פני יהושע על קידושין לז:

לימא ליה אנא ביאה ומושב קאמינא חדא ועוד קאמר כו' ולכאורה הסוגיא תמוה דאכתי נשארו דברי ר"ע בקושיא מאי קס"ד לאקשויי לר"י ממושבות דשבת אביאה ומושב דנסכים דקאמר ר"י בהדיא ועוד מי לא ידע ר"ע דבשבת איכא ק"ו והנלע"ד בזה ליישב למאי דפרישית בסמוך דנהי דלפרש"י מקשה ר"ע שפיר מפשטא דקרא דמושבות דלא תבערו אפ"ה כ"ש דקשיא ליה נמי טפי ממושבות דשבת דכתיב בפ' אמור ומכ"ש לפי' התוס' דעיקר הקושיא ממושבות דפ' אמור לחוד וכיון דלר"ע מייתר ליה מושב דפ' אמור דלא משמע ליה דרשא דקידוש ב"ד כמו שאבאר בסמוך א"כ שפיר מקשה ר"ע לר"י והרי שבת דכתיב מושב יתירה וע"כ היינו ללמד דכל מקום דכתיב מושבות נוהג בין בארץ ובין בח"ל ועיקר קושייתו היינו לענין מושבות דחדש דלענין נסכים בלא"ה לא הוצרך ר"ע לאקשויי דהתם בקרבו נסכים במדבר קמיפלגי דע"כ פשיטא ליה לר"ע טובא דקרבו נסכים במדבר דאל"כ הוי מודה לר"י דכיון דכתיב ביאה ומושב גבי הדדי ממש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ודאי משמע פשטא דקרא דאיירי לאחר ירושה וישיבה אלא דלר"ע אי אפשר כיון דקרבו נסכים במדבר אלא דעיקר קושיית ר"ע לר"י ממושב דשבת היינו לענין עיקר פלוגתייהו הכא לענין חדש דקאמר ר"י דמושבות נכסים בא ללמד על מושבות דחדש דאע"ג דלא כתב ביאה ומושב בחד קרא ממש אלא ביאה בריש הפרשה ומושבות בסוף הפרשה אפ"ה ילפינן לה מנסכים דהוי לאחר ירושה וישיבה ומהדר ליה רבי עקיבא דאדרבא אית לן למילף מושב דחדש ממושב דשבת דעל כרחך מיותר ולא אתא אלא לגלויי אחדש דכיון דלא כתיב בהדיא ביאה ממש נוהג אף בח"ל כמו שבת והא דכתיב ביאה בחדש היינו שלא נתחייבו באיסור חדש במדבר אלא מתחלת כניסתם לארץ ישראל נתחייבו אף בח"ל והא דלא מוקי ר"ע לייתורא דמושבות דשבת ללמד על מושבות דחלב ודם דבסמוך דנוהג אף בח"ל דהא לא כתיב אלא מושב לחוד ולא אחדש דכתיב ביאה ומושב נראה לי דהתם בחלב ודם בלא"ה כיון דכולו קרא יתירה הוא ע"כ מוקמינן להאי מושב לענין דנוהג אף בח"ל ואפילו בזמן הזה דאל"כ לא איצטריך דפשיטא דכל זמן דאיכא קרבן אסור מיהא היכא דאיכא קרבן אע"כ דמושב דשבת דמיותר לא בא אלא ללמד אמושבות דחדש דנוהג אף בח"ל ור' ישמעאל לא חייש להכי כיון דמושב דשבת איצטריך לקידוש ב"ד כדמסיק בסמוך כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה במאי קמיפלגי פי בקונטרס מה ראה ר"ע כו' משום דדריש לכם כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית אין צורך לזה דבלא"ה פשיטא ליה לרש"י דר"ע גופא הוי מודה דפשטא דקרא דכי תבואו אל ארץ מושבותיכם דכתיב ביאה ומושב בהדדי ממש משמע דהיינו לאחר ירושה וישיבה כדפרישית בסמוך בסוגיית הגמ' דמוכח כן וק"ל:

גמרא אמר אביי האי תנא דבי ר"י מפיק מאידך תנא דבי ר"י הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם כו' אף כל לאחר ירושה וישיבה. ונראה דהאי תדבר"י פליג לגמרי אאידך תנא דבר"י אף לענין חדש ונסכים גופא וס"ל דמושבות דרזדש היינו לענין דנוהג אף בחוץ לארץ ודנסכים דנוהג אף בבמת יחיד והיינו לגמרי כר"ע לעיל דאלת"ה מושבות דכתיב בחדש וחלה למאי אתא אע"כ כדפרישית ואין לתמוה בזה דאף על גב דבארץ ישראל גופא אין נוהג אלא אחר ירושה וישיבה אפילו הכי נוהג נמי בח"ל כיון דע"כ גזירת הכתוב הוא מדמייתר מושבות לח"ל וההיא דלאחר ירושה וישיבה אינו אלא התחלת זמן המצוה והא דקאמר אביי לעיל מאן תנא דפליג אדר"א רבי ישמעאל היא היינו משום דכיון דלרבי ישמעאל לא מיותר קרא דמושבות בחדש דאיצטריך ללמד דלאחר ירושה וישיבה א"כ ממילא מוקמינן ומהדרינן אסברא דכל מה שהיא חובת הקרקע אינו נוהג אלא בארץ משא"כ תנא דבר"י דהכא דס"ל דביאה לחוד היינו ירושה וישיבה א"כ ע"כ ס"ל דחדש נוהג בח"ל מייתורא דמושבות ומגזירת הכתוב כדפרישית והא דמהדר ר"ע לעיל לר' ישמעאל ממושבות דשבת דנוהג בח"ל לא"ו דוקא ח"ל קאמר אלא דפשיטא ליה נמי דהוי נוהג במדבר ממעשה דמקושש ומפרשת המן ומאך את שבתותי תשמרו דכתיב במלאכת המשכן וא"כ פשיטא דנוהג אף קודם ירושה וישיבה. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל מהא דלא מקשה בשמעתין לר"ע ביאה דכתיב בחדש למה לי דשפיר מצינן למימר דאף על גב דלר"ע נוהג אף בח"ל אפ"ה כתיב ביה שפיר ביאה דלא נתחייבו כלל בחדש עד שבאו לא"י ולמאי דמסיק הש"ס דאיכא למידרש עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ א"כ בחדש נמי איכא למידרש הכי למאן דאית ליה חדש נוהג בשל עובד כוכבים כל זה היה נ"ל לכאורה אמנם אחר העיון בירוש' בשמעתין יש לפרש בענין אחר דלעולם כל מידי דאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה אין סברא לומר דנוהג אף בח"ל אלא דאפ"ה איצטריך שפיר מושבות בחדש אף לאידך תנא דבי רבי ישמעאל והיינו לענין חדש שיצא מא"י לח"ל עיין בירושלמי ודו"ק:

תוספות בד"ה הואיל ונאמרה לביאה כו' עד סוף הדיבור. הא דקשיא להו מעיקרא ולמה לא עשו היינו משום דפשיטא להו דליכא למימר דהיינו גנותן דבפשיעה לא עשו פסח דלא נחשדו ישראל על כך ואילו צוה להם משה שיעשו לא היו נמנעים והיינו נמי דמסקו עוד בתירוצם השני ומ"מ אינן חוטאין כוונתם נמי לכך דלא נימא מדאמרינן היינו גנותן משמע שהיה להם לעשות כיון שהיו רובן ערלים וא"כ נידוק מהכא דכשם שהצבור עבדי פסח בטומאה כמו כן עבדי ברוב ערלים ולקושטא דמילתא ליתא כדמסקינן בפסחים דף ס"ט ע"ש וא"כ ודאי אין חוטאין דהא אילו צוה להם משה שמותרין בכך היו עושין אלא ע"כ דאסורין לעשות בערלות אלא דגנותן היה במה שלא מלו לפי שהיו נזופין בעון מרגלים משא"כ בשנה ראשונה לא היו נזופין והיו מלין אף בניהם ועבדיהם והיו עושין פסח בהכשר כנ"ל והרבה יש לי לדקדק עוד בענין זה ואין להאריך כאן:

גמרא ואידך צריכי דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים ה"א ביכורים דקא מתהני לאלתר. וקשיא לי היאך אפשר לומר דביכורים לאלתר דהא לקמן סוף פירקין דקאמר רבי יוסי גדול הלימוד שקדם לתרומות ומעשרות י"ד שנים ופרש"י דתרומות ומעשרות אין נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה משום דכתיב תבואת זרעך שיהא מכיר כל א' שלו וא"כ מה"ט גופא יש לומר דביכורים אין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב נמי אשר תביא מארצך וכתיב מן האדמה אשר נתת לי ואדרבא לענין ביכורים שקיל וטרי הש"ס טובא בס"פ השולח למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא אשכחן חד בר חד דמייתי ביכורים והיינו מהאי קרא דמן האדמה אשר נתת לי מיהו בהא מצינן למימר דדוקא לענין דמביא וקורא איירי אבל מהאי קרא דאשר תביא מארצך ודאי קשיא וצ"ע בסוגיא דפרק הספינה דף פ'. ותו איכא למידק נמי דהא ביכורים איתקש לתרומה כדאיתא בפרק הערל ובכמה דוכתי וקי"ל אין היקש למחצה אלא דבהא נמי איכא למימר דקס"ד לאקושי ביכורים לחלה דמיקרי נמי תרומה. מיהו לולי פירש"י לקמן סוף פירקין היה נ"ל להיפך דבתרומה גופא לא ידעינן דאין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה אלא לבתר דכתיב בביכורים וירשת וישבת ואיתקש תרומה ומעשר לביכורים בהאי הקישא גופא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ותרומת ידך ואמר מר ותרומת ידך אלו בכורים הרי דאיתקוש מעשר לביכורים ואילו חלה לא כתיב בהאי ענינא כן נ"ל נכון לולי דרש"י ז"ל לא פירש כן ועיין עוד בפרש"י בכתובות דף כ"ה שכתב עוד טעם אחר דתרומות ומעשרות אין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין בסמוך:

שם ואי כתב רחמנא ביכורים ולא כתב מלך ה"א מלך דדרכו לכבש לאלתר ואידך ניכתוב מלך ולא בעי ביכורים ואנא אמינא מה מלך דלכבש לאחר ירושה וישיבה ביכורים לא כ"ש וכתבו בתוספות ישנים דהשתא לית ליה הך סברא דלעיל ביכורים דמתהני מיניה לאלתר עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהשתא חזר בו תכ"ד מהאי סברא ולא פירש אמאי לא משמע ליה השתא הך סברא דלעיל אמנם לולי דברי התוספות ישנים היה נ"ל דהנך תנאי פליגי בפלוגתא דתנאי בסנהדרין פ' כהן גדול דאיכא למ"ד התם דזקנים שבדור כהוגן שאלו תנה לנו מלך לשפטינו ונערים שבהן קלקלו ואמרו יצא לפנינו וילחם מלחמתנו נמצא דלפ"ז לקושטא דמילתא מלך אין דרכו לכבש וא"כ איכא למימר דהא דקאמר לעיל אי כתב ביכורים ולא כתב מלך ה"א מלך דרכו לכבש והיינו לצריכות' בעלמא דאי לא הוי כתיב במלך וירשת וישבת הייתי אומר דלאלתר משום דדרכו לכבש מש"ה כתב רחמנא במלך וירשת וישבת דלקושטא דמילתא אין דרכו לכבש ומש"ה נצטוו בפירוש שלא למנות מלך אלא אחר הכיבוש למען ידעו כי ה' יצא לפניהם ללחום מלחמתם ולא נצטוו למנות מלך אלא לשפטם בלבד ולפ"ז קאמר נמי שפיר דאי כתב מלך לא הוי ידעינן ביכורים משום דקמיתהני מיניה לאלתר משא"כ במלך הוי איפכא אבל אידך תנא דס"ל דהוי שני כתובים ס"ל כאידך תנאי ר"פ כ"ג בסנהדרין דמצות מלך היא מצוה גמורה שיצא לפניהם במלחמה וא"כ הך סברא דמלך דרכו לכבש לפי האמת אלים טובא ושפיר ילפינן מיניה ביכורים דאי משום דמיתהני מיניה אפ"ה מלך דדרכו לכבש עדיף מיניה טובא כן נ"ל ועוד אבאר בסמוך בענין אחר ודו"ק:

שם ואידך אי הוי כתיב הכי ה"א מידי דהוה אחלה. ונראה דאידך תנא דלעיל דס"ל דהוי שני כתובים משמע ליה דלא הוי שייך למילף ביכורים מחלה כיון דשני קרא בלישנא דביכורים הוי כתיב כי תבואו אל הארץ ובחלה כתיב בבואכם וכדאיתא בסיפרי הובא בלשון רש"י סוף פירקין דמה"ט דמשונה ביאה זו דחלה הוא דילפינן דחלה נוהג מיד כשנכנסו לא"י ואידך תנא לית ליה האי סברא ועוד יש לפרש לפי מאי דפרישית לעיל דאדרבא איכא למילף טפי ביכורים מתרומה בהקישא ועוד דבביכורים גופא כתיב אשר תביא מארצך דמשמע נמי לאחר ירושה וישיבה כמו בתרומה כדפרישית בשיטת רש"י דלקמן סוף פירקין אלא דאכתי ס"ד דנהי דירושה וישיבה דביכורים לא איצטריך לגופא אפ"ה כתביה רחמנא ללמד על כל ביאות שבתורה דלאחר ירושה וישיבה ואהא מסיק לעיל בסמוך שפיר דלהא נמי לא איצטריך דבלא"ה הוי ילפינן לכולהו ביאות בק"ו ממלך דדרכו לכבש אע"כ דאדרבה כתב ביכורים דליהוי שני כתובים משא"כ אידך תנא דמשמע ליה האי סברא דמידי דהוי אחלה ס"ל דתרומה גופא לא ידעינן דלאחר ירושה וישיבה אלא לבתר דכתיב בביכורים להדיא וילפינן תרומה ומעשרות מביכורים בהקישא כדפרישית ואי לא הוי כתב בביכורים הוי ילפינן לכולהו מחלה כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה מושב דכתב רחמנא ובד"ה בזמן דאיכא פסח כו' עיין במהרש"ל זמהרש"א ויש לי לדקדק בדבריהם אלא דלפי שלכל הפירושים הדיבור הראשון הוא גליון לא רציתי להאריך בהן. אמנם במה שהקשו בתוספות ביאה דכתיב בפסח למה לי ותירצו די"ל עשה מצוה זו כו' ולפ"ז אכתי תיקשי דהמקשה מתפילין ופטר חמור דלא אסיק אדעתא הך דרשא דעשה מצוה זו א"כ אמאי לא קשיא ליה מביאה דפסח דכתיב מקמי תפילין ופטר חמור אלא דאיכא למימר דמביאה דפסח לא פסיקא להקשות דאפשר דבאמת לא נתחייבו עד ביאתן לארץ והך פסח דמדבר ע"פ הדיבור היה כמו שכתבו התוספות בד"ה הואיל ונאמרה לחד שינוייא והתוספות גופייהו לא קשיא להו הכא אלא לאידך שינויא דלעיל דאפשר דלא ס"ל הא מילתא דפסח מדבר היה ע"פ הדיבור משא"כ מתפילין ופטר חמור מקשה הש"ס שפיר בפשיטות וכדפרישית בתחלת סוגיין דלכ"ע נהגו במדבר ולדורות אף בח"ל כמו שהארכתי מסוגיא דפ"ק דבכורות ועיין במה שכתבתי לעיל כיוצא בזה על קושיית מהרש"א מביאה דחדש:

בד"ה ממחרת הפסח כו' הקשה הר"א אבן עזרא כו' עד סוף הדיבור. עיין בתוספות בפרק קמא דראש השנה דף י"ג שהביאו התוספות באריכות לשון הירושלמי בפ"ק דחלה דפלוגתא דאמוראי היא אי ממחרת הפסח דקרא איירי בט"ו בניסן כפירוש ר"ת כאן או בט"ז בניסן כפירוש ר"י וע"ש בחידושינו. מיהו נראה דאפ"ה הוצרכו ר"ת ור"י כאן לפרש כן ליישב סברת המקשה דהכא דמקשה בפשיטות למ"ד לאחר ירושה וישיבה מההיא קרא ולא משמע ליה לפרש ממחרת הפסח בט"ו בניסן דמיקרי נמי ממחרת הפסח וע"ז מפרש ר"ת דלשון הפסוק ע"כ משמע ליה הכי ומקלי לחוד קשיא ליה דמעיקרא לא אכול ואפ"ה משני שפיר לא הוו צריכי דיתורא דקרא להכי אתא כמו שאבאר ור"י מפרש בפשיטות דע"כ ממחרת הפסח איירי בט"ז בניסן דאל"כ למאי איצטריך כו' עיין בסמוך מיהו במה שמפרש ר"ת דבט"ו אכלו מצות מן הישן משמע לכאורה דפשיטא ליה דאיסור חדש בכניסתן לארץ לא היה נוהג אלא בתבואה חדשה ולא בשל אשתקד וזה דלא כשיטת הירושלמי דנהג אף בשל אשתקד ע"ש אלא דיש ליישב שיטת ר"ת ג"כ כמסקנת הירושלמי דהיו אוכלים מצה ממה שתגרי אומות העולם מוכרין להם וכמו שאבאר באריכות בקונטרס בדיני חדש בעזה"י: