פני יהושע על קידושין ס:

בד"ה איכא בינייהו שנקרע הגט או שאבד כו' הא ליתא דהא אפילו לר"י נמי צריכה גט מספק כדאמר פרק מי שאחזו לכשתתן כו' עכ"ל. כך הנוסחא ישנה בתוספות אלא דמהרש"ל ז"ל בח"ש כתב דטעות סופר הוא והגיה בענין אחר ע"ש ומהרש"א ז"ל הגיה כדפירש ר"י בפ' מי שאחזו ומלבד מה שהוא דוחק להגיה הספרים ועוד כיון דכל הסוגיא דפ' מי שאחזו הוא ג"כ כשמעתין ככתבה וכלשונה ממש וכן ממה שהכריח ר"י לפרש כן איתא נמי בשמעתין א"כ לא הוו צריכי להזכיר ההיא דפ' מי שאחזו אלא סתמא ור"י מפרש:

אלא דבר מן דין תמה אני על לשון התוספות כאן דלאחר שכתבו דלר"י מספקא ליה ולא שייך האי איכא בינייהו וכמו שפירש מהרש"א ז"ל דבין לר"ה ובין לר"י צריכה גט מהשני וא"כ מה זה שכתבו אח"כ ולעיל נמי לא מצי לשנויי איכא בינייהו שנאבדו הקידושין כו' דהא לכ"ע אפילו נתאכלו המעות כו' עד סוף הדיבור ולמה הוצרכו לכך ותיפוק ליה דבלא"ה לא מצי למימר לעיל איכא בינייהו שנאבדו הקידושין מה"ט גופא שכתבו התוס' דכיון דלר"י מיהא מספקא ליה א"כ אפילו נאבדו הקידושין מ"מ צריכה מיהא גט מראשון מספק ולהתוספות ע"כ לא שני להו בין גט מספק או מודאי כמ"ש מהרש"א ז"ל ולדעתי התמיה קיימת מאד על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בזה ודוחק לומר דנ"מ לענין אם רוצה לקיימה אם צריך קידושין אחרים דא"כ בלא"ה ודאי משכחת לה דאיכא בינייהו טובא לענין בת ישראל לכהן אי אוכלת בתרומה והרבה כיוצא באלו אע"כ דלא בעי למימר הכא איכא בינייהו אלא לענין עיקר מילתא דאשת איש בגיטין וקידושין גופא לכך היה נלע"ד לקיים הנוסחא ישנה דמה שכתבו כדאמר פ' מי שאחזו לכשתתן היינו דהתם משמע דאפילו אם אמר בפירוש לכשתן אפ"ה איכא לספוקי אי מגורשת מעכשיו וכמ"ש התוס' להדיא בס"פ מי שאחזו דאפילו לכשתצא חמה מנרתקה נמי הוי גט ואינו גט לר' יוסי דאמר שזמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ ה"ל כאומר מהיום ולכשתצא וה"ה גבי לכשתתן הוה ליה כאומר מהיום ולכשתתן ובכולה פירקין דפ' מי שאחזו בהכי רהטא דלכמה אמוראי הלכה כר' יוסי ולא אשכחן מאן דפליג בהדיא עיין שם בתוספות דף ע"ב ובגמרא שם דאפילו בע"מ פשיטא ליה לרבא דהלכה כר' יוסי ולר' הונא מספקא ליה. נמצינו למידין דבגיטין מיהו מידי ספיקא לא נפקא אפי' אמר לכשתתן בהדיא כ"ש הכא דאמר ע"מ וא"כ יפה כתבו התוספות דלא שייך בגיטין האי איכא בינייהו דלכ"ע בעי גט מספק משא"כ לענין קידושין דלא שייך ביה זמנו של שטר מוכיח דאין כותבין זמן בקידושין וכ"ש בקידשה בכסף א"כ הוצרכו לפרש כאן דלעיל נמי בקידושין ה"מ למימר דאיכא בינייהו כשנאבדו המעות דלר"ה הוי קידושין וצריכה גט ולר' יהודא לא הוי קידושין וא"צ גט אלא דאפ"ה לא קאמר האי איכא בינייהו משום דלכ"ע הוי קידושין אף אם נתאכלו המעות כיון דבתורת קידושין יהבינהו כן נ"ל נכון בעזה"י ובס"ד ובעיקר מילתא דזמנו של שטר מוכיח כבר הארכתי למעניתי בפרק מי שאחזו דף ע"ג ע"ש ודוק היטב. אמנם אם שגיתי בכוונת התוספות כיון שלא רמזו כלום מזמנו של שטר א"כ ע"כ צריך להגיה בדבריהם כפירוש מהרש"א ז"ל ולפרש דמה שכתבו דהמ"ל איכא בינייהו לנאבדו הקידושין היינו לענין דלר' יהודא צריכה קידושין אחרים ודו"ק:

גמרא מיתיבי ה"ז גיטך ע"מ שתתני כו' אע"פ שנקרע הגט או שאבד ה"ז מגורשת כו' ועוד תניא כו' ולכאורה יש לדקדק דה"ל כיהוד' ועוד לקרא דכיון דבברייתא קמייתא תניא להדיא דנקרע הגט ה"ז מגורשת דה"ל ממש איפכא מדר' יהודא מאי מקשו בתר הכי מאידך ברייתא דלא מקשו אלא מדיוקא והא נמי לא פסיקא כמו שהקשו בתוספות בד"ה אבל אמנם כן אחר בינותי בספרים עיינתי בתוספת' דפ' מי שאחזו וראיתי דהנך תרתי ברייתות דמייתי הש"ס הכא כהדדי מיתניין דמעיקרא ברישא מיתנייא האי בבא דזקוקה ליבם דפליגי רשב"ג ורבנן ובתר הכי תנא סיפא האי בבא דנקרע הגט או אבד ה"ז מגורשת וא"כ יש לתמוה דהכא מייתי להו איפכא ונלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמרישא לא מצי לאקשויי מפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאיכא למידחי כמו שהקשו בתוספות מש"ה עיקר הקושייא ניחא ליה מסיפא דמייתי הכא דה"ל לגמרי דלא כר' יהודא אלא דאכתי הוי מצי למידחי דההיא כרשב"ג דס"ל ע"כ ע"מ כמעכשיו דמי ור' יהודא כרבנן וכקושיית התוס' דטעמ' דרבנן דע"מ לאו כמעכשיו דמי ומש"ה קאמר ועוד תניא והיינו רישא דהך ברייתא גופא ומדלא פליגי רשב"ג ורבנן אלא ברישא ולא בסיפא ע"כ דבסיפא מודו רבנן דתנאה הוו וע"כ טעמייהו דפליגי ברישא היינו משום דס"ל לי ולא ליורשי דאלת"ה בבא דרישא מייתרא לגמרי דטפי ה"ל לאפלוגי בבבא דסיפא לחוד וממילא הוי ידעינן דפליגי נמי בנקרע או נאבד אע"כ דברישא פליגי בלי ולא ליורשי ובסיפא מודו כן נ"ל נכון ודוק היטב שבזה נתיישבה קושיית התוספות בד"ה אבל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה אבל דכ"ע כו' וא"ת מאי מה מקשה לר"י כו' וי"ל דמשמע לגמ' כו' ולר' יהודה מגורשת מיהא מספק למפרע כו' עכ"ל. ולענ"ד אכתי מאי פסיקא ליה להמקשה להקשות ומנ"ל דלר"י מספקא ליה דהא בפרק מי שאחזו גופא לא מדייקו התוס' הא מילתא אלא מדר' יוחנן דמייתי הש"ס בסמוך דלא ליהוי סברות הפוכות וכיון דהכא לא אסיק אדעתיה הך מילתא דר' יוחנן א"כ מנ"ל להקשות דר"י מספקא ליה וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושיית התוס' ובר מן דין נ"ל ליישב קושיית' בפשיטות דאי ס"ד דת"ק נמי מודה דלי ולא ליורשי ה"ל לרשב"ג למימר אלא נותנת ליורשיו ולמה לו להאריך לומר נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מהקרובים כיון דת"ק נמי הוה מודה בהא ועוד דע"כ בדאיכא אחין איירי דהא לא נ"מ מידי אלא אי זקוקה ליבם וכן הקשה בחידושי ריטב"א ז"ל אע"כ דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן בלי ולא ליורשי וא"כ שפיר קאמר רשב"ג דלא מיבעיא לאביו שדעתו קרובה אצלו אלא אפילו באחיו ואפילו באחד משאר קרובים דלא קרבה דעתו כ"כ אפ"ה הוי בכלל לי אפילו ליורשי ואע"ג דהא לא נ"מ מידי אפ"ה אגב אורחא אשמעינן דבכולהו קרובים אמרינן לי וליורשי ונ"מ בנותן מתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז דלתנא קמא לי ולא ליורשי מתנה בטלה ולרשב"ג לי אף ליורשי והמתנה קיימת כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

שם בגמרא אמר לך ר' יהודא ה"מ רבי היא דאמר ר"ה אמר רב כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופליגי רבנן עלי' כו'. וקשיא לי טובא אטו ר' הונא אמר רב כיפי תלי לה דהא בלא"ה אשכחן תנאי טובא דס"ל ע"מ כמעכשיו דמי והכי ס"ל לרשב"ג בהדיא בהך ברייתא דאקשינן לר"י וא"כ התרצן צריך לאשכוחי שום תנא דס"ל דלאו כמעכשיו דמי ובהא לא מייתי מידי דאדרב' ר' ורשב"ג ות"ק דרשב"ג כולהו ס"ל דע"מ כמעכשיו דמי וכיון דלא אשכחן מאן דפליג בהדיא אפושי פלוגתא לא מפשינן. ונלע"ד ליישב למאי דפרישית לעיל דרב יהודה ס"ל בפשיטות דלישנא דע"מ נהי דמשמע מעכשיו אפ"ה משמע נמי לאחר שתתן וא"כ לא עדיף מאילו אמר מהיום ולאחר שתתן וא"כ רבי לטעמיה דבמהיום ולאחר מיתה דאף על גב דאמר שני לשונות בהדיא אפ"ה סבירא ליה בברייתא בסמוך ה"ז גט והוא הדין והוא הטעם בלשון ע"מ ולפ"ז כיון דאשכחן מיהא דפליגי רבנן עליה דרבי במהיום ולאחר מיתה דהוי גט ואינו גט ממילא דפליגי נמי בע"מ דשקולין הן לר' יהודה או אפשר דגרע מיניה כדמשמע בשמעתין וכמו שכתבתי בחידושי גיטין ע"ש אלא דכאן יש לפרש יותר דרב יהודה ממילתא דרב הונא גופא דייק לה מדאמר משמיה דרבי דכל האומר ע"מ כמעכשיו דמי ומשמע דשמיעא ליה לרב הונא האי מימרא דרבי כדמשמע לישנא דאמר רבי וא"כ אי ס"ד דע"מ עדיף מלשון מהיום ולאחר מאי איצטריך ליה לרבי למימרא באפי נפשה הא ממילא אתיא במכ"ש ממהיום ולאחר מיתה דקאמר רבי דה"ל גט אע"כ דע"מ גריע ממהיום ולאחר מיתה והתם אשמעינן רבותא דרבנן דאפ"ה הוי גט ואינו גט והכא אשמעינן רבי בהאי מימרא דאפילו בע"מ נמי לאלתר הוי גיטא וא"כ ממילא דלרבנן דהתם מספקא להו הכא נמי מיהא מספקא להו או דפשיטא להו לאידך גיסא דודאי לאו כמעכשיו דמי והדר הו"ל ספיקא לר' יהודה כן נ"ל נכון ודו"ק ובהכי אתי שפיר כל השקלא וטריא דשמעתין דהיינו נמי טעמא דרבי יוחנן דקאמר דהכל מודים באומר ע"מ כמעכשיו דמי לא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה לאפוקי ממאי דסבר רב יהודה דמפלוגתא דמהיום ולאחר מיתה שמעינן נמי דפליגי בע"מ משא"כ ר' יוחנן לשיטתיה דבמהיום ולאחר מיתה נמי לאו משום ספיקא דלישנא פליגי אלא כדאמר ר' יוחנן לעיל דמהיום ולאחר מיתה שיורא הוי לרבנן ומש"ה פליגי אדרבי דשיור בגט לא מהני לרש"י לגמרי ולהתוספות מיהא בשיור דלאחר מיתה כדאיתא לעיל בעמוד הקדום משא"כ בע"מ דלא שייך שיורא מודו רבנן לרבי דתנאה הוי כן נ"ל ואף דרש"י ז"ל כתב בהדיא כאן בד"ה לא נחלקו כלומר לא מספקא להו לרבנן אי תנאה או חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה א"כ משמע לכאורה דטעמא דרבנן התם נמי משום ספיקא דתנאה או חזרה וזה אי אפשר דא"כ אמאי קאמר ר' יוחנן לעיל אפילו מאה תופסין בה הא מספיקא א"צ גט אלא מהראשון ומאחרון בלבד כדאמר אביי לעיל לטעמא דרב ומקשי סתמא דתלמודא פשיטא אע"כ דטעמא דר' יוחנן משום שיורא כדמסיק רב משרשי' להדיא וכמו שכתב רש"י לעיל דלשון תופסין משמע הכי אע"כ דכאן לא דק רש"י בלישנא דספיקא דמהיום אלא לענין סוגייא דהכא דאיירי בע"מ וכוונת רש"י נמי דרבי אסי אמר רבי יוחנן היינו לאפוקי מסברא דרבי יהודה דמספיקא דמהיום ולאחר שמעינן לספיקא דעל מנת דלרבנן מספקא להו בתנאה או חזרה וקאמר דליתא דלא נחלקו כלל בספיקא דתנאה או חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה לחוד הוא דפליגי ומטעמא דמסקינן לעיל:

ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל בעמוד הקודם בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלמסקנא דסוגייא דהכא נראה דטעמא דר' יוחנן לעיל דקאמר אפילו מאה תופסין בה היינו משום דמספקא ליה אי תנאה הוה או שיורא ולפ"ז שפיר קאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן דהכל מודים בע"מ דכמעכשיו דמי דמסתמא לעולם אמרינן שדעתו לגרש מיד וכ"ש בקידושין ולא נחלקו רבי ורבנן אלא במהיום ולאחר מיתה דלרבי תנאה הוי ולרבנן מספקא להו אי תנאה הוי או שיורא וכולה כדפרישית דלאפוקי מדר' יהודא דמספקא ליה שבדעתו שלא יחול אלא בסוף כן נ"ל נכון והיינו נמי דמקשינן לר' יהודא אדמיפלגי במהיום ליפלגי בע"מ ודוק היטב:

מיהו השתא דאתינן להכא דע"כ לשון רש"י ז"ל שכתב דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה לאו דוקא דבלאו הכי לא שייך שפיר ספיקא דחזרה לענין ע"מ דמה לשון חזרה שייך כאן. ולפ"ז יש לי לפרש כולה סוגייא דשמעתין ברווחא דמאי דקאמר רב יהודא דע"מ שתתן היינו לכשתתן היינו נמי משום דשיורא הוי שדעתו שיחולו הקידושין והגירושין מיד ולא יגמרו עד שתתן ואין לתמוה בזה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאפילו בכל תנאי דעלמא בלשון אם נמי מתחילין מיד ולא נגמרו עד שיתקיים התנאי וכמו שהארכתי בפ' מי שאחזו בסוגיא דשמעתין ביישוב דבריו והעליתי שם ג"כ דמסוגיא דידן יליף לה הרמב"ם ז"ל דאם לדידן כע"מ לר' יהודא ובכלהו הוי טעמא משום שיורא ומש"ה לא קאמר נמי בשמעתין דאיכא בינייהו בגיטין נמי כשפשטה ידה וקיבלה קידושין דלכ"ע צריכה גט וכן לאידן גיסא דלא מצי למימר דא"ב בנאבדו הקידושין. ויתכן יותר דעכ"פ מספקא ליה לר' יהודא בע"מ אי כמעכשיו דמי לגמרי או דשיורא הוי דמדמה לה למהיום ולאחר מיתה וכדפרישית לעיל דלמסקנא דהכא רב ור' יוחנן לעיל במעכשיו ולאחר שלשים בשיטה א' עומדין דמספקא להו אי תנאה או שיורא וא"כ רב יהודא ס"ל כרב וכר' יוחנן אלא דהכא בע"מ סבר ר' יהודא נמי דדמי למהיום ולאחר מית' דהוי ספיקא אי תנאה או שיורא וכיון דפליגי רבנן ור' במהיום ולאחר מיתה ה"ה דפליגי רבנן בע"מ וכדפרישית לעיל דהשתא תו לא צריכין לאוקמי טעמא דרבנן במהיום ולאחר מיתה משום גזירה אלא משום ספיקא דתנאה או שיורא ומשום דשיורא דלאחר מיתה בגט לא מהני מידי מש"ה הוי גט ואינו גט. וא"כ שפיר קאמר ר' אסי משמיה דר' יוחנן כיון דלא נחלקו בהאי פלוגתא דספיקא דתנאה או שיורא אלא במהיום ואחר מיתה ע"כ דבע"מ מודו דלא מספקא לן בשיורא והיינו נמי דמקשינן בסמוך לר' יהודא אדמיפלגו במהיום ולאחר מיתה ליפלגו מע"מ והיינו נמי בהאי פלוגתא גופא אי תנאה הוי או שיורא כן נ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ולפי הסוגייא ודו"ק היטב. ועיין עוד בפ' מי שאחזו שפירשתי אדמיפלגי בענין אחר:

שם פיסקא ע"מ שאתן לך מכאן פשיטא כו' ע"מ שיש לי מאתים זוז כו' וניחוש שמא יש לו כו'. ולכאורה יש לדקדק דה"נ אמאי לא מקשה פשיטא כמו אבבא דמציעתא ונראה דהכא קמ"ל דדוקא אם יש לו מאתים זוז משלו מקודשת משא"כ אם יש לו והן משועבדות לבעל חוב אינה מקודשת וכן נראה לכאורה מל' הש"ע סי' ל"ח בהג"ה רמ"א דאבבא דע"מ שאראך כתב שאם הראה לה אע"פ שמשועבדות לב"ח מקודשת ומדלא כתב כן אבבא דע"מ שיש לי משמע דיש לי משמע שיש לו ממש וכיון שהן משועבדות לב"ח לא מיקרי יש לו אלא דמלשון הבית יוסף משמע דאהאי בבא דיש לו שייך האי דינא וצ"ע על לשון הג"ה רמ"א. אלא דמ"מ נראה דאתי אשמעינן דכל היכא שיש לו לא חיישינן שמא פקדון הן בידו משום דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ומ"ה מקודשת בודאי כן נ"ל: