פני יהושע על גיטין צ.

תוספות בד"ה והלכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר"ת כו' אף ע"ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ"מ מחמירין כו' עכ"ל. פירוש דאע"ג דבקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא א"כ הוי לן להקל מטעמא דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני כיון דבלא"ה ליכא אלא חששא דרבנן דמדאורייתא לא חיישינן לקלא מכל מקום מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה נינהו וא"כ מאן דסבר דקול הראשון היה אמת יאמר שמחזיר גרושתו מן האירוסין משא"כ בקול מזה ומזה לא שייך להחמיר דא"ל שהקול ראשון אמת שמא השני שקר או להיפך כן נראה בעיני להשוות שיטת התוס' לשיטת רש"י וכמו שכתבתי בסמוך בשם הרשב"א ז"ל ודלא כמהרש"א ז"ל וק"ל:

משנה ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה. ומשמע בגמרא דהיינו דבר ערוה ממש שזינתה בעדים ברורים וע"כ איירי שלא בהתראה דאי בהתראה בת סקילה היא ואין להקשות לבית שמאי הא דכתיב בכהן הדיוט גרושה וזונה לא יקח גרושה למה לי הא כל גרושה זונה היא אלא דשפיר איצטריך גרושה למאי דמסקינן בשמעתין דבדיעבד כ"ע מודו דאי עבד עבד ואע"ג דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא היינו דאי להתירא אבל דאי לאיסורא כתב קרא כדאיתא ביבמות דף ע"ט. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דב"ש וב"ה לא איירי אלא בזיווג ראשון או לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין כמו שהביא בספר גט פשוט אלא דלא מיסתבר לי דקרא סתמא כתיב וכמו שאפרש לקמן ויותר נראה דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין לגרשה בע"כ אבל מדעתה אפשר דבכל ענין שרי וכדאיתא בש"ע א"ע סי' קי"ט:

גמרא וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר כו' מה להלן בשני עדים כו'. ומסקינן דלב"ה נמי אית ליה האי ג"ש דדבר דבר לענין עדים ברורים. ואע"ג דאפילו ספק סוטה אסורה לבעלה כדכתיב ונטמאה ונטמאה שאסורה לבעל ולבועל מ"מ הכא לא איירי מקינוי וסתירה. ויותר נראה דעיקר ג"ש אתא לאשמעינן דאפילו יוצאת מחמת דבר ערוה שזינתה בעדות ברורה אפ"ה תינשא לאחר ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי טובא דלמאי דמסקינן ריש פ' האשה רבה ביבמות דבכל האיסורין שבתורה היכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וכן באתחזק היתירא ולעולם אין עד אחד נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא וא"כ אמאי איצטריך הכא ג"ש דדבר דבר ולמאי דפרישית א"ש דמהאי ג"ש ידעינן דאיירי הכא בעדות ברורה ואפ"ה תינשא לאחר כן נ"ל:

תוספות בד"ה מה להלן בעדות ברורה בירושל' פריך דאמאי איצטריך קרא כו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דלא משני בירושלמי כדמשני בשמעתין בסמוך מאי דעבד עבד ואיירי שגרשה משום דבר דהקדיחה תבשילו משום דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא וכבר כתבתי במשנתינו דביבמות מסקינן דאי לאיסורא כתב קרא ואפשר דלשיטת הרשב"א ז"ל דהירושלמי סובר דאי לאיסורא נמי לא כתב קרא. ומיהו לענ"ד נראה דבלא"ה לא בעי הירושלמי לאוקמי קרא דלא יוכל בעלה הראשון כשגירשה בדיעבד בהקדיחה תבשילו או אפילו לכתחילה כשמגרשה מדעתו למאי דפרישית דבכה"ג לכ"ע שרי משום דפשטא דקרא דלא יוכל אדכתיב לעיל מיניה קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר ובשלמא לב"ה אתי שפיר דאיירי קרא דדבר בהקדיחה תבשילו משא"כ לב"ש דלא איירי אלא בערות דבר ממש מש"ה איצטריך לאוקמי בירוש' לשני לאוין כנ"ל:

בד"ה וב"ה כו' ואור"י דר"ע סבר כב"ש כו' דאי תרי מילי נינהו כו' למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נ"ל דלר"ע נמי איצטריך קרא להקדיחה תבשילו דנהי דאפי' לא מצאה חן בעיניו מחמת שהיא כעורה מרבינן דשרי מוהיה אם לא תמצא חן סד"א דוקא בכה"ג שרי דמכיון שהיא כעורה והוא שונאה לגמרי א"כ לבו אונסו ואדרבא אם לא יגרשנה הו"ל כבני שנואה משא"כ בהקדיחה תבשילו דאפשר דרתח עלה לפי שעה ולבתר הכי מפייס לה סד"א שאין לגרשה קמל"ן דאפ"ה שרי. ועפ"ז נתיישב לי היטיב מאי דאיתא בירושלמי הביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין וז"ל והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו לא תכחול ולא תפקוס כו' עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ומגרשה כו' ומסיק שם בירושלמי דזקנים כב"ש ור"ע כב"ה ותמה הרשב"א ז"ל דהול"ל דר"ע לטעמיה דנפשיה קאמר והניחו בצ"ע ולמאי דפרישית א"ש דההיא דירושלמי לא דמי לדר"ע דמתני' דאיירי במצא אחרת נאה הימנה והראשונה כעורה ששונאה לגמרי משא"כ התם דאף אם לא תתקשט בנדתה מ"מ לאח"כ תחזור לנויה הראשון שהרי אם תתקשט מוצאת חן בעיניו וא"כ לא דמי אלא להקדיחה תבשילו ומש"ה איצטריך לאוקמי התם דר"ע כב"ה כן נלע"ד נכון:

גמרא א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס כו'. וקשיא לי טובא דהא רבא גופא אמר במסכת תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עלה התם מאונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה ואמאי הא עבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. ולפ"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו מה שאין כן בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי קשה היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעביד עביד דהא אפילו אי בעלמא כשגירשה שלא כדין לא מהני אפ"ה איצטריך לכתוב באונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי מש"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי. והנלע"ד ליישב דמהא מילתא גופא יליף רבא כיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו"ל לאו הניתק לעשה א"כ אמאי איצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה דאי מצא בה ערות דבר מותר לגרשה את"ל דאפ"ה נהי שאסורה עליו אין לגרשה מגזירת הכתוב דלא יוכל לשלחה א"כ היאך אמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי הא אסורה עליו משום סוטה וע"כ איירי קרא כשגירשה בענין אחר שלא ע"י זנות ואי ס"ד דלא מהני א"כ לא לכתוב לא יוכל לשלחה אלא ולו תהיה לאשה כל ימיו (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע: ול"ל דלא איצטריך אלא לענין כהן דהא לב"ש בלאו הכי אסור משום זונה) ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא איצטריך למכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ריש פרק איזהו נשך אע"כ דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגירשה מאי דעביד עביד וא"כ איצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדבית שמאי נשמע לבית הילל דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ"ל נכון ובזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל בד"ה לא יוכל שכתב ואינו לוקה על שילוחו ולאיזה צורך כתב כן ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקו דרבא מדאינו לוקה א"כ אי ס"ד דאי עביד לא מהני אייתר ליה לגמרי קרא דלא יוכל לשלחה כל ימיו וכדפרישית ואף לפמ"ש לעיל דכשמגרשה מדעתה כ"ע מודו דשרי אפ"ה לא מצינן לאוקמי קרא דלא יוכל לשלחה בכה"ג דלקושטא דמילתא באונס נמי רשאי לגרשה מדעתה כדאיתא בכתובות. מיהו לשיטת הסוברים לחלק בין זיווג ראשון לשני לא יתכן לפרש כן וצ"ע ודוק היטב: