פני יהושע על קידושין מב:

בד"ה הא דטעו כו' ה"ה דמצו למימר הא דטעו בשתו' הא דטעו בפחות משתות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלרב נחמן מודו חכמים בפחות משתות דמכרן קיים והקשה א"כ שמואל דלא כמאן ותירץ דלשמואל פליגי רבנן אפילו בפחות משתות ועי"ל דלשמואל נהי דבדיינים מודו חכמים בפחות משתות מ"מ באפוטרופוס אינו כן כ"ז מל' מהרש"א ז"ל ודבריו נפלאים בעיני דמנ"ל להתוספות גופייהו הא מילתא דלמאלרב נחמן נמי הכי הוא דבפחות משתות נמי פליגי רבנן או שמחלק בין דיינים לאפוטרופוס ומנ"ל לאפושי כל הני פלוגתא בין שמואל לרב נחמן. ולענ"ד יראה להיפוך דנהי דבעלמא מפלגינן בין שליח לדיינים היינו משום שהדיינים יורדין לשומא ברשות ואפי' בע"כ של הבעלי דינים משא"כ בשליח אבל באפוטרופוס של היתומים לא שייך לומר כן דהא ילפינן מקרא דנשיא א' שהב"ד מעמידין אפוטרופוס וא"כ כח אפוטרופוס כמו כח הב"ד עצמו דכולהו שלוחי דרחמנא נינהו אלא עיקר פלוגתא דשמואל ורב נחמן כדפרישית דלשמואל מעיקר הדין אפילו בנשיאים לא אשכחן אלא שתהא החלוקה קיימת עד שיגדלו או משום שהיה בגורל ועל פי הדיבור אבל בעלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתועלת היתומים אלא שיהיו מעשיהם קיימים עד שיגדלו ולרב נחמן ילפינן מנשיאים שמעשה אפוטרופוס שנתמנה ע"פ ב"ד קיים לגמרי וא"כ לא שייך להקשות כלל שמואל דלא כמאן דאדרבה ככ"ע אתי דאפי' לדשב"ג דאמר מכרן קיים משום מה כח ב"ד יפה היינו משום שירדו לשומא ברשות משא"כ באפוטרופוס דמתחלה לא נתמנה אלא עד שיגדלו כדפרישית משא"כ לר"נ מקשה שפיר מכח כ"ש והשתא א"ש מה שמדמין התוס' אפוטרופוס לדיינים לענין פחות משתות:

בד"ה אבל שליח כו' וא"ת הא אמרינן בפרק אלמנה כו' ור"ת מפרש דהתם בשליח הדיינים כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם מה שליחות הדיינים שייך לענין שומא דהא לענין שומא לעולם צריך שלשה והתם קאמר להדיא מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד וליכא למימר דאיירי שהב"ד עשו שלא כדין דא"כ הא אמרינן התם דהיכא שהשומא היתה שלא כדין ה"ל טועין בדבר משנה וחוזר אע"כ דאיירי שנישום על פי ב"ד הדיוטות וכדמשמע שם מל' התוספות בכתובות וא"כ אמאי הוצרך ר"ת לפרש התם בשליח דיינים דשפיר מצינן לאוקמי בשליח שביררה האלמנה והיתומים וירדו לשומא על פי שלשה הדיוטות דכיון שעשו ברשות ה"ל הב"ד הדיוטות כמו ב"ד מומחה וכדאמרי' בסמוך לענין אי אמרי נפלוג בשומא דבי דינא וצ"ע וכבר עלה בלבי עוד לחלק דהכא איירי במטלטלים דבעלמא נקנה המקח משום מחילה וא"כ לגבי שליח דלא ידע המשלח דלימחול מצי למימר לתקוני שדרתיך משא"כ לענין קרקעות דאין אונאה לקרקעות ולא שייך טעמא דמחילה אלא הא דמפלגינן בין שתות ליתר משתות היינו משום דעד שתות מיקרי כדי שהדעת טועה וה"ל כב"ד שטעו בשיקול הדעת משא"כ ביתר משתות וא"כ היינו טעמא דרבא אמר ר"נ בכתובות דאמר שליח כדיינים כיון שנתרצו היתומים והאלמנה על השליח וטעה בכדי שהדעת טועה מעשיו קיימים ואי משום דלא ידעי דמחלי לא איכפת לן דהא אין אונאה לקרקעות כך היה נ"ל לכאורה לולי שהתוספות לא כתבו כן ובתוספות רי"ד כתב בפירוש דאין טעם לחלק בין קרקעות למטלטלים בכה"ג והנלע"ד כתבתי וצ"ע:

בד"ה ה"ג בקונטרס כו' וקשה לרבינו תם כו' משמע דביתר משתות יש להן אונאה ובפרק התקבל אמר רב נחמן זבין שוה מאה במאתן אין להם אונאה כו' עכ"ל. ובאמת דבפרק הזהב דף נ"ז משמע להדיא דר"נ סובר דיש ביטול מקח בקרקעות אלא שהתוספות כתבו שם ג"כ דמהסוגיא דפרק התקבל מוכח דהיינו עד פלגא כמו שכתבו כאן ולשיטתם צ"ל דשוה מאה במאתן לאו דוקא או דפלגא לאו דוקא וכבר כתבתי בחידושי לפ' הזהב ליישב דההיא דזבין שוה מאה במאתן דאמרינן בפרק התקבל דס"ד דמצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וקאמר ר"נ אין אונאה לקרקעות איירי במצרן וקשיא לן מאי קס"ד דמצי אמר לתקוני שדרתיך דהא מילתא דפשיטא היא שאם המצרן אין רוצה לקנות דלא אמרינן שהלוקח נעשה שלוחו בע"כ דהא לא א"ל מידי אלא חכמים עשאוהו כשליח לטובת המצרן ומ"ש שם הרא"ש ז"ל דאיירי שהלוקח ג"כ רוצה לבטל המקח א"כ אין זה ענין לטעמא דלתקוני שדרתיך הא מבטל הלוקח בעצמו ודוחק לאוקמי לענין כדי שיראה לתגר לכך העליתי שם דאיירי שהלוקח אומר לדידי שוה מאתן אלא שהמצרן אומר שהלוקח הוא כשלוחו ורוצה שהמוכר יחזיר לו מאה ובהא מסיק ר"נ אין אונאה לקרקעות פירוש דין אונאה שיהא המקח קיים ויחזיר אונאה בפלגא אלא דוקא ביטול מקח יש לו בפלגא וא"כ או יבטל המצרן המקח וישאר ללוקח או שיתן מאתן ומהשתא אין צורך לומר לאו דוקא לשיטת ר"ת וממילא מצינן נמי לקיים שיטת רש"י ז"ל דלר"נ ביתר משתות נמי יש מקח אלא דבפרק התקבל מעיקרא הוי ס"ד דדין ביטול מקח במקרקעות כדין אונאה במטלטלים שיהא המקח קיים ויחזיר אונאה ואמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלא ביטול מקח לגמרי משמע כך נלע"ד לפי שיטת רש"י ודו"ק. ולגירסת ר"ח ור"ת קשיא לי דלא נקיט רבא הכי ולא אמרן כסדר שסידרן ר"נ תו קשיא אמאי פלגינהו רבא לתלת בבי דשתות ויותר משתות הוי מצי לערבינהו ולתנינהו לא אמרן אלא דלא אמרי נפלוג בשומא דב"ד ולא אמרן אלא במטלטלים ויש ליישב:

גמרא והדתניא שליח שלא עשה שליחותו כו' ואמאי נימא אין שליח לדבר עבירה. וקשיא טובא הא בלא"ה ע"כ לענין מעילה לאו מטעם שליחות אתינן עלה דהא אפילו שלחו ביד חרש שוטה וקטן אמרינן התם דבע"ה מעל אף על גב דלאו בני שליחות נינהו כדמקשה הש"ס במעילה ומשני עשוהו כמעטן של זיתים ואפילו שגרו ביד קוף מעל כיון דאתעביד שליחותיה וא"כ לא גרע פקח מחש"ו וקוף וליכא למימר דודאי גרע דבפקח אין לחייב מטעמא דאתעביד שליחותיה דכיון דאין שליח לד"ע סבור שלא ישמע לו משא"כ בחש"ו אלא דא"א לומר כן דהא בע"ה גופא שוגג הוא וא"כ בודאי סבר שישמע לו תו קשיא לי מאי משני הש"ס יליף חטא חטא מתרומה ואכתי כיון דאין שליח לד"ע כללא הוא בכל התורה כולה מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' א"כ לא מהני גזירה שוה להא מילתא לסתור הסברא והכלל כיון דג"ש איצטריך למילי אחריתי כמ"ש רש"י והנלע"ד דהא דאמרינן דאין שליח לד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד כו' לאו מסברא אמרינן הכי ומטעמא דסבור שלא ישמע דהא בפרק הכונס כתבו התוספות דבשוכר שליח לא שייך האי סברא וכבר העליתי שם בחידושי דבסתם שליחות נמי לא שייך האי טעמא אלא דוקא באומר דרך הסתה דומיא דמסית ע"ש וכן משמע בסוגייא דשמעתין ובפ"ק דב"מ דף יו"ד דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא דסבור שלא ישמע נמי אין שליח לד"ע וכ"כ בחידושי הריטב"א והטעם נראה דכיון דלא ילפינן שליחות בכל התורה אלא מגירושין ותרומה וקדשים לית לן לרבויי אלא דומיא דהנך דלית בהו עבירה משא"כ היכא דאיכא צד עבירה לא הוי דומיא דהנך ולא אמרה תורה שלח לתקלה כיון דלקושטא דמילתא אין לשליח לשמוע דברי התלמיד אלא דברי הרב וה"ל האי מילתא דדברי הרב כמו פירכא על מה הצד דילפינן מתרומה וגירושין. ולפ"ז הא דמקשה הש"ס ממעילת השליח לאו לפטור הבע"ה מהאי סברא דסבור שלא ישמע לו דהא שוגג הוא וסבר שישמע לו אלא הקושיא היא דכיון שאין שום דין שליחות בדבר עבירה ה"ל השליח פיקח כאדם אחר העושה מעצמו ויש לחייב השליח וממילא יפטור הבע"ה דאף על גב דמצינן במעילה דשניהם חייבין היינו היכא שהוסיף השליח אבל שני מעילות בענין אחד לא מצינן ויש לחייב השליח כיון שעשה מעשה יותר מלחייב הבע"ה וכל שכן דאתי שפיר טפי להנוסחא שהביא הריטב"א דגרסינן להדיא ונימעול שליח וע"ז משני הש"ס שפיר שאני מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה וכיון דילפינן מג"ש וקי"ל אין ג"ש למחצה ואין משיבין על הג"ש שהיא מופנה תו לא פרכינן האי פירכא לחלק בין צד עבירה וכ"ש כיון דלא שייך הכא האי טעמא דסבור שלא ישמע לו כדפרישית ועוד דהשתא לפטור השליח קאתינן דכשעשה שליחותו ה"ל ידו כיד בע"ה כשליחות דעלמא בתרומה וממילא יתחייב הבע"ה כן נ"ל נכון ודוק היטב ולפ"ז נתיישבה קושיית התוספות:

תוספות בד"ה אמאי כו' ואור"י דהכא מיירי אפילו בנזכר שליח קאמר דבע"ה מעל והשתא פריך כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אכתי לא פריך שפיר דסוף סוף אין לנו לפטור הבע"ה מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דהא הבע"ה שוגג הוא וכסבור שישמע לו והנראה מזה דסברי התוספות דההיא דדברי התלמיד כו' לאו משום דסבור שלא ישמע לו אלא לענין גוף השליחות קאי וכדפרישית ומה שכתבו בפרק הכונס דטעמא דדברי הרב משום דסבור שלא ישמע לו היינו לענין דיני שמים או כמו שכתבתי דדוקא באומר דרך הסתה שייך האי טעמא דסבור שלא ישמע אבל סתם שליח דמי לשוכר ואע"ג דמייתי שם מהשולח את הבעירה כבר כתבתי שם דהתם נמי לא איירי ששלחו להבעיר בידים בשל חבירו אלא שמסר לו הבעירה וכדמשמע בפ"ק דב"ק והא דמייתינן נמי בשמעתין מההיא דשולח את הבעירה היינו כדפרישית דהיכא דאיכא צד עבירה אין בו דין שליחות כלל כן נ"ל נכון אלא דמלשון התוספות לא ברירא לי אי נחתו להכי והנלע"ד כתבתי: