פני יהושע על מכות טו:

בתוספות ד"ה מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן כו' ופירש בקונטרס דלר"ל לאו שקדמו עשה ולאו שניתק לעשה שוין וכו' וקשה לר"ל דס"ל כו' טמא שבא אל המקדש דמתניתין אמאי לקי כו' עכ"ל. וכבר כתבתי דלענ"ד נראה ברור בפשיטות דבטמא שבא אל המקדש דמתניתין שפיר משכחת לה מלקות היכא שהתרה בו שאל יכנס דתו לא מהני קיים והא דאמר רבה לעיל אמלתא דר' יוחנן כתיבא ותנינא היינו כי היכי דלא נימא דגזירת הכתוב הוא דבעינן דומיא דלאו דחסימה וא"כ לא שייך כלל פלוגתא דר"י ור"ל לענין טמא שנכנס ועיקר סוגיא דשמעתין ופירש"י במילתא דר"י ור"ל לענין אונס ושילוח הקן לחוד איירי וכ"ש שיש לתמוה בזה על פירושו של הר"ש מדריו"ש שמפרש דהשקלא וטריא דהניחא למ"ד עד סוף הסוגיא אסוגיא דכתיבא ותנינא מטמא שנכנס למקדש קאי וזה תימא דמה ענין קיום העשה לענין איסור הלאו דלא יכנס אלא דבזה יש לי ליישב קצת למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות ד"ה תנינא דלענין טומאת מקדש אשכחן תרי לאוין לאו דאל המקדש לא תבוא ולאו דלא יטמאו את מחניהם וכתבתי שם דלא תבוא היינו לאו דכניסה והיינו שנטמא בחוץ ולאו דלא יטמאו היינו כשנטמא בפנים והזהירו שלא ישהא בטומאה אלא יקיים העשה וישלחו מן המחנה ומדמייתי הש"ס לעיל גבי כתיבא ותנינא האי קרא דולא יטמאו ומסיק עליה וקאמר ותנינא הבא אל המקדש טמא ע"כ היינו משום דפסיקא ליה דמתניתין בכל ענין איירי ל"ש בא אל המקדש כשהוא טמא או אפילו כשנטמא בפנים שייך נמי חיוב מלקות כדאיתא בפ"ב דשבועות וא"כ מייתי שפיר דאפילו בהך טומאה בפנים דלאו דידיה היינו ולא יטמאו את מחניהם שהוא ניתק לעשה דוישלחו מן המחנה ואפ"ה לקי וע"כ היינו משום שקדמו עשה ללאו כן נראה לי ליישב בדוחק. גם נתיישב בזה מה שהקשו התוס' על פירש"י ר"ל היכי מוקי למתניתין דודאי ר"ל מוקי למתניתין שפיר בטמא שנכנס אל המקדש ממש דלא שייך ביה קיימו ולא קיימו כדפרישית כן נראה לי נכון ליישב פירש"י:

ומ"ש התוס' עוד בסוף הדיבור דאי כפ"ה דפירש דקאי אעמוד והחזר קשה כו' דמ"מ היכי גלי קרא דלא לקי כבר כתבתי דלק"מ דאכתי מהאי קרא דכל ימיו עמוד והחזר ליכא למשמע מיניה דלא לקי למאי דמסקינן במימרא דרבא בריש תמורה דעיקר מלקות היינו דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ אף כשמחזירה הוי שייך מלקות אי איתא לדר' יוחנן דבלאו שקדמו עשה לוקין אלא דלהכי מהני הא דגלי קרא דתו הוי לאו הניתק לעשה גמור ולאפוקי דלא נימא דהוי לאו שקדמו עשה כל זה לר' יוחנן משא"כ לר"ל דלא מחלק מקשה שפיר מאי איכא למימר וכיון דלדידיה ליתא הך דרשא דכל ימיו תו ליכא אלא הך עשה דולו תהיה לאשה לחוד והוי לאו שקדמו עשה כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ובהא מסיק שפיר דאה"נ דלר"ל דאמר קיימו ולא קיימו לית ליה הך דר' יוחנן ואפ"ה א"ש מתניתין דטמא שנכנס אל המקדש כפשטה:

בגמרא א"ל מאי קאמרת קיים פטור כו' תני ביטלו ולא ביטלו ופירש"י דה"ג תני ביטלו ולא ביטלו והאריך בזה לפרש דמ"ד התראת ספק שמה התראה ס"ל ביטלו ולא ביטלו ולר"ל איפכא. וכבר כתבתי לעיל דגירסת הרי"ף והרמב"ם הוא להיפך דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו וכמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו וע"ש בכ"מ ולכאורה נראה דגירסא זו עיקר דלפ"ז א"ש טובא דמ"ד קיימו ולא קיימו היינו משום דהתראה ספק שמה התראה וא"כ שפיר משכחת ליה דאפילו בלאו שיש בו קום עשה אפ"ה שייך מלקות היכא שהתרה בו שיקיים העשה ואם לא יקיים על פי בית דין ילקוהו והוי התראת ספק ור"ל סבר דהתראת ספק לא שמה התראה וא"כ תו לא משכחת בלאו שיש בה קום עשה שיחייב מלקות אלא בביטלו דהוי התראת ודאי וא"כ ע"כ דמה שהוצרך רש"י ותוס' להפך הגירסא והרא"ש בשמעתין קלסי לגירסת רש"י היינו משום דאי כגירסת הרי"ף והרמב"ם דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו ע"כ צריך להפך נמי הגירסא דלעיל דהא דמקשה הניחא למ"ד כו' ומסיק נמי מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא א"ל ר"י לתנא תני ביטלו חייב ולדידהו צריך להפך הא אמר ר' יוחנן תני קיימו ולא קיימו א"כ לא א"ש הא דקאמר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו ולכל הפירושים דלעיל בשמעתין משמע דאדרבה למ"ד ביטלו ולא ביטלו א"ש טפי לפרש"י הך מלתא דרבא דקאמר כל ימיו בעמוד והחזר ולפי הר"ש מדרוף"ש היינו הא דקאמר הבא אל המקדש טמא וכמו שהארכתי בזה היינו דקלסי' הרא"ש לגירסת' וכ' שהסוגיא מתיישבת בכך. אמנם כן נלע"ד אף שאיני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאדרבה לגירסת רש"י ותוס' צריך לדחוק בהך סוגיא דהניחא כמו שהאריכו התוס' בעצמם וכתבו דפי' רש"י בזה דוחק ולפי' הר"ש מדרוי"ש כבר כתבתי שאדרבה פירושו תמוה מאד ואין ליישב אם לא בדוחק גדול מלבד מה שהקשיתי דלגירסא זו צריך לומר דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו משכחת לה מלקות אי לאו דגלי קרא והיינו היכא שמדירה וזה דלא כמסקנא דלקמן דקי"ל בדף הסמוך דאפי' בנדר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה משא"כ לגירסת הרי"ף והרמב"ם אין צריך לדחוק בכל זה אלא דיש לפרש כל הסוגיא להיפך דהא דקאמר הניחא אכל השקלא וטריא דלעיל קאי בין אמאי דבעי למימר דר' יוחנן הדר ביה משום דקשיא ליה אונס שגירש ובין במאי דמסיק רבא ורבין אליבא דר"י דשאני אונס דכתיב כל ימיו יתורא לאשמעינן דבעמוד והחזר קאי מש"ה לא לקי ואהא קאמר שפיר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו שפיר איתא להך שקלא וטריא דאונס שגירש משום האי טעמא פטור ממלקות ואפ"ה זמנין דאיתא ללאו היכא שאי אפשר לקיימו כגון שמתנה או שכבר נישאת לאחר אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו בלא"ה לא אשכחן מלקות לקמן דלדבר מצוה אפילו ע"ד רבים יש לו הפרה כן נראה לי ליישב גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ור"ל סבר כו' ואי קשיא לר' יוחנן נמי כו' לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן כדאמרי' בשבועות כו' עס"ה. גם בזה נראה דרש"י הוצרך לכל זה לפי גירסתו כגירסת הספרים שלפנינו דמשמע דבביטלו שייך התראת ספק ובלא קיימו לא מיקרי התראת ספק ומשמע ליה לרש"י דהיינו משום דהתראה בשעה שעובר בעינן ומייתי לה מסוגיא דככר בשבועות ובאמת שסברא זו דחוקה היא כמו שהקשו בתוס' דא"כ בלא קיימו נמי הוי התראת ספק ותירצו ג"כ בדוחק כמו שנראה מלשון התוס' במאי קמפלגי ובד"ה ועבר היום ע"ש משא"כ לגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך משמע להדיא דבלא קיימו הוי התראת ספק והטעם נראה מבואר שלא דמי להאי דככרות משום דבכל הני לאו שניתק לעשה כגון אונס שגירש ושילוח הקן מתחיל עיקר איסור הלאו לאלתר אלא שהעשה בא לתקן הלאו ומתרין אותו בשעת האיסור שלא יגרש ולא ישלח אע"ג שעדיין לא נגמר חיוב המלקות מ"מ לאחר שהתרו בו הב"ד ומזהירין אותו שיקיים העשה אז ילקה משא"כ בככרות לעולם לא שייך התראה בשעת אכילת ראשונה דאפילו התחלת איסור אין כאן כיון שהתנה ואמר בפירוש לא אוכל זו אם אוכל זו ואין להאריך כאן יותר: