פני יהושע על גיטין פד:

גמרא כתבו בתוכו אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן פשיטא מהו דתימא כו' ורבא אמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' ע"פ נמי פסול. ונראה לכאורה משיטת רש"י דלפני התורף אפי' ע"פ פסול מדינא שהגט נכתב ע"מ כך ולא נכתב לשם כריתות וכ"כ התוס' להדיא בד"ה אבל לפני התורף וכבר הקשה הר"ן ז"ל א"כ ליגזור נמי ע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף כי היכי דגזר רבא בכתב והרשב"א ז"ל בחידושיו יישב על נכון ואבאר לשונו בסמוך בלשון התוספות:

אמנם עדיין קשיא לי כיון שהטעם שלא נכתב לשם כריתות א"כ לאחר התורף נמי ליפסול שהרי העדים חתמו ע"מ כן ולא הוי לשם כריתות ונהי דאיכא לאוקמי כר"א דעדי מסירה כרתי ולא בעי חתימה לשמה מדאורייתא מדרבנן מיהא בעי כדמסקינן בריש מכילתין ולכאורה היה נ"ל דהא דמכשרינן בלאחר התורף היינו כשחזר ומחקו קודם שחתמו העדים או בגט שאין עליו עידי חתימה כלל דכשר למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב להדיא דאף למאי דקי"ל כר"א דפוסל בכל התנאים שנכתבו בגט ואפ"ה כתב דלאחר התורף כשר בין אם נכתב התנאי קודם שחתמו העדים בין לאחר שחתמו העדים וא"כ קשה טובא אמאי מכשיר כשנכתב קודם שחתמו העדים והרי חתמו שלא לשם כריתות. ועוד שהרמב"ם ז"ל כתב בחתימה שלא לשמה שקרוב להיות הגט בטל ומ"ש הכא דמיקל וכן קשה על הטור והש"ע שהעתיקו לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו:

אמנם לשיטת הרמב"ם נ"ל ליישב דאזיל לשיטתיה שענין פיסול התנאים בגט הם ספק גירושין וכתב ה"ה הטעם בשם תלמוד ירושלמי פ' כל הגט שהתנאים פוסלין משום דאין ברירה ולא מיקרי לשם כריתות והרמב"ם ז"ל מספקא ליה אי יש ברירה או לא מש"ה כתב דה"ל ספק גירושין ולפי דרכו של הרמב"ם ז"ל למדנו דנהי דמפרשינן בשמעתין טעם פסול התנאים דגזרינן ע"מ אטו חוץ והיינו לר' זירא ורב ספרא משא"כ רבא אפשר דלפני התורף לא שני לן כלל בין חוץ לשאר תנאים וכולהו פסולי משום ברירה והא דמפליג במתני' בין חוץ לשאר תנאים היינו דוקא לאחר התורף לאוקימתא דרבא דקי"ל כוותיה והדבר ידוע דאיפסקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא מספקא לן אי יש ברירה או לא ואזלינן לחומרא אבל בדרבנן קי"ל דיש ברירה אף לקולא וכמו שהארכתי בעזה"י פרק כל הגט דף כ"ו בסתירת שיטת מהרש"ל ז"ל. ולפ"ז א"ש דכיון דמתני' אתיא כר"א דע"מ כרתי וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלר"מ לא גרע ממצאו באשפה נמצא דיפה פסק הרמב"ם ז"ל דלפני התורף היא ספק מגורשת משום ספק ברירה בדאורייתא משא"כ לאחר התורף אע"ג שהוא קודם חתימת העדים מ"מ חתימת העדים לשמה היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה משא"כ בחוץ דלאו מטעם ברירה לחוד פסול אלא משום שאין זה כריתות דה"ל שיור בגט מש"ה פסול לגמרי אף לאחר התורף וכמו שאפרש בסמוך דהיינו דוקא כשנכתב בתוכו משא"כ בע"פ לא שייך לפסול אחר התורף. נמצא דכל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל ואפשר שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאפרש משא"כ לשיטת התוספות דודאי לא נחתו לטעמא דברירה מדמכשרי בפשיטות בכל שאר תנאים שנכתבו בגט ונתקיים התנאי וא"כ לדידהו הדרא קושיא לדוכתא מ"ש טופס ומ"ש תורף דהא אחר התורף נמי יש לפסול משום שחתמו העדים שלא לשם כריתות וכיון דבחוץ כה"ג הוי פסול גמור אף לאחר התורף אם כן בשאר תנאים לרבא נמי ליפסול אף לאחר התורף דנגזור אטו חוץ וצריך לומר דאיירי שחזר ומחקו קודם שחתמו העדים או שאין עליו עדים כלל וכן בהתנה בעל פה איירי שחזר וביטל התנאי דחוץ קודם שחתמוהו העדים או שהעדים אין יודעין כלום כן נ"ל והתמי' קיימת שהפוסקים לא חלקו בכך דלענ"ד הדבר ברור דהיכא שנכתב אף לאחר התורף ולא נמחק עד אחר שחתמו העדים ודאי יש לפסול לשיטת רש"י ותו' דבכה"ג לא נכתב לשם כריתות וצ"ע:

תוספות בד"ה מהו דתימא כו' ומ"מ אע"ג כו' לאחר התורף נמי פסול כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא עכ"ל. עיין מה שכתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה ולא ידעתי מאי דוחקיה דמהרש"א ז"ל שהרי דברי התוס' ברורין דר' זירא לא מצי סבר כרבא מדקאמר ומתניתין דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ איבעית אימא לפני התורף ורבנן משמע דלישנא דר' זירא הוא גופא ואי כרבא ס"ל לא מצי לאוקמי מתניתין בלפני התורף דא"כ מאי אירי' כתבו בתוכו בע"פ נמי פסול ואף אם נאמר דהאי איבעית אימא לישנא דתלמודא אליבא דר' זירא אפ"ה משמע דתלמודא סבר דר' זירא כרב ספרא ואולי לזה נתכוון מהרש"ל ז"ל שכתב שכן משמעות התלמוד ובעיקר דברי התוס' שכתבו בפשיטות דבכתבו בתוכו וחזר ומחקו אפילו לאחר התורף פסול אפילו לרב ספרא ור' זירא ולא כתבו הטעם והבינו המפרשים דטעמייהו דגזרינן טופס אטו תורף ולכך הקשו מה שהקשו כמו שאפרש בסמוך בלשון התוס' בד"ה שתוקי שתקוה. מיהו לענ"ד נראה ברור שא"א לפרש כן כוונת התוספות דלא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד כיון דרבי ספרא כרבי זירא דרבנן לא גזרי כלל אפילו לפני התורף ע"מ אטו חוץ אלמא דלא גזרי אפילו חדא גזירה וכ"ש דלא שייך לגזור טופס אטו תורף אפילו בחוץ כמו שאפרש והאי גזירה דטופס אטו תורף קילא טובא לכך נראה דפשיטא להו להתוס' דבתנאי דחוץ שכתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו לא שייך כלל לחלק בין טופס לתורף דכיון שכתבו בגוף הגט דבר שמבטל ועוקר הגט אין זה טופס אלא תורף ועקירת הגט לגמרי וכיון שנתבטל בכתיבת חוץ תו לא מהני מה שחזר ומחקו דאפילו לרב נחמן דס"ל בפרק השולח בגט שנתבטל דחוזר ומגרש בו וקי"ל כוותייה היינו כדמפרש טעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה משא"כ הכא שכתב בגוף הגט דבר המבטלו נראה דכ"ע מודו דאין חוזר ומגרש בו דמעשה מבטל מעשה ונתבטל כתב התורף לגמרי כנלע"ד ברור ועיין בסמוך:

בד"ה שתקי שתקוה לבעל כו' בכל שאר תנאים איירי כדפי' בקונטרס ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ לרבנן דרבי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא לקמן איירי שנכתב התנאי בגוף הגט משא"כ הכא דאיירי בע"פ מנא לן דגזרינן ע"מ אטו חוץ וליכא למימר דלהתוספות לפני התורף לא שני להו בין כתבו בתוכו לבע"פ דאידי ואידי בחוץ פסולי מדינא שלא נכתב לשם כריתות כמ"ש להדיא בד"ה אבל ומש"ה גזרינן בתרווייהו ע"מ אטו חוץ לרבא דלרבנן נמי גזרינן מיהא חדא גזירה דא"כ תיקשי בחוץ גופא אמאי לא גזרינן בע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף דחדא גזירה היא וכדגזרו בכתבו בתוכו טופס אטו תורף וכן הקשה הר"ן ומהרש"א ז"ל. אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב להיפך מדברי התוספות דנהי דבכתבו בתוכו גזרינן ע"מ אטו חוץ אבל בע"פ אע"ג דלפני התורף בחוץ פסול מדינא אפ"ה לא גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף ולא ע"מ אטו חוץ דדוקא לענין הכתיבה שייך לגזור דכתיבה מילתא דאלים טפי שייך לגזור משא"כ בע"פ. אלא שפקפק בזה דאפשר דנהי דלא שייך לגזור לאחר התורף דבע"פ אטו לפני התורף כדגזרינן בכתיבה אפ"ה לענין גזירת ע"מ אטו חוץ שניהם שוין וכל זה נלע"ד דוחק וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב ליישב דודאי בע"פ לא שייך לגזור אחר התורף אטו לפני התורף משום דלפני התורף בע"פ גופא לא מיפסל מדינא היכא שחזר וביטל התנאי דחוץ משא"כ הכא בשתקי שתקוה איירי שלא חזר בו ומש"ה גזרינן ע"מ אטו חוץ דכשלא חזר בו אפילו בע"פ פסול בחוץ מדינא לפני התורף ע"ש באריכות. ולא זכיתי להבין דבריו בזה דאי כשלא חזר בו א"כ לאחר התורף נמי לגזור ע"מ אטו חוץ דבחוץ ודאי פסול מדינא אף לאחר התורף כשלא חזר בו ועומד בתנאי בשעת נתינה וע"כ דאיירי שבשעת נתינה מסר לידה סתם ואמר הרי את מותרת לכל אדם כדינו וא"כ הרי חזר בו ואפילו אם אמר לפני התורף נמי כשר מדינא בכה"ג לשיטת מהרש"א ז"ל ועוד דלקצת פוסקים אפילו בא"ל בשעת נתינה הרי זה גיטך נמי מיקרי חזרה מתנאו ובר מן דין קשיא לי בשיטת מהרש"א ז"ל שכתב דבלא חזר בו איירי וגזרינן ע"מ אטו חוץ שלא חזר בו ולענ"ד נראה להיפך דלא שייך לגזור כלל אטו חוץ שלא חזר בו דכ"ע ידעי דגט פסול הוא. ותדע דממקומו הוא מוכרע מעיקר הדין השנוי במשנתינו כשמסר לה גט וא"ל חוץ מפלוני דפסלי רבנן ובדא"ל בשעת נתינה ע"מ שלא תנשאי לפלוני מודו רבנן דכשר לשיטת התוספות והרי"ף והרמב"ם וש"פ כמו שכתבתי לעיל באריכות ואמאי לא גזרו רבנן ע"מ שלא תנשאי אטו חוץ כי היכי דגזרו הכא בלפני התורף אפילו בכל התנאים ולהתוספות אפילו בע"פ גזרו לפני התורף ע"מ אטו חוץ. אע"כ דלא שייך לגזור כלל ע"מ אטו חוץ שלא חזר בו דכ"ע ידעי דהוי שיור בגט ולא מיחלף וכ"כ הרשב"א ז"ל אלא דעיקר הגזירה היינו משום חוץ שחזר ומחקו או כשאמר בע"פ לפני התורף גזרינן נמי ע"מ אטו חוץ להתוספות דחזר וביטל דבחוץ פסול להתוספות אפילו בע"פ וחזר וביטלו כיון שלא נכתב לשם כריתות וא"כ הדרא קושיית הר"ן ז"ל לדוכתא על שיטת התוספות דליגזור נמי בחוץ גופא לאחר התורף אטו לפני התורף אפילו בע"פ כיון דלפני התורף מדינא פסול בע"פ והנלע"ד דודאי לשיטת התוספות בחוץ לפני התורף אפילו ע"פ פסול מדינא כמ"ש להדיא בד"ה אבל שלא נכתב לשם כריתות ומש"ה פשיטא להו דגזרינן ע"מ אטו חוץ. והא דלא גזרינן בחוץ גופא לאחר התורף אטו לפני התורף היינו משום שאין מדמין גזירת חכמים זו לזו ונהי דע"מ אטו חוץ גזרו רבנן אפ"ה טופס אטו תורף לא גזרינן וטעמא רבה נמי איכא דלא שייך לגזור כה"ג בע"פ טופס אטו תורף ומשום שהסופר כתבו שלא לשם כריתות דהא אפילו לכתחלה התירו להסופר לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה ולא גזרינן טופס אטו תורף וכן במחובר וכתבו חרש שוטה וקטן לא גזרינן טופס אטו תורף לכמה אמוראי. והא דפסלינן בכתבו בתוכו וחזר ומחקו אפילו לאחר התורף כמו שכתבו התוס' בדיבור הקדום כבר כתבתי דהתם נמי לאו משום גזירה טופס אטו תורף אלא משום דמדינא פסול דתיכף שכתב התנאי דחוץ בגוף הגט אף בטופס נתבטל הגט לגמרי וה"ל כחספא בעלמא ותו לא מהני מה שחזר ומחקו כדפרישית. משא"כ כשלא נכתב בגוף הגט אלא בע"פ נהי דלפני התורף פסול משום שלא נכתב לשם כריתות אפ"ה באמר בע"פ בשעת כתיבת הטופס אין טעם לפסול שהסופר א"צ לכתוב הטופס אדעתא דבעל וכיון שחזר הבעל ובטל תנאו כשר לגמרי דטופס אטו תורף לא גזרינן כדפרישית כן נ"ל נכון וברור בעזה"י. אמנם ראיתי בספר בית שמואל שכתב בא"ע סי' קמ"ז להיפך ממה שכתבתי שהוא הפריז על המדה דאפילו תנאי דחוץ שנכתב לאחר התורף אף בלא חזר ומחקו נמי לא מיפסל מדינא לשיטת התוספות אלא מדרבנן ע"ש שכ"כ בשם הר"ן ז"ל בכוונת התוספות. ולענ"ד הוא דבר שלא ניתן ליכתב דבלא חזר ומחקו אין לחלק כלל בין טופס לתורף דכחספא בעלמא הוא הרי גט ושוברו עמו דאלת"ה א"כ אי נכתב שום תנאי בגט לאחר התורף היעלה על הדעת שאין צריכה לקיים התנאי מכ"ש הכא דגרע טובא טפי דתנאי דחוץ מבטל הגט לגמרי. אלא מה שכתב שם הר"ן ז"ל בזה דלאחר התורף אפי' בחוץ לא פסול מדינא כוונתו אחזר ומחקו דעיקר גזירה דע"מ אטו חוץ היינו מחוץ שחזר ומחקו כדפרישית וכמו שאפרש עוד בסמוך. והנלע"ד כתבתי בכוונת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

בד"ה כל התנאים כו' פי' בקונט' ואפילו נתקיימו התנאים כו' ואין נראה לר"י כו' וע"ק לר"י דא"כ אפילו ע"פ נמי נגזור כו' ובסמוך מכשיר ר' זירא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע להו בשיטת רש"י ז"ל דבתנאים דעלמא שנתקיימו גזרינן אטו תנאי דחוץ גרידא א"כ בפשיטות הוי להו להקשות דהא קמן דבעיקר הדין כשאמר לה בשעת מסירת הגט חוץ פסול ובע"מ מכשרינן לעיל אפילו בע"מ שלא תינשא לפלוני ולא גזרינן ע"מ אטו חוץ לכך נלע"ד דמעולם לא נתכוון רש"י ז"ל לכך אלא דאף לשיטתו לא שייך לגזור ע"מ אטו חוץ דכ"ע ידעי דחוץ הוי שיור בגט וגדולה מזו מצינו שלא גזרו חכמים בתנאי דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני או כל ימי חיי אטו כל ימי חייכי דלא הוי גט כלל אע"כ דלא שייך לגזור תנאי כשר אטו תנאי פסול. אלא עיקר הגזירה משום חוץ שחזר ומחקו או בע"פ לפני התורף שחזר וביטלו דבהא טעו דכיון שנמחק סברי דלא מיפסל וכמ"ש התוס' עצמם אלא דרש"י ז"ל סובר דפשטא דלישנא דברייתא איירי בכל התנאים אפילו אם נתקיימו ובכה"ג נמי שייך לגזור אטו חוץ שחזר ומחקו דמחיקת תנאי בחוץ דמי לנתקיים התנאי דשאר תנאים וראו חכמים להשוות מידותיהם שלא לכתוב שום תנאי בגט משום גזירה דחוץ שחזר ומחקו או בע"פ לפני התורף שחזר וביטלו. ואדרבא לשיטת התוס' קשיא לי דלמאי דמסקו דלא פסלינן בשאר תנאים אלא בחזר ומחקו דלא ליהני בהו מחיקה דא"כ אמאי קאמר רבא שתקי שתקוה לבעל וכתבו התוס' בדיבור הקודם דהיינו אפי' בכל התנאים ומאי חששא איכא בזה לשיטת ר"י דנראה דוחק לומר דאמר שתקי שתקוה שלא יזכיר שום תנאי ויחזור ויבטל התנאי דמהיכא תיתי נחוש לכך ועוד דה"ל גזירה לגזירה דגזרינן שלא יזכיר הבעל תנאי לפני התורף שמא יבטלנו וכשיבטלנו נמי לא מיפסל אלא משום שמא יבטלנו דחוץ ורבנן דרבי לא גזרי אף לרבא אלא בחדא גזירה, משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דכולהו חדא גזירה היא שלא יכתוב שום תנאי בגט ולא יזכרנו לפני התורף ל"ש ימחקנו או יבטלנו או יקיים התנאי וכולהו משום גזירה דחוץ שחזר ומחקו דמחיקה דחוץ היא קיומו כן נלע"ד נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוספות צ"ע ודוק היטב:

בא"ד ונראה לר"י דכל תנאים אם נתקיימו אפילו נכתבו בגט כשר כו' עכ"ל. ובירושלמי פ' כל הגט מצינו בהדיא להיפך דשם מבואר דכל התנאים פסלינן לגמרי משום ברירה והירושלמי הובא בחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל ובס' המאור ועיין בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל שפירשו על נכון ועוד הוספתי נופך משלי ואין כאן מקומו. אמנם כל הפוסקים דחו הירושלמי מחמת סוגייא דשמעתין דמשמע דמטעמא דגזרינן ע"מ אטו חוץ הוא ולא משום ברירה. אלא שהה"מ כתב שהרמב"ם ז"ל פסק כשיטת הירוש' וכ"כ בזה בשמעתין ועוד אפרש בסמוך ליישב הסוגייא ואפשר דרש"י ז"ל ג"כ לשיטה זו נתכוון:

בד"ה אבל לאחר התורף כו' נראה לרבינו יהודה כו' דבחוץ נמי ליכא פסולא דאורייתא כו' אבל נכתב אחר התורף כו' עכ"ל. לכאורה נראין הדברים כשיטת הבית שמואל שהבאתי בסמוך אלא דליתא דרבינו יהודא לא איירי בכל זה הדיבור אלא בחזר ומחקו שכן הוא לשיטת התוספות בדיבור הקודם וכבר כתבתי דלרש"י ז"ל נמי לא גזרינן בתנאים שנתקיימו אלא משום חוץ שחזר ומחקו וע"ז כתב שפיר דלאחר התורף אפילו בחוץ לא מיפסל מדינא כיון שאין דעת הסופר לשם תנאי משא"כ כשלא נמחק ודאי פסול מדאורייתא אף לאחר התורף דאף שלא היה דעת הסופר על כך בכתיבת התורף מ"מ פסול לגמרי דגט ושוברו עמו הוא דתנאי דחוץ מבטל הגט כנ"ל ברור: