פני יהושע על קידושין נח.

תוספות בד"ה אלמא חולין כו' וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא כו' עכ"ל. לכאורה מהאי לישנא גופא לא מוכח מידי דאיכא למימר דהא דקאמר לאו דאורייתא דמשמע מדרבנן אסור היינו לענין אכילה לחוד אסור מדרבנן כדאמרינן פרק כיסוי הדם דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ אבל לענין הנאה אפילו מדרבנן שרי דלא שייך כ"כ לענין הנאה כדאשכחן בכמה דוכתי ואין לפרש דהתוספות סברי בפשיטות דבאכילה אסור מדאורייתא לכ"ע מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת דמשמע מפשטא דקרא דאי אתה זובח בקירוב מקום הא ודאי ליתא דבהדיא אמרינן פרק כיסוי הדם אלא אי אמרת דרבנן דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ א"כ משמע דלמ"ד דלאו דאורייתא אכילה נמי לאו דאורייתא לכך נראה דמה שכתבו דהכי משמע לישנא היינו מדאיצטריך לאתויי הכא בדברי המקשה האי דוכן חיה שנשחטה בעזרה משמע דהקושיא היא מאיסורי הנאה דלאו דאורייתא אלא מדרבנן דאי ס"ד דמדרבנן נמי שרי הוי מצי לאקשויי מהא דאמר ר"ש בהדיא ישרפו אלמא דאסור בהנאה כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה ישרפו ולא סגי להו בקבורה כו' ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה עד סוף הדיבור. ונראה דלענין אכילה פשיטא ליה דאפילו בחיה איכא איסורא דרבנן דהא מדאורייתא ליכא למימר דפשיטא ליה כדפרישית בסמוך אע"כ כדפרישית ומה שהוצרך להאריך בזה ולפרש דא"א דאורייתא גזרינן חיה דבשריפה ולא בקבורה היינו משום דלישנא דגמרא פרק כיסוי הדם הכי משמע ליה ע"ש ובתוספות מיהו אכתי יש לי לדקדק דמשמע מפרש"י דשריפה חמורה מקבורה ובסוף מסכת תמורה משמע דכל הנקברין לא ישרפו משום דבשריפה אפרן מותר משא"כ בנקברין ולולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש סוגייא דהכא ודפ' כיסוי הדם בפשיטות דה"ק אי אמרת בשלמא דאורייתא בין איסור אכילה ובין איסור הנאה בין בבהמה בין בחיה מש"ה אתי שפיר נמי דשתיהן בשריפה דגזרינן חיה אטו בהמת פסולי המוקדשים ובבהמה כתיב באש תשרף וגזרינן חיה אטו בהמה כיון דשניהם אסורין בהנאה לא שייך לחלק ביניהם כלל דגזרינן הא אטו הא אלא אי אמרת מדרבנן א"כ עיקר איסורו אינו אלא משום פסולי המוקדשים דלא שייך אלא בבהמה לחוד א"כ מהיכא תיתי נאסר כלל בחיה וה"ל למישרי לגמרי אפילו באכילה כן נ"ל לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן ועדיין צ"ע ודו"ק:

פיסקא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מנלן. נ"ל דעיקר הקושיא דנילף כולהו איסורי הנאה בק"ו משביעית דמותר' בהנאה ואפ"ה חל' קדושת שביעית על הדמים מכ"ש באיסורי הנאה ומכ"ש דמקשה שפיר טפי אהנך איסורי הנאה דכתיב בהו לא יאכל דמשמע דאסירי בכל הנאות המביא' לידי אכילה כדאיתא בפ' כל שעה וממילא דאיסור הנאה חל ג"כ על חילופיהן דאל"כ הנאה הבאה לידי מאכל הוא והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה ולאו לענין דהאיסור חל על חילופיהן דלהכי לא איצטריך דבלא"ה ידעינן לה מסברא כדפרישית אלא לענין גוף האיסור עצמו שנשאר באיסורו לעולם כע"א ואהא משני שפיר דהוי ע"א ושביעית שני כתובים או דמקשה ונילף מיניה להנך איסורי הנאה דלא כתיב בהו לא יאכל דומיא דעכו"ם ושביעית כן נ"ל לכאורה אלא דבסמוך אבאר בענין אחר ודו"ק:

שם מדגלי רחמנא בע"א והיית חרם כמוהו מכלל דשאר איסורי הנאה שרי. וקשיא לי הא איצטריך האי קרא דוהיית חרם כמוהו לגופא כדאיתא במסכת ע"א דף נ"ד דלמ"ד חליפי חליפין אסורין יליף לה מהאי קרא ואי למ"ד חליפי חליפין מותרין הא מסקינן התם דיליף לה מדכתיב הוא ולא חליפי חליפין וא"כ אי לא הוי כתיב והיית חרם כמוהו ה"א דהוא ולא חליפין וליכא למימר דלישתוק לגמרי דא"כ הוי ילפינן חליפי חליפין לאיסורא בק"ו משביעית. וראיתי בספר עצמות יוסף שכתב בשם תוספות הרא"ש ז"ל דסוגיא דהכא ודאי קאי אליבא דמ"ד חליפי חליפין אסורין ובהכי אתי ליה שפיר הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה והיינו אף לענין חליפי חליפין ע"ש אלא דבעל עצמות יוסף הקשה על זה דא"א לומר כן דהא מסקינן התם דמ"ד חליפי חליפין אסורין ס"ל שני כתובין הבאין כא' מלמדין וא"כ היאך משנינן הכא אליביה דאין מלמדין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דמסקינן התם דע"כ ס"ל מלמדין היינו לבתר דמסקינן הכא בשמעתין דהוא נמי מיעוטא למעט שאר איסורי הנאה ולא למידרש הוא ולא חליפי חליפין וממילא דכיון דע"כ איצטריך הוא למעט איסורי הנאה ולא ממעט לה בלא"ה משום שני כתובים ע"כ ס"ל דמלמדין משא"כ הכא דאכתי לא מסיק אדעתיה כלל ממיעוטא דהוא א"כ שפיר מצי סבר נמי האי מ"ד דחליפי חליפין אסורין וב' כתובים אין מלמדין כן נ"ל ביישוב שיטת תוספות הרא"ש. ואכתי איכא למידק א"כ מאי מקשה ונילף מיניה אפילו לענין חליפי חליפין ומאי ס"ד למילף מע"א דחמיר טובא כדאיתא פ' כל שעה דאסורה בהנאה אף במקום סכנה מיהו למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דגילוי מילתא בעלמא הוא ואקרא דלא יאכל סמיך:

אמנם לענ"ד השתא דאתינן להכי מצינן לפרש שפיר הסוגיא בפשיטות אף למ"ד חליפי חליפין מותרין דלמאי דלא אסיק אדעתא השתא כלל ממיעוטא דהוא ולא מענין שביעית מש"ה קאמר שפיר מעיקרא מדגלי קרא בע"א דחמיר דהאיסור חל על החליפין מכלל דבעלמא שרי ומקשה נמי שפיר ונילף מיניה דהא לא אייתר קרא דאיצטריך מיהא לגופא דגוף האיסור קאי באיסור וא"כ ממילא דה"ה נמי לשאר איסורין דחל על החליפין דגילוי מילתא בעלמא הוא דהוי בכלל לא יאכל ואהא משני שפיר דודאי קרא מייתר דהא איכא למילף ע"א משביעית וכמ"ש התוספות כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם תרי מיעוטי כתיבי כו' ומהרש"ל ז"ל מחק הגירסא דתרי מיעוטי דבחדא סגי ע"ש. ולענ"ד נראה לקיים הגירסא ואיצטריך למימר תרי מיעוטי כתיבי למ"ד חליפי חליפין אסורין וא"כ ודאי בהאי מיעוטא דכתיב בע"א לא סגי דהו"א דלא ממעט אלא חליפי חליפין בשאר איסורין דלא נימא דגילוי מילתא בעלמא הוא דאסורי כדפרישית בל' המקשה משום הכי איצטריך נמי למיעוטא דהיא בשביעית והוא הדין איפכא דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד נמי לא הוי ממעט אלא חליפי חליפין ועוד דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד ולא בע"א הוה אמינא דבע"א גופא חליפי חליפין מותר' וקרא דוהיית חרם כמוהו לא איצטריך אלא לחליפין גופייהו בע"א כי היכי דלא נמעט נמי ממיעוטא דהיא דכתיב בשביעית מש"ה איצטריך נמי למיכתב מיעוטא דע"א והשתא ידעינן שפיר דוהיית חרם כמוהו אתא לאסור חליפי חליפין בע"א דאי ס"ד דמותרין ומיעוטא דכי חרם הוא היינו להתיר חליפין בשאר איסורין א"כ מיעוטא דהיא בשביעית למה לי כן נ"ל נכון ולקיים הגירסא דכי חרם הוא כדמשמע מל' סוגיא דע"א וכפרש"י שם ודלא כמו שנדחק מהרש"א ז"ל בלשון הגמרא דע"א והוא לגמרי דלא כפרש"י שם והנלע"ד כתבתי ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שפירשתי בתחלת הסוגיא דהנך איסורי הנאה דכתיב לא יאכל ס"ד טפי לאיסורא ומש"ה איצטריכו שפיר תרי מיעוטי דמחדא לא הוי ממעטינן אלא הנך דלא כתיב לא יאכל ואפ"ה צריכי מיעוטי דלא נילף בק"ו משביעית כן נ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה ושני כתובים כו' וא"ת אכתי אי לא כתב ע"א כו' וי"ל מדכתיב כו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולדברי שניהם נשארה קושיית התוספות במקומה למאן דאמר חליפי חליפין אסורין אמנם לענ"ד נראה דאדרבה למ"ד אסורין אי הוה ס"ל דאין מלמדין הוו שפיר שני כתובים דהא תרי קראי כתיבי בע"א והיית חרם כמוהו וכי חרם הוא וא"כ תרי קראי למה לי אי למיתסר ח"ח אף אי לא הוה כתיב אלא חד נמי הוי ידעינן שפיר דלח"ח אתא דאי לחליפין גרידא נילף בק"ו מבשביעית ומש"ה הוצרך לאסוקי שם בע"א דמ"ד אסורין ס"ל דמלמדין וא"כ אי הוה כתיב חד הו"א דאתא לחליפין גרידא וללמד על שאר איסורי הנאה אתא ומיעוטא דהוא אדרבא הוי מוקי למעט ח"ח להתירא מש"ה איצטריכו כולהו קראי כן נ"ל נכון ובענין זה נ"ל לקיים ג"כ תירוץ התוס' בגירסת מהרש"ל ז"ל דמדכתיב כי חרם הוא הו"ל שני כתובים וכוונתן ג"כ דאע"ג דלמ"ד מותרין דריש התם הוא ולא ח"ח היינו דלבתר דכתיב כי חרם יתירה למיהוי שני כתובים איצטריך למיכתב נמי הוא אבל כאן כתבו שפיר דאי לאו למיעבד שני כתובים לא ניכתוב כלל כי חרם ולא נצטריך הוא למעט ח"ח דממילא ידעינן דשרי דפשטא דקרא דוהיית חרם כמוהו לא משמע אלא פעם א' ומאן דאסר ח"ח מוהיית חרם כמוהו נמי לאו מפשטא יליף לה אלא משום דוהיית חרם כמוהו מיותר לגמרי כדפרישית כן נ"ל נכון וברור ליישב כל הסוגייא דהכא ודמס' ע"א דלא סתרי אהדדי אלא דעיקר פלוגתייהו בחליפי חליפין תליא בהא מילתא לחוד אי שני כתובין מלמדין או לא ודוק היטב ואין להאריך יותר: