פני יהושע על כתובות נא.

בתוספות בד"ה ממקרקעי כו' וא"ת קשיא דרבא אדרבא כו' וא"כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין עכ"ל. ולולי דבריהם היה באפשר לומר דמההיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא בהא תליין אלא דלעיל דעיקר האיבעיא בההיא דרב זן ממטלטלי מספקא לן אי מזונות או פרנסה וכי היכי דלא נימא סוף סוף כי היכי דגבי מטלטלין לפרנסה ה"ה למזונות דאידי ואידי תנאי ב"ד נינהו ע"ז מסיק דלא דמי דשאני פרנסה דאשכחן נמי עילויא אחרינא דשמין באב משא"כ במזונות דאין שמין באב כדאיתא לקמן דף ס"ח ע"ש בתוספות. משא"כ אי רב זן ממש ממטלטלים כ"ש לפרנסה וכמ"ש התוספות ג"כ לקמן ולפ"ז רבא גופא שפיר מצי סבר דאין גובין ממטלטלים אע"ג דשמין באב וצ"ע:

במשנה לא כתב לה כתובה כו' מפני שהוא תנאי ב"ד. הא מילתא גופא משנה שאינה צריכה היא דהא כולהו מתני' דפ"ק דקתני איזו כתובתה מנה ואיזו מאתים ע"כ בדלא כתב לה איירי דאי בדכתב לה אפילו אלמנה גמורה גובה כל מה שכתב לה אע"כ דעיקר רבותא דמתני' דהכא היינו כדדייקינן בגמרא דאפי' התנו ונתרצית בפירוש לפחות מכתובתה אפ"ה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דלא מהני בה תנאה. ולמאי דמוקמינן לה כר"מ אפי' כתבה התקבלתי נמי לא מהני ולמאי דמוקמינן כר' יהודא נהי דהתקבלתי מהני אפ"ה אתי לאשמעינן דלא מהני בה תנאי בשעת נישואין אפי' נתרצית כדמסקינן בפ' אע"פ דס"ל לר' יהודא כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועיין מ"ש בעז"ה בסמוך שילהי שמעתין בל' רש"י מיהו למאי דמוקמינן כרב יהודא דס"ל כתובה דרבנן אתי שפיר הא דמסיק הכא וקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אכולה מילתא משא"כ למאי דמוקמינן לה כר' מאיר דס"ל כתובת בתולה דאורייתא צ"ל דהא דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אאלמנה לחוד קאי או אפילו אבתולה ולענין הא מילתא גופא דלא מהני בה התקבלתי והיינו מתנאי ב"ד אליבא דר"מ שגזרו חכמים דאסור להשהות אשתו בלא כתובה וכל הפוחת הוי בעילת זנות. ומה"ט גופא לא מהני בה האי מחילה כלל דלא הוה מחילה גמורה כמו שיבואר בפרק אע"פ אי"ה ולקמן בסמוך ועוד היה בלבי לפרש דמתניתין אתי לאשמעינן נמי דאע"ג דלא כתב לה גובה בכל ענין ואפי' ממשועבדים דתנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי דמעב"ד קלא אית ליה ואין יכול לטעון פרעתי והיינו דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד וכדקי"ל הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום בפ"ק דמציעא ואפי' מאן דפליג היינו במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין מודה וכמ"ש תוספות בד"ה מן האירוסין דמוכח להדיא דלשון גובה משמע דאין יכול לטעון פרעתי ודו"ק:

בגמרא הא מני ר"מ היא כו' דאי ר"י האמר רצה וכו' כותבת התקבלתי כו'. כבר כתבתי דמשמע להו הכי כיון דפשטא דמתניתין מילתא דפשיטא הוא. וע"כ דאתי לאשמעינן מילתא דפסיקא דלעולם גובה. וא"כ ממילא משמע דלא מהני בה שום דבר לפחות מכתובתה לא תנאי ומחילה דמעיקרא ולא התקבלתי והיינו כר"מ. ועי"ל דאפי' את"ל דלא שייך למעט מדיוקא דמתני' ענין התקבלתי דהוי שובר גמור אלא ממעט תנאי ומחילה דמעיקרא כדמשמע מלשון התוספות בד"ה מני ר"מ. אפ"ה מדייק שפיר דר"מ היא דקס"ד כיון דקאמר ר"מ כל הפוחת והיינו אפילו בתנאי כדדייקינן פ' אע"פ וא"כ משמע דתנאי עדיף מהתקבלתי מדאיצטריך לרבויי. וקס"ד ל"ש לענין בעילת זנות ול"ש לענין דלא מהני לגרוע כתובתה וא"כ כיון דלרב יהודא התקבלתי מהני כ"ש דמהני תנאי כל זה סברת המקשה וע"ז משני שפיר לעולם ר"י דדוקא בהתקבלתי קאמר ר"י דמהני ולא בתנאי דמעיקרא דהו"ל מתנה עמ"ש בתקנת חכמים. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כדמסקינן פרק אע"פ. והא דלר"מ הוי רבותא בתנאי טפי מהתקבלתי היינו דוקא לענין בעילת זנות דבהא פליג בהדיא אדרבי יהודא במתניתין דפרק אע"פ דקאמר ר"י רצה כותב משמע לכתחילה וקאמר ר"מ לא מיבעיא בהא דהוי בעילת זנות אלא כל הפוחת אפילו בתנאה וכשיטת ר"י בעל התוס' בשמעתין. עמ"ש בזה בשיטת ריב"ן ודו"ק וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו שהאריך ונתקשה לו סוגיא דשמעתין עד שהעלה דהכי מדייק הש"ס דאי ר"י כיון דס"ל התקבלתי מהני א"כ לעולם לא הוי מצי למיגבי בלא כתובה דהבעל יכול לטעון שמחלה וכתבה התקבלתי. ולענ"ד דברים תמוהים הם דמה סברא היא זו דמ"ש מכל שטרי דעלמא דאע"ג דמהני בהו מחילה אפ"ה לא מצי למיטען מחלת לי עד שיביא ראיה בשטר שובר או בעדים וה"נ כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי אפי' לר"י דמהני התקבלתי היינו היכא שמוציא כתב התקבלתי אבל מהיכא תיתי יהא נאמן בלא ראיה ועי' מה שכתבתי בזה בסמוך בלשון רש"י שילהי שמעתין שנראה קצת שדבריו נוטין לשיטת הרא"ה ז"ל:

בתוספות בד"ה מני ר"מ היא כו' ופי' ריב"ן דבכל מקום דאית לה כו' עכ"ל. פשטא דלישנא דריב"ן דנקט כל מקום דאית לה משמע להדיא דהיינו אפילו בכתבה התקבלתי דלא מהני לר"מ ואית לה כדמוכח בשמעתין נמי ס"ל דהוי בעילת זנות וכמ"ש מהרש"א ז"ל בתחלת דבריו אלא דקשיא ליה דא"כ לא הוי מקשו התוס' מידי מהאי דהחובל לכך כתב מהרש"א דודאי בהתקבלתי לריב"ן אליבא דר"מ לית לה ולא הוי בעילת זנות והא דנקיט ר"מ כל הפוחת היינו אפי' בתנאה ולא מיבעיא כתב לו שדה שוה מנה כו' זהו תמצית דברי מהרש"א ז"ל ומאד נפלאו דבריו בעיני דהא אמאי דקאמר ר"י במתניתין בר"פ אע"פ רצה כותב התקבלתי אהא מילתא גופא קאמר ר"מ כל הפוחת (ונהי שכתבו התוס' בסמוך ובפ' החובל דמודה ר"מ בהתקבלתי היינו לענין דמהני אבל לענין איסורא דהוי בעילת זנות ע"כ פליג אדר"י כנ"ל והארכתי בזה מאד) ופליג אדר"י וה"נ בברייתא שם. לכך נ"ל ברור דודאי לשיטת ריב"ן אליבא דר"מ בהתקבלתי נמי הוי בעילת זנות ולפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן היינו דוקא משום דלר"מ לא מהני התקבלתי ואית לה והיינו נמי מתקנת חכמים דמסתמא לא הוי מחילה גמורה וכיון דאית לה ולא סמכא דעתה הוי בעילת זנות ואפ"ה מקשו התוס' שפיר מההיא דהחובל דהתם ודאי לית לה שהרי מכרה הכתובה לבעלה בדמי החבלה ונתקבלה כתובתה בבירור דהא לא שייך האי טעמא דלא הוי מחילה גמורה ואפילו הכי אמרינן התם דאי אפשר לה למכור משום דהוי בעילת זנות אלמא דליתא לסברת ריב"ן זהו ברור בכוונת התוספות בשיטת ריב"ן ודברי מהרש"א ז"ל צריך עיון אבל בסמוך איישב שיטת ריב"ן דלא תיקשי עליה קושיית התוספות ודוק היטב:

בא"ד וקשה לר"י דבפרק החובל משמע דאפי' היכא דלית לה אפ"ה הוי לר"מ בעילת זנות כו' עכ"ל. באמת לא אשכחן האי לישנא דבעילת זנות התם בפרק החובל אלא דאסור להשהות אשתו שעה א' בלא כתובה אלא דממילא משמע להו דהא בהא תליא ולענ"ד לסברת ריב"ן ודאי ליתא דע"כ מודה ריב"ן דאסור להשהותה אפי' היכא דלית לה כיון דבפ' החובל אמרינן להדיא דטעמא דאסור להשהותה היינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ האי טעמא שייך טפי היכא דלית לה אלא דאכתי לא הוי בעילת זנות היכא דלא שייך טעמא דלא סמכה דעתה ואע"ג דלא אשכחן דאיירי ר"מ בהדיא בהא מילתא דאסור להשהות' אלא היכא דהוי בעילת זנות מ"מ אפשר דממילא שמעת מינה וכמו שאפרש בזה ר"פ אע"פ ועוד נ"ל דריב"ן גופא לא קאמר אלא ליישב הא דדייקינן בפ' אע"פ דבתנאי דמעיקרא לר"מ אית לה ומפרש ריב"ן דהיינו משום דאי ס"ד דלית לה לא הוי בעילת זנות כיון דמעיקרא אדעתא דהכי נשאה וסברה וקיבלה אע"כ דאית לה ומשום דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות משא"כ בההיא דהתקבלתי וההיא דפרק החובל אפילו אי לית לה נמי שייך בעילת זנות כיון דמעיקרא לא נשאת לו אלא אדעתא שיהא לה כל כתובתה כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת ריב"ן וסברא כיוצא בזו מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל גבי תחלת ביאה וסוף ביאה ע"ש ותיתי לי דקיימתיה מסברא דנפשאי ולענ"ד הסברא נכונה ודו"ק. ואי תיקשי אכתי מנ"ל דפליג ר"מ בהתקבלתי וסבר דאית לה כדמשמע הכי בשמעתין ודלמא לא פליג ר"מ אלא לענין בעילת זנות בהתקבלתי בשלמא לשיטת ר"י מוכח לה מדקתני כל הפוחת אפילו בתנאי משמע דלא מיבעיא קאמר משא"כ לפי' ריב"ן לא שייך לומר כן דא"כ מי הכריחו לפירושו הא בלא"ה מדייק הש"ס שפיר בתנאי דאית לה כמו לפר"י אלא די"ל דלישנא דמתני' דר"פ אע"פ משמע הכי כמו שאפרש שם בע"ה:

בא"ד ע"כ נראה דר"מ לא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלית לה כו' עכ"ל. ואפ"ה א"ש סוגיא דהחובל דאין הב"ד יכולין לכופה שתמכור כתובתה לההיא דחבלה באחרים דכיון דאין הבעל רשאי להשהותה בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת א"כ מפסדינן לבעל בידים לא מפסדינן וכ"ש היכא דחבלה בבעלה דלא מהני אם תזבין ליה כתובה כיון שצריך לכתוב לה כתובה אחרת וק"ל:

בא"ד וא"ת דבפרק אע"פ כו' ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול עכ"ל. לפמ"ש לעיל בלא"ה מלמכור לאחרים או לבעלה לא קשה מידי דודאי מהני ולית לה. כיון שנתקבלה כתובתה בבירור ולא דמי כלל לההיא דפ' אע"פ דאמרינן לד"ה אינה מוחלת היינו משום דלא הוי מחילה גמורה ואפשר דלבה בל עמה דסמכה אהא דאסור להשהותה. ועוד דדיבורה לאו כלום הוא כיון שכבר נתחייב לה כמ"ש רש"י להדיא בההיא דפרק אע"פ. אלא דעיקר קושיית התוס' הכא מלמחול דאמרינן להדיא בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה אלמא דמהני. מיהו יש לדקדק מאי ענין קושיית התוספות הכא בשמעתין. דבלא"ה בפשיטות הו"ל לאקשויי ההיא דהחובל אההיא דפ' אף ע"פ ולמאי דפרישית א"ש שהביאו קושיא זו הכא לסייעתא לפר"י דלר"י א"ש דע"י שובר לכ"ע מצי מחלה ומהני משא"כ לפי' ריב"ן דכל היכא דהוי בעילת זנות לר"מ ע"כ אית לה וכיון דר"מ פליג אדר"י וקאמר דבכתבה התקבלתי הוי בעילת זנות ע"כ דס"ל דאית לה וא"כ קשיא ההיא דהחובל כנ"ל וכל זה לפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן מיהו למ"ש בישוב שיטת ריב"ן דלדידיה נמי לרבי מאיר בהתקבלתי לית לה אם כן לריב"ן נמי אתי שפיר ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומאי קאמר ר"מ היא כו' וי"ל דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין כו' עכ"ל. ויתכן יותר לפי מה שאפרש בפ' אע"פ דכל השקלא וטריא דהתם דדייק הש"ס דלר"י בתנאי דבע"פ דמעיקרא לא מהני היינו אליבא דאביי דהתם דאי ס"ד דמהני לא הוי קאמר ר"י דכותבת שובר כיון דבעלמא ס"ל אין כותבין שובר משא"כ לרבי ירמיה דהתם דמוקי כששוברתה מתוכה אין צורך לומר דלר"י לא מהני מחילתה וא"כ המקשה דהכא סבר כרבי ירמיה ומקשה שפיר מכח כ"ש כדפרישית כיון דלר"י התקבלתי מהני כ"ש מחילה דמעיקרא דהא לר"מ נמי מחילה דמעיקרא עדיפא מדנקט בל' כל הפוחת והשתא א"ש נמי הא דמקשו התוס' בתר הכי וא"ת מנ"ל לר"מ כו' משום דהכא לא שייך לומר כן וא"כ קשיא להו מאי ס"ד דמקשה לומר דפליג ר"מ ור"י בתרתי לענין בעילת זנות ולענין התקבלתי אי מהני הא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן והול"ל דלא פליגי אלא לענין בעילת זנות לחוד ואפילו את"ל דפליגי נמי לענין מחילה דמעיקרא היינו משום שזה מוכח כדדייקינן בפרק אע"פ משא"כ פלוגתא דהתקבלתי אי מהני אינו מוכרח כלל כן נ"ל ברור בעז"ה ונתיישב' קושית מהרש"א ז"ל ודוק היטב ותו לא מידי:

בד"ה אתאן לר' יהודא כו' אסיפא בלא רישא הו"מ לדקדק כו' עכ"ל. וללשון הראשון שכתבתי בלשון הגמרא בלא"ה אתי שפיר דמסיפא לא מצי לאקשויי נהי דלר"י מהני מחילה דהתקבלתי ע"י שובר מ"מ סיפא דמתניתין לא איירי בהכי ואפשר דמודה רבי יהודא אבל מרישא מדייק שפיר דמשמע דקתני מילתא דפסיקא דלעולם חייב משמע דאפי' התקבלתי לא מהני ודו"ק: