פני יהושע על קידושין כט:

בד"ה ככתובה בשטר כו' שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו עכ"ל. פירוש דאע"ג דלכ"ע מצוה דגופא עדיף היינו היכא דא"א לקיים שניהם משא"כ היכא דיש בידו לקיים שניהם יש לו לקיים תחלה פדיון בנו שעיקר מצותו עליו והוצרך רש"י לזה ליישב הא דקאמר ר"י שזה מצותו עליו ולא קאמר טעמא דכתובין בשטר אע"כ דאי לאו האי טעמא הוי אונאה ללקוחות דמצי למימר הנחתי לך מקום כקושיית התוספות אבל כיון דאיכא נמי האי טעמא דעיקר מצותו עליו סובר רש"י דליכא אונאה ללקוחות משום דהא דאמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים תקנתא דרבנן בעלמא היא כדאיתא בר"פ הנזיקין וא"כ אפשר דסובר רבי יהודא דבכה"ג במקום מצוה לא תקנו. וכבר עלה בלבי לפרש בפשיטות דהנהו חמש בני חורין מטלטלין נינהו דלא שייך בהן האי טעמא דאין נפרעין או אפילו בקרקעות וכגון שלא היה לו אותן הקרקעות אלא לאחר שנתחייב ג"כ בפדיון בנו וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך ר"י לומר שזה מצותו על אביו ואם מפרש משום דבלא"ה הוא מעיקר הדין שיחלוקו ואי סבר ר"י חמש ואפי' חצי חמש ומהני האי סברא דמצות בנו עליו לגרוע כח הלקוחות א"כ מה"ט מצינן למימר אפי' בשהיו לו אותן חמש בני חרי בקרקעות קודם שמכר ראשון ואפ"ה האי טעמא מגרע כח הלקוחות. מיהו ע"כ לשיטת רש"י צ"ל דאותן הלקוחות שקנו הקרקע לקחו בפירוש שלא באחריות דאל"כ א"כ אפי' אי טריף הנהו מלקוחות סוף סוף הדרי לקוחות גופייהו וטרפי הנך בני חורין כיון שהן ביד המוכר בשעת המכירה כדפרישית כן נ"ל בכוונת רש"י לפי משמעות לשונו בשמעתין וכמו שהבינו התוס' מדבריו. מיהו בפרש"י במס' בכורות דף מ"ט נראה מפירושו דאיירי שהבן מכר מנכסי אביו לאחר מיתת אביו ע"ש בתוס' ודוק היטב:

תוספות בד"ה ואזיל כהן כו' ולכן פי' ר"י כו' מיצחק שעשאן אפותיקי כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שהוצרכו לזה דאם לא עשאן אפותיקי אכתי מצי הלקוחות לומר לכהן הנחתי לך מקום לגבותן אצל הבן כו' ע"ש ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו אין נראה שום סברא לומר כן דאדרבא אם בא הכהן לגבות פדיון עצמו מהבן לא נתחייב הבן בכך כלום כיון שיש כאן מקום לגבות מנכסי אביו שעיקר החיוב עליו וממילא אשתעבדו נכסי ומאי ענין בני חורין של הבן למשועבדים דאב. והנלע"ד בכוונת ר"י דאי לאו שעשאן אפותיקי לא שייך כאן לומר דאזיל כהן וטריף ואיזה הכהן הוא שיטרוף מנכסי אביו דודאי מצי הלקוחות למדחייה ולמימר לאו בעל דברים דידי את שהרי ממון שאין לו תובעין היא ועוד אפי' במכירי כהונה איירי אכתי היאך נפרע ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בשטר היא ומאן יימר שלא פדאו האב דהא קי"ל לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה שלא נפדה ובשלמא לפרש"י אתי שפיר כיון שהבן מודה ונהי דלענין לקוחות לא מהני הודאתו דחיישינן לקנוניא מ"מ הכא כיון דככתובה בשטר דמי אפשר דמהני הודאתו משא"כ לפי' התוס' דמנכסי האב איירי הא תנן להדיא שהוא בחזקת שנפדה לכך הוצרכו לפרש דאיירי שעשאן אפותיקי וזו פדייתו:

גמרא ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם כו' הא דלא מייתי מקרא דושננתם לבניך נראה משום דהתם לאו בבנים ממש איירי אלא בתלמידים כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפירוש החומש שהתלמידים קרוים בנים כו' והוא מלשון הספרא ע"ש ולענ"ד שזה הפי' מוכח דהא מלשון ושננתם דרשינן בשמעתין שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך וזה לא שייך אלא בתלמידים דאי בחיוב האב על הבן לא שייך דהא מסקינן בסמוך דאין חיוב ללמדו לא משנה ולא גמרא אלא מקרא לחוד ומה"ט גופא לא שייך באב ובנו האי דרשא דאל תיקרי ושננתם אלא ושלשתם דדרשינן לקמן אע"כ דבתלמידים איירי וה"נ משמע לישנא דקרא דכתיב ושננתם לבניך ודברת בם נמצא שהדיבור חוור על המלמד עליו דהיינו שהרב לומד עם התלמיד והתלמיד יושב ושומע משא"כ בההוא קרא דולמדתם אותם את בניכם כתיב לדבר בם משמע שהדיבור חוזר על הבן שזה תחילת לימודו כדאמרי' קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ומרגילו לדבר בפסוק תורה צוה לנו משה ועוד כיון דדרשינן ולמדתם ולימדתם נמצא דעיקר החוב על הבן עצמו כדפרישית שאביו מחויב לשכור לו מלמד שירגילו ואי לא אגמריה אביו חייב ללמוד בעצמו כן נ"ל וק"ל:

שם ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. ויש לדקדק תינח למאן דאית ליה לקמן בשמעתין דחייב נמי ללמד את בני בניו כדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך מה אני מקיים ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם משא"כ למאן דדריש לקמן באידך ברייתא בניכם ולא בני בניכם א"כ מנ"ל למידרש נמי בניכם ולא בנותיכם והא וודאי דהלכה פסוקה היא דאין נשים חייבות בת"ת לכ"ע ונראה דלמאן דדריש בניכם ולא בני בניכם אתיין בנות מק"ו דהא בני בנים הרי הן כבנים ממש יותר מבנות לנחלה ולכל דבר ואפ"ה אין חייב ללמד את בני בניו וכ"ש שאין האב חייב ללמד את בנותיו וממילא דרשינן נמי שהבנות אין חייבות ללמד את עצמן מדכתיב ולמדתם כו' משא"כ בבני בנים לא שייך למימר כן דנהי דאבי אביהן אינו חייב ללמדן אכתי קרינן בהו ולמדתם ע"י אביהם בעצמן כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה הא לן והא להו פי' בקונטרס בבל וכו' וקשה לר"ת כולי א"כ אכתי איכא הרהור כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה לר"ת דהא ודאי בנשוי לא חיישינן להרהור לענין תלמוד תורה כדאשכחן בר' עקיבא שנשתהא כל הני שנין ואמרינן נמי בפ' אעפ"י התלמידים יוצאין ב' וג' שנים שלא ברשות וברשות כמה דבעי ניזל וע"ש בתוס' דמייתי להא דר"ע ומדלא חיישינן להרהור אלמא דשפיר עבדי והכי נמי משמע להדיא בשמעתין דאמרינן בן עשרים ולא נשא כל ימיו בהרהור עבירה והקב"ה אמר תיפח עצמותיו א"כ משמע דעיקר הקפידא לענין הרהור הוא רק לענין לישא אשה אבל לא שיהא עמה דווקא וכה"ג אשכחן טובא בפ' אע"פ שהלכו מנשותיהם ונסעו כמה שנים מנשותיהם ללמוד תורה ולא חיישו להרהור עבירה ולפ"ז לא קשיא נמי מההיא דר' אביתר דבפ"ק דגיטין דבלא פי' רש"י נמי תיקשי להו הא דר' אביתר אהא דפר' אעפ"י אע"כ דההיא דר' אביתר שלא ברשות איירי או דאיירי בהנך דאית להו רבה במתא למיגמר מיניה משא"כ בשמעתין איירי בענין שמוכרח לילך ולהתרחק ובלא"ה אתי שפיר טובא למאי דפרישית בחידושי גיטין דהא דר' אביתר גופיה לאו הלכה פסוקה היא כמ"ש שם תוס' מהירושלמי וע"ש ובחידושינו ודי בזה לקיים פרש"י מיהא ר"ת ז"ל גופיה אפשר דמפרש בהך דפר' אעפ"י בהנך דקים להו בנפשייהו דלא אתו להרהור עבירה כר"ע וחביריו משא"כ האי בשמעתין מיירי בסתם בני אדם שפיר קשיא להו וק"ל: