קמא בטל והיינו כלשון ראשון שכתבתי מיהו מתוך מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' יש ליישב הכל לנכון אף לפי פי' אחרון שכתבתי כאן. ודוק היטב:

שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשת לוגין שאובין שלא יהו במקום א' כו' ופירש"י דלא גרסי' אי אפשר דודאי אפשר אלא חיישינן לשמא. וקשי' לי אמאי חיישינן בשאובין לשמא הא פשיטא לן בכולהו תלמודא דכל ספק שאובין להקל כדאיתא להדיא במשניות בפרק ד' דטהרות ונראה דאפשר דשאני הכא כיון דידעינן בודאי שנפלו הרבה יותר מג' לוגין במקום הזה אלא שהספק אם נתערבו ונתבטלו או שעדיין עומדין במקום א' מש"ה לא דמי לשאר ספיקות דה"ל כספק מחמת חסרון ידיעה שהרי אי אפשר להתברר וקי"ל דכה"ג לא מיקרי ספק. ועוד נראה דשאני הכא דלאו חומר היא לגבי' אי לא עלתה לו טבילה כיון שעודנו במים בקל יכול לטבול פעם אחרת וגדולה מזו אשכחן בפרק אין מעמידין דאפילו בספק טומאה בר"ה אמר ר' ינאי הא שיקעא דנהרא קמך זיל טבול וכ"ש הכא דבלא"ה נראה לי דהא דאמרינן הטובל שם היינו לאלתר בשעה שנפל החבית לשם ובזה יש ליישב קצת ג"כ מה שהקשיתי בסמוך:

בתוספות בד"ה אמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כך גירסת הקונטרס כו' ואין נראה דהא מדשווי' להו השקה כו' ועוד דאמרינן בביצה כו' לכך נראה דגרסינן במילתא דר"י חבית מליאה יין כו' עס"ה. והנה מצאתי להרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מקוואות שכתב להדי' דין זה מליאה מים כגירסת רש"י ולא עוד אלא שהוסיף וכתב הך מלתא דוכן ככר של תרומה דבסמוך ג"כ בחבית מליאה מים ע"ש ולכאורה דגירס' זו מוכרעת מל' הגמרא גופא דקאמר להדי' דחיישינן לג' לוגין מים שאובין ואילו ביין לא שייך לישנא דשאובין כדפרישית דאדרבה יין ושאר משקין אינם בכלל שאובין כדמשמע לעיל בשמעתין ולא שייך נמי הך שעורא דג' לוגין לא מיבעיא לשיטת הרא"ש ז"ל שהביא הב"י דשיעור ג' לוגין בשאובין היינו משום דבכך היו רגילין להטיל עליהם שאובין אחר טבילתן כשיעור ראשו ורובו א"כ פשיטא דלא שייך הך מלתא ביין ושאר משקין אלא אפי' לפי' הראב"ד ז"ל ברפ"ק דעדיות שכתב דשיעור ג' לוגין היינו משום שהוא שיעור חשוב לנסכי קרבנות ציבור אפ"ה לא אשכחן בכולהו משניות וברייתות דמקוואות הך שיעורא דג' לוגין לענין יין אלא לענין מים שאובין בלבד ומה"ט גופא נראה שכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא גרסינן כלל בסמוך בחבית של יין דבריית' הך מלתא דחיישינן לג' לוגין וכמו שאבאר נמצא דגירס' רש"י והרמב"ם ז"ל מוכרחת בגמרא א"כ צריכין אנו לפרש וליישב דלא תיקשי קושי' התוס' אמאי לא מהני השקה להנך מים והנלע"ד בזה דהא בלא"ה משמע מל' התוס' גופא שהוצרכו לדמות מלתא למלתא דכי היכי דמהני השקה למים טמאין לטהרן והיינו משום דנעשו כמחוברין ומש"ה מסתמא ה"ה לענין שאובין נמי מהני לעשותן כמים מחוברין ממש וטפי ה"ל לאתויי מכמה משניות דמקוואות דקתני להדיא דמהני השקה למים שאובין כדתנן להדיא שם בפ"ו משנה ג' ומשנה ה' ע"ש ובכה"ג בכמה דוכתי אע"כ דלא פסיקא להו הך מלתא משום דיש לחלק בין הך פסולא דשאובין פוסלין את המקוה שהיה הרבה קודם י"ח דבר לבין הך דבא ראשו ורובו במים שאובין דפוסל את התרומה דהוי מי"ח דבר דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וכמו שכתבתי ג"כ בסמוך בחד מתרי ותלת טעמי ומש"ה הוצרכו לאתויי מהך סברא דכי היכי דמהני השקה מדאורייתא להעלות המים מטומאה לטהר' ה"ה וכ"ש לענין גזירת שאובין דיש לעשותן כמחוברין וא"כ לפ"ז אף אנו נאמר שאין מזה קושי' כלל על גירסת רש"י והרמב"ם דאדרבה היא הנותנת דדוקא מטומאה לטהרה חידוש הוא שחידשה התורה דמים טמאין נטהרין בהשקה אע"ג דכל אוכלין ומשקין טמאים לית להו טהרה במקוה אלא דאפ"ה גזירת הכתוב הוא כמו כל דיני טומאה וטהרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מקוואות ע"ש וכדאשכחן נמי בכלי חרס דאע"ג דאין להם טהרה במקוה אפ"ה שבירתן מטהרתן אע"ג דחזו אח"כ למידי אחרינא וכן בשאר כלים היכא דעביד בהו מעשה והכא נמי דכוותיה משא"כ לענין הך גזירה דבא ראשו ורובו במים שאובין שהיא מי"ח דבר דעיקר גזירה היה משום שהיו רגילין ליתן עליהם מים שאובין לאחר טבילתן וקסברי לא הנך מטהרין אלא הנך מטהרין ומש"ה גזרו אפילו על אדם טהור שנפלו עליו כדאיתא שם בפ"ק דשבת מש"ה שפיר איכא למימר דלא מהני בהו השקה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד דבלא"ה אין לדמותן דהשקה מטומאה לטהר' נטהרין לעולם משא"כ בהשקה דשאובין כשהעלן מן המים חוזרין להיות שאובין ואתי למיטעי בהו כנ"ל נכון ליישב גירסת רש"י והרמב"ם דלא משמע להו למחוק הגירסא בשביל הך קושי' שהקשו התוספות ומכ"ש לפי מה שכתבתי דהאי לישנא דחיישינן לג' לוגין שאובין דקאמר רב משמע להדיא דבשאובין איירי דלפי' התוספות היה צריך למחוק לגמרי הך מלתא דחיישינן כמו שמוחק מהר"ם ז"ל בחידושיו האי דחיישינן בסמוך בברייתא דחבית מלאה יין וכמו שאבאר בסמוך דבלא"ה ליתא להך גירסא בברייתא ודוק היטב:

בד"ה תניא נמי הכי חבית מליאה יין וגם רש"י לא גריס הכא מים כו' דאל"כ מאי קאמר וכן ככר של תרומה כו' והכי תנן בביצה כו' עס"ה וכתב מהרש"א ז"ל דאפשר שאין זו ראיה לפירש"י רק מדברי התוס' דהא רש"י לית ליה הך ראיה מדגריס לעיל מים זה תוכן דברי מהרש"א ע"ש ולע"ד במכ"ת דאגב חורפיה ושיטפיה כתב כן דהא דלא משמע ליה לרש"י הך ראיה דמסכת ביצה היינו משום דלא ניחא ליה לדמות השקה דשאובין לעשותן כמי מקוה להך השקה דמים טמאים אלא דהתוספות מסברא דנפשייהו משמע להו בפשיטות דיש לדמותן משא"כ בהך ככר של תרומה דהכא דקתני טמא והיינו שנטמא באדם טמא שטבל שם וא"כ פשיטא דלא שייך לומר דגרסינן חבית של מים דא"כ כיון שהמים עצמן של שאובין אף אם נאמר שנטמאו על ידי האדם אפילו הכי הרי נטהרו מטומאתן על ידי השקה וכל שכן שאין הדין שהמים יטמאו הככר של תרומה ואם כן היינו ממש הך דינא דתנן בביצה דמטבילין כן נראה לי ברור בכוונת התוספות שרוצין לפרוש אף לשיטת רש"י דלא גרסינן הכא מים אלא יין וכמו שהביא רש"י בהדיא דהכי גרסינן בתוספתא. אמנם אחר העיון מצאתי ראיתי בלשון התוספתא בפ"ה דמקוואות וה"ג התם חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו המקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל ולא עוד אלא אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא עכ"ל התוספתא וא"כ נראה ברור שלא לזה נתכוין הך תוספתא ואפשר שהיא הך ברייתא גופא דמייתי הש"ס הכא אלא שדרך הש"ס לקצר משניות וברייתות דמס' טהרות כדאשכחן בכמה דוכתי ולפ"ז יפה כתב רש"י בד"ה תנ"ה דעיקר סייעתא דמייתי הש"ס מהך ברייתא למימרא דרב היינו לענין הך מלתא לחוד דחיישינן בים הגדול במשקין הנופלים בו שהם עומדין במקומן וכוונתו בזה דלשאר מילי ודאי לא דמי כלל להדדי דמימרא דרב היינו במים שאובין שהוא מי"ח דבר לענין פסול תרומה ושיעורן בג' לוגין משא"כ בברייתא דאיירי ביין דלא שייך בי' טבילה כלל מדאורייתא אף לחולין מש"ה גזרו רבנן שאם נפלו לתוך מי מקוה או לים הגדול נפסלין המים בשינוי מראה ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בסמוך דהאי לא עלתה לו טבילה דברייתא לא הוי כהך מימרא דרב דהא בהך תוספתא קתני להדיא כאילו לא טבל והיינו כדפרשינן בפי' השני לשיטת רש"י דהאי דרב היינו דוקא לתרומה והך דברייתא היינו אף לחולין כן נ"ל ברור בעזה"י נקטינן מיהא שיש בזה סתירה גמורה לגירסת ופי' התוס' בדיבור הקודם דבמימרא דרב נמי גרסינן יין וע"ז כתבו לפרש דאיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים ואילו בהך תוספתא דמקוואות משמע להדיא להיפוך דבנפילת יין למי המקוה לא מיפסל אלא בשינוי מראה וכמדומה לי שנעלמה הך תוספתא מרבותינו בעלי התוס' וצ"ע ואכתי איכא למידק מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מקוואות שכתב האי דינא דככר של תרומה אחבית מליאה מים שנפל' לים הגדול וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא למה נטמא הככר שהרי המים עצמן אינו טמא שנטהרו בהשקה לים הגדול אם לא שנאמר שהרמב"ם סובר דלענין תרומה לא מהני השקה כדמשמע לכאורה בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) דמדמה הש"ס התם השקה וזריעה דתרומה כמו בהקדש ע"ש אע"ג דיש לחלק קצת או שנאמר שהרמב"ם סובר דהשקה לא מהני אלא דוקא היכא שנתכוין להשיקן ובלא"ה משמע בחולין דלתרומה דבעינן כוונה בטבילה היינו אפילו בכלים בעינן נמי דמכוין להו אדם וא"כ נראה דה"ה וכ"ש לענין השקה דלא מהני בתרומה כל היכא שלא נתכוין לכך כן נ"ל ועדיין צ"ע ותו לא מידי ודוק היטב:

במשנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז כו' לוקין ומשלמין כו'. לכאורה הוי מצי למיתני הך פלוגתא דר"מ וחכמים דהכא אהנך בבי דמתניתין דרישא בהאי דמעידין שגירש את אשתו ובהאי דמעידין שחייב לחבירו אלף זוז דלר"מ לוקין ומשלמין ולחכמים אינן לוקין דמ"ש אלא כיון דבהנך מתניתין דלעיל איצטריך לאשמעינן ענין התשלומין גופא כיצד אומדין הטובת הנאה משום הכי קתני לה פלוגתא דר"מ וחכמים בבבא בפני עצמה וממילא ידעינן דשייך פלוגתייהו בכל עדות שהוזמו ע"י ממון:

בתוספות בד"ה לוקין ומשלמין שלא השם כו' משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם וקשה הא אמרינן בהשוכר את הפועלים החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכא כו' עכ"ל. כוונתן מבואר דקשיא להו אהא דמוקי אביי התם הך ברייתא כר"מ דלרבא ודאי לק"מ דהוא מוקי לה התם אפי' כרבנן והאי משלם היינו לצאת ידי שמים ע"ש אלא דלפ"ז קשיא לי דטפי הוי להו לאקשויי בפשיטות מסוגיא דשמעתין גופא דמפרש עולא טעמא דר"מ דגמר ממוציא ש"ר וא"כ מאי האי דקאמר ר"מ שלא השם המביאו לידי מכות והאי טעמא למה לי דאדרבה מהאי טעמא משמע דהיכא שהוא משם א' אין לוקה ומשלם ובמוציא שם רע נראה דליכא אלא שם א' של הוצאת שם רע ואפ"ה לוקה ומשלם אע"כ דהתם במש"ר נמי מיקרי תרי שמות לאו דלא תלך רכיל וממון דכתיב בהדיא וענשו אותו מאה כסף והשתא א"ש הא דקאמר ר"מ שלא השם המביאו כו' מה"ט גופא דהוי דומיא דמש"ר וא"כ ע"כ כדי רשעתו לא אתי למעוטי מלקות וממון בעדים זוממין אלא מיתה ומלקות כמ"ש התוספות לקמן בשמעתין בד"ה בשלמא ובד"ה סבר לה כר"ע וא"כ לפ"ז שפיר קאמר אביי נמי התם בהשוכר את הפועלים דהך ברייתא דהחוסם דלוקה ומשלם היינו כר"מ דכיון דבעדים זוממין לוקה ומשלם אע"ג דכדי רשעתו בעדים זוממין כתיב וע"כ היינו משום דכדי רשעתו במיתה ומלקות מיירי א"כ ממילא דבכ"מ סובר ר"מ דלוקה ומשלם כיון דליכא קרא למעט מלקות וממון ועוד נ"ל דבלא"ה אין מקום לקושיית התוס' כיון דעיקר קושייתם אינו אלא אליבא דאביי וא"כ אביי גופא אזיל לטעמיה דאמר בפ' אלו נערות דחייבי מלקות וחייבי מיתות איתקשו להדדי בג"ש דרשע רשע וכתבו התוספות שם דלפ"ז ע"כ לית ליה לאביי הך דרשא דכדי רשעתו למלקות וממון אלא למיתה ומלקות כר"מ וטעמייהו דרבנן דאמרי אין לוקין ומשלמין היינו מג"ש דרשע רשע ואם כן שפיר מוקי אביי הך ברייתא דהפועלים כר"מ ועיין מה שכתבתי בזה בחידושינו בפרק אלו נערות באריכות ובסמוך בסוגיא דשמעתין אבאר עוד בענין אחר:

בא"ד לכך פי' הר"ם מבורגונ"י כו' עס"ה. בכתובות בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ב ע"ב) בד"ה שלא השם כתבו התוס' זה התירוץ בשם הר"ר שלמה מטרוי"ש דהא דקאמר שלא השם היינו דממונו לא בעי אזהרה והוסיפו עוד ביאור בזה ומה שהקשו שם על פירש"י כבר כתבתי שם ליישב אלא שהנחתי פירש"י בקושי' מסוגיא דשמעתין ולמאי דפרישית בסמוך נתיישב לנכון פירוש הקונטרס שם: