פני יהושע על כתובות קה:

תוספות בד"ה אפילו צדיק גמור כו' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דהא דמייתי מפ' המקבל אין הדמיון עולה יפה ויש ליישב בדוחק דלא משמע ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הא דמסיק התם אם עשיר שכב ועבוטו אצלך שבא' לפרש הברייתא בענין זה דא"כ העיקר חסר מהספר לכך משמע ליה לפרש דבאמת אינו מל' הברייתא מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש הך דשמעתין בענין זה דודאי קשיא להו לברייתא גופא דקרא דכתיב כי השוחד יעור עיני חכמים שבא לומר ק"ו לטפשים דאל"כ לכתוב כי השחד יעור סתמא ובא הגמרא לפרש לשון הברייתא ומקשה דבאמת לכתוב כי השחד יעור סתמא כיון דרשעים וטפשים לאו בני דינא נינהו ממילא ידעינן דפשטא דקרא איירי בענין שאינו לוקח שוחד להטות משפט אלא לזכות את הזכאי דאפ"ה אי אפשר שלא יטה ואהא מסיק הש"ס דהכי קאמר לא מיבעיא דלזכות את הזכאי נמי אסור מה"ט דא"א שלא יטה אלא אפילו בחכם וצדיק גמור שנוטל בענין דא"א לבא לידי הטייה במשפט זה כגון היכא דשקיל מתרווייהו אפ"ה אסור שלא יבא להטות בפעם אחר דאין נפטר מן העולם בלא סמיות עין כן נ"ל:

בד"ה מאי דכתיב מלך במשפט כו' ואומר ר"ת דמהאי קרא איכא למידק שא"צ לא לממון ולא לד"ת עכ"ל. והא דשייך לענין ת"ת לישנא דדומה למלך עיין בפרש"י בפ"ק דסנהדרין ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל ולענ"ד יש לפרש בענין זה שאם הדיין בטוח בעצמו שהדין ברור כ"כ. בעיניו שאין צריך לישאל עליו לשום אדם שאפשר שיסתור דינו ובזה דומה למלך במשפט המלכות דדינא דמלכותא דינא וא"א לשום אדם להחזיר הדין כן נ"ל:

בד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים היה א"צ לדחוק כפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. אע"ג דפשטא דברייתא משמע להדיא כפרש"י מדקאמר וכי אלישע כו' ולא קאמר וכי שומרון מקום ביכורים היה ועוד דאיסור זרות חמיר טפי שהוא במיתה כדאיתא במשנה דביכורים משא"כ איסור חוץ לחומה אינו אלא איסור לאו אפ"ה משמע להו דוחק פרש"י דהאיכא למימר דהרבה תלמידים היה לו לאלישע שהיו כהנים ולהם היה מביא ביכורים כן נ"ל בפירוש התוספות: