פני יהושע על קידושין מז.

גמרא תניא כוותיה דרבא התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז. כך הגירסא בנוסח' הגמר' שלפנינו וכן גריס מהרש"א ז"ל וקשיא לי לשון הגמר' בסמוך מיהו בסמוך גרסינן בגירסא שלפנינו כולהו בוו"ין ובלשון רש"י בד"ה באלון לפי הגירסא שלפנינו כולהו בלא ווי"ן ולענ"ד הגירס' הנכונה כולהו בווי"ן מדמקשי הש"ס בפשיטות היינו בזו ובזו ובזו וכן בההיא דבזו נטלתו ואכלתו כתב רש"י ה"ג בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו כו' משמע דלא גריס אלא חד זימנא בזו ותרי זימני ועוד בזו ואם כן ה"ל כולהו בווי"ן וא"כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך כרבי אלא כר' מאיר או כר' יהודא הוי מצי לאוקמי דממ"נ לחד מינייהו הוי פרטא בווי"ן אע"כ דבסיפא ודאי גרסי' תרי זימני בזו בזו ובתר הכי ועוד בזו וא"כ לרבי אמי מוקי לה כר"ש דכולהו כללי הוי ואאחרונה קאי והיינו דמייתי רבא תניא כוותיה למאי דס"ל כר' אמי ובחנם נתקשה בעל עצמות יוסף בזה משא"כ לרב ושמואל דוקא מוקמינן ליה כרבי ולפי שהדבר תלוי בשינוי כמה נוסחאות בש"ס ובמפרשים לכן קצרתי:

שם הא מני רבי היא דאמר ל"ש כזית כו' ופרש"י דסיפא מוקמינן לה כרבי ורישא תנא אחרינא הוא והא דלא ערבינהו ת"ק כבר פירשו המפרשים ז"ל מיהו לולי פירש"י היה באפשר ליישב כל השיטה אליבא דחד תנא והיינו למאי דפרישית לעיל בדף הקדום דאפילו למ"ד פרטא הוי א"א לומר דלא משמע כלל כללא אלא דמסתמא משמע יותר לשון פרטא משא"כ היכא דא"א לפרש לשון פרטא כיון שאין בכל א' ש"פ לא אמרינן דלפרטה איכוון דמהיכא תיתי הא אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ אע"כ דבכה"ג לכללא איכוון והלשון סובל ג"כ לשון כלל כמ"ש לעיל ומש"ה מצטרפים כולן לש"פ משא"כ בסיפא בנטלתו ואכלתו שכל א' ש"פ הראשונה או האחרונה אמרינן שפיר דמקודשת אפילו בקמייתא ולא ה"ל מלוה דבכה"ג ודאי פרטא הוי ודוקא לעיל במתניתין לא הוי רב ושמואל מצי לאוקמי כה"ג משום דרישא תנא התקדשי התקדשי ולא מיתוקמא אלא כר"ש ולדידיה א"א לחלק בכך דכללי גמור חשוב להו משא"כ הכא דלא קתני התקדשי התקדשי מיתוקמא שפיר כולה ברייתא כרבי כן נ"ל נכון לפי מאי דפרישית לעיל לולי שרש"י ותוספות לא כתבו כן. אמנם כן בהגיעי לכאן עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב בשם רבו ג"כ ע"ז הסיגנון דכולה ברייתא כרבי אלא דלפירושו לרבי ל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית מספקא ליה אי כללא הוי או פרטא ומש"ה חייש לכולהו להחמיר לחוש לספק קידושין וכתב ע"ז הפי' שנכון הוא ולענ"ד א"א לפרש סוגייא דשמעתין לענין ספק קידושין דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה בלא"ה הוי ספק קידושין דחיישינן שמא ש"פ במדי ואף שכתבתי ליישב שינויא דחיקא הוא ועוד דלענין פגול נמי לא משכחת לה שפיר דהא לכ"ע נפסל הקרבן אלא דלרבי הוי פגול גמור לחייב כרת ולענין כרת מי איכא ספיקא קמי שמיא ואי לענין דחייבין חטאת על שגגת אכילתו מספיקא מי אמרינן ליה אייתי חולין לעזרה וכן בסוגיא דשבועת הפקדון דמוקמינן לה כרבי דפרטא הוי וחייב על כל א' וא' תיקשי נמי מספיקא מי אמרינן דלייתי חולין בעזרה וצ"ע ואם באנו להעמיד כולה ברייתא כרבי יותר יתכן כדפרישית ודוק היטב:

שם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ופרש"י אפילו היא בעין משום דלהוצאה ניתנה שאינו חייב להעמידה בעיסקא. הוכרח לפרש כן משום דמקשינן בסמוך ממילתא דרשב"א לרבנן דכ"ע המקדש במלוה מקודשת ומקשינן מינה לרב והתם בישנה בעין איירי אלמא דרב אפילו בכה"ג איירי ומה שהוצרך לטעמא דאינו חייב להעמידה בעיסקא היינו מדאמרינן בסמוך מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה ומ"ט דמ"ד לאו להוצאה ניתנה ומי איכא למ"ד הא ודאי לכך הלוה מעיקרא להוציאה אע"כ דבהכי תליא מילתא דמ"ד להוציאה ניתנה היינו משום שאין חייב להעמידה בעיסק' אלא רשאי להוציאה לגמרי מן העולם ומש"ה אפי' כשהיא עדיין בעין נמי אינה מקודשת דלאו ברשות המלוה קאי משא"כ מ"ד לאו להוצאה ניתנה אלא חייב להעמידה תמיד בעיסקא א"כ הרי הוא תמיד ברשות המלוה או המעות או העיסקא שקנה תחתיו כן נ"ל בכוונתו:

שם נימא בהא קמיפלגי דמ"ס להוצאה ניתנה. ולכאורה שפת יתר הוא דהא קמן דפליגי אי מקודשת ונ"ל משום דה"מ לאוקמי פלוגתייהו במלוה שהיא ברשות בעלים כדלקמן אבל במלוה גרידא כ"ע אית להו דרב אלא דהשתא סבר דבמלוה שהיא ברשות בעלים ליכא מאן דפליג דמקודשת דברשות בעלי' היא כדמדמי לה בסמוך לדרב הונא בבקע בה קנאה ומש"ה קאמר דע"כ במלוה גרידא פליגי דמ"ס להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה וק"ל:

שם ותסברא ושוין במכר שזה קנה א"א מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה. כבר צווחו קמאי ובתראי על הרמב"ם ז"ל שפסק דאף על גב דבאשה אינה מקודשת אפ"ה במכר קנה. וכבר כתבתי בחידושי לב"מ בפר' הזהב סיוע לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמר רבא התם דף מ"ח קרא ומתניתין מסייע לר"ל קרא מדכתיב או בגזל או עשק ואמר רב חסדא כגון שייחד כלי כו' דאינו חייב קרבן אלא שכפר לו מה שהוא ברשות הלוה לגמרי ואילו תשומת יד לא אהדריה אלמא דמעות אינו קונה ולרבי יוחנן אמרינן דמעושק הוא דאהדריה קרא ואין ה"נ דשייך קרבן בתשומת יד וקשיא לן אכתי היאך חייב קרבן על תשומת יד במה שייחד לו כלי להלואתו הא אכתי לא קנה הכלי בדמי המלוה אע"כ דמלוה קונה במכר מגזירת הכתוב ואיכא למימר דאפ"ה לא ילפינן מיניה לקדושי אשה כדאשכחן בחליפין דבאשה בעינן דוקא קנין כסף ומלוה לא מיקרי כסף אלא גזירת הכתוב היא דליקני במכר בתורת מלוה ולא בתודת כסף. והא דמקשה הש"ס בפשיטות הכא ותיסברא י"ל דשפיר קשיא ליה והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר לימא כתנאי ולא מוקי לרב ככ"ע והכא במלוה שהיא ברשות בעלים איירי שעדיין לא הוציא ממנה כלום וע"כ היינו משום דהוה סבר דבכה"ג כ"ע מודו דקנה ולפ"ז מקשה שפיר דבמלוה שאינו ברשות בעלים אמאי קנה במכר ומ"ש מקידושי אשה וליכא למימר דגזירת הכתוב היא מקרא דתשומת יד האיכא לאוקמי קרא בדדמי דהיינו במלוה שהיא ברשות בעלים ועושק דקרא נמי איכא לאוקמא בכה"ג בעושק דהלוואה כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא אף לפי האמת בפ"א מהלכות גזילה עיין שם מה שאין כן למסקנא דשמעתין דקי"ל כחכמים דרשב"א דלא מפלגי כלל בין מלוה שהיא ברשות בעלים או אינה ברשות בעלים ובכל ענין מלוה מיקרי ומדאשכחן במכר דקונה מקרא דתשומת יד ע"כ צ"ל דיש לחלק בין מכר לקידושי אשה כדפרישית כן נ"ל ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף מו גמרא ותסברא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה כו' והקשו הקדמונים והאחרונים על הרמב"ם ז"ל שפסק בהל' אישות דבאשה אינה מקודשת במלוה ובהלכות מכירה כ' דבמכר קנה וא"כ הוא לגמרי נגד סוגית הש"ס וכתבתי ליישב בטוב טעם:

שם התקדשי לי בפקדון כו' אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי שלא ידעה כו' סכום הפקדון ודעתה להתקדש בו הן רב או מעט והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל בלא"ה כיון שנתרצית להתקדש לו דעתה שתתקדש בכל צד קידושין שימצאו באלו הקדושין כדמשמע לקמן גבי שמין את הנייר בלבד שישלים לה אח"כ כל דמי הקידושין שפסק לה מעיקרא ועיין בזה בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם התקדשי לי בפקדון אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי דוקא בענין שלא ידעה האשה סכום הפקדון כו' והרשב"א ז"ל כתב דאיירי שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך. וכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ"ל דאין צורך לחלק אלא דבכל ענין כיון דנתרצית להתקדש לו דעתה להתקדש בכל צד מיני קדושין שימצאו באלו הקדושין והבאתי ראיה מסוגיא דלקמן דף מ"ח גבי שמין את הנייר וכן כתבתי ג"כ לקמן בשמעתין ע"ב גבי היכי דמי אי דקיבל עליה אחריות היינו מלוה ע"ש ולענ"ד צ"ע לדינא:

רש"י בד"ה אפילו לא נשתייר כו' מקודשת בההיא הנאה דמחיל לה גבה עכ"ל. הוכרח לפרש כן משום דכאן לא שייך האי טעמ' דלאו להוצאה ניתנה שיהא חייב להעמידה בעיסקא דכיון שלא נשתייר ממנה כלום ונגנב או נאבד מאי אית ליה למיעבד אע"כ דאפ"ה סברי רבנן דמקודשת כיון דמחיל לה גבה ורשב"א סבר בהא כרב וכאביי בפ"ק דאינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה אא"כ אמר לה בהדיא התקדשי בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה שהיא בעין כ"ע סברי דמקודשת וקשיא אדרב וק"ל: