פני יהושע על קידושין נו:

ונקנסיה ללוקח לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. כבר כתבתי דזה הלשון תמוה לפי' התוספות לעיל בד"ה אבל במתכוון דשקלא וטריא דשמעתין היינו אפילו בשהתנה שיעלה המוכר המעות לירושלים אלא שאין אנו מאמינים לו וא"כ היאך שייך לומר דחורא גנב כיון שהוא עומד וצוח שרוצה להעלות לירושלים ובשלמא לגבי הלוקח שפיר מצינו למיקנסי' ולמימר דעכברא גנב שאין לו למסור מעות מעשר לע"ה אלא לחבר משא"כ לגבי המוכר לא שייך שפיר ונראה דהתוספות לא כתבו לעיל דאיירי אפילו התנה אלא ליישב לשון במתכוון אבל ההיא דאין לוקחין ודאי איירי בסתמא ומכ"ש למאי דפרישית דהדר ביה מהאי סברא דאדם יודע וא"כ עיקר התקנה שלא יקח מעות מעשר לידו אלא שיקנה הלוקח לשם שלמים ותו לא פלוג רבנן בתקנת' בין יודע לאינו יודע ואפילו התנה כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מסתברא כל היכא כו' וזה דוחק לפי' ריב"א כו' דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל בישוב לשון התוספות ואלו ואלו דברי אלקים חיים עולים בקנה א' ואכתי יש לדקדק על מה שכתבו דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים ולדבריהם לעיל בד"ה אבל במתכוון משמע דתחלת המקח היה ע"מ שיעלה לירושלים אלא שאין אנו מאמינין לו וע"כ למאי דמקשה ונימא יחזרו דמים למקומן כי התם ההיא דאין לוקחין נמי איירי בהאי ענינא למאי דלית ליה האי דרשה לחלק בין היכא דאדם יודע וא"כ אף שרוצה להעלותן לירושלים אין אנו מאמינים לו וא"כ שפיר חוב הוא לו שיבטל המקח אף על פי שרוצה לעלות לירושלים מיהו למאי דפרישית בסמוך דודאי עיקר תקנתא לאו משום הכי הוה אלא בלוקח ומוכר סתם וא"כ שפיר קשיא להו לפריב"א אדרבה זכות הוא לו דכיון דהדר ביה הש"ס מהאי סברא דאדם יודע וסתם בני אדם אין יודעין א"כ לאו ע"מ להעלות לירושלים נעשה המקח והמוכר יבטל המקח ולא איצטריך לומר דקנסינן ליה כן נ"ל נכון:

בא"ד אך זה קשה לפי' הקונטרס לעיל כו' שהרי האיסור בידו דהיינו בהמה עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל דמ"ש רש"י שהמעות מתחללין על הבהמה לאו דקושטא דמילתא הכי הוא דודאי אין מעשר מתחלל בלא כוונה כ"ש שנתכוון להוציא לחולין אלא על כוונת המוכר כתב רש"י שיודע שהמעות מעשר מחחלל' על הבהמה אם ירצה לחלל וא"כ לפ"ז אין מקום לקושיי' התוס' על פי' הקונטרס דודאי עיקר איסורא ביד המוכר דהיינו המעות שלא נתחלל כן נ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ותו לא מידי ודו"ק:

משנה המקדש בערלה בכלאי הכרם כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר מ"מ האפר אינו בעולם ולכי קלי ה"ל גופא אחרינא ולא זהו מה שקדשה בו משמע דאי לאו דגופא אחרינא הוא הוי מקודשת אף על גב דמעיקרא לאו אדעתא דאפרה קיבלה אלא שהיתה סבורה להתקדש בגוף הפירות כמ"ש התוספות וא"כ היה נראה מזה סיוע למה שכתבתי במכילתין בכמה דוכתי דכל היכא דניחא לה בקידושין אינה מקפדת ותקדש בכל צד קידושין שיש בו כדמשמע בההיא דהתקדשי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר בו ש"פ מקודשת ובההיא דשמין את הנייר ובקידשה במעשר שני בשוגג דאיצטריך לטעמא דטירחא דאורחא משמע דאל"כ היתה מקודשת אף על גב דדמי המעשר אינן שוין כ"כ כמו חולין, אלא דמל' הרשב"א גופא בההיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי לכך נראה דשאני הכא שהאשה יודעת מסתמא דערלה אסורה בהנאה וא"כ ה"ל למימר דמקודשת באפרה לכך הוצרך הרשב"א לפרש דאפ"ה אינה מקודשת כיון שהאפר אינו בעולם מיהו התוספות שכתבו כאן שהאשה סברה להתקדש בגוף הפירות דרך הנאתן משמע להו דאיירי שהאשה אינה יודעת דאסורין בהנאה או בשוגג שאינה יודעת שהן פירות ערלה וא"כ מבואר מדבריהם דאפ"ה ה"ל קידושי טעות ולא נחתו להאי סברא שכתבתי דבקידושי כל דהו ניחא לה ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה המקדש בערלה כו' וא"ת אמאי לא חשיב כו' פיגול ונותר וטמא כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דת"ל דבלא"ה אינה מקודשת משום קדשים כדתנן המקדש בחלקו כו' ותירץ דאולי פסיקא להו בשום דוכתא דבפיגול ונותר פקע ליה איסור קדשים כו' ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו דהא ודאי ליתא דבכריתות מסקינן להדיא בגמרא דבנותר שייך נמי איסור הקדש וחייב אשם מעילות אי אית ביה ש"פ אלא דאפ"ה לא שמעינן לה דאינה מקודשת מההיא דהמקדש בחלקו דהתם טעמא אחרינא הוא דמשלחן גבוה זכי ליה רחמנא כדדרשינן לעיל מקרא דומיא דאש לאכילה וזה לא שייך בפגול ונותר אלא מטעמא דאיסור הנאה קשיא להו דה"ל למיתני דאינה מקודשת ושייך בהו נמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת כגון פגול ונותר דשלמים דפקע קדושת' לאחר זריקה וזה בכוונת' ודו"ק:

בא"ד והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דסבר כר"י הגלילי כו' עכ"ל. והא דלא כתבו בפשיטות דבפלוגתא לא קא מיירי היינו משום דבשר וחלב וחולין שנשחטו בעזרה נמי פלוגתא דתנאי היא לקמן לכך הוצרכו לידחק דס"ל כר"י הגלילי מיהו נראה דלא הוצרכו לכל זה אלא לתירוצם הראשון שכתבו כאן דמקדש בערלה איירי דשלא כדרך הנאתן אינו ש"פ דלתירוצם השני מצינן למימר דתנא דמתניתין בכל הני דקחשיב לא אתא לאשמעינן אלא הא מילתא גופא דאף ע"ג דש"פ שלא כדרך הנאתן אפ"ה אינה מקודשת מהטעם שכתבו משא"כ בחמץ בפסח לא שייך הא מילתא דהא אסור להשהותו ועבר בבל יראה ובל ימצא ואין לו ביעור אלא שריפה דילפינן מנותר דכתיב באש תשוף ובהכי ניחא נמי דלא קתני פיגול ונותר כיון דמילתא דפשיטא היא דאסור אף שלא כדרך הנאתו דכתיב באש תשרפו ואף דמלשון התוס' בפ' כל שעה דף כ"ד משמע דחמץ בפסח נמי שרי שלא כדרך הנאתו ע"כ צ"ל דהתם ע"כ לאחר פסח איירי דלא שייך בל יראה והכא לא בעי למיתני חמץ שעבר עליו הפסח כיון דלא מיתסר אלא משום קנסא מדרבנן כן נ"ל ודו"ק:

גמרא והא לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל וכדרבי אבהו כו' אף ע"ג דחזקיה נמי מודה בלא יאכל בצי"רי מ"מ לחזקיה ע"כ לא איירי דסקלי' מיסקל דא"כ אמאי שני בלישנא למיכתב לא יאכל בצירי לכתוב לא יאכל בחול"ם ואפ"ה ידעינן דלאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך דנבילה היא אבל לרבי אבהו דלא שני ליה בין לא יאכל בצי"רי ובין לא יאכל בחו"לם מקשה שפיר ובחידושי לב"ק הארכתי בישוב ל' הגמ' ובל' רש"י ז"ל ע"ש כי שם מקומו:

שם ולהנך תנאי דמפקי להאי בעל השור נקי כו' הנאת עורו מנ"ל. נראה דהא דפסיקא לתלמודא דלכ"ע הנאת עורו אסור' היינו ממתניתין דהכא דקתני אינה מקודשת: