פני יהושע על גיטין עה.

תוספות בד"ה לאפוקי הכא כו' וקשה דבפרק השוכר כו' משמע בהדיא דפליגי רבנן כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דנהי דאשכחן דפליגי רבנן אר"מ נמי לענין תנאי קודם למעשה מ"מ רבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ע"כ מודה בתנאי קודם למעשה מדיהיב טעמא שהוצרך הדבר לומר ולכפול שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו א"כ משמע דלענין תנאי קודם למעשה דליכא טעמא ודאי מודה מדכתבו כמה פעמים בזה הענין ומה שהכריחו לרש"י ז"ל בשמעתין נראה משום דלישנא דרבא גופא קשיא ליה דמקשה עליה דאביי טעמא דלא כפליה לתנאי כו' ומוקי לה משום דמעשה קודם לתנאי וא"כ לדידיה נמי תיקשי טעמא דמעשה קודם לתנאי ותיפוק ליה דלא כפליה לתנאי ומאי אולמא האי מהאי אע"כ דודאי עדיפא ליה לרבא טעמא דתנאי קודם למעשה משום דרבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ומודה בהא כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין כו' רוב מצות נמי ע"י שליח עכ"ל. ולכאורה דבריהם מגומגמים בזה דהא דקי"ל בעלמא דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח היינו שהמעשה אפשר לקיים ע"י שליח אבל בתנאי לא איכפת לן אם יכול לקיים ע"י שליח או לא וא"כ מה זה שכתבו שרוב המצות ע"י שליח הא קיום המצות הם התנאי כדכתיב אם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם והמעשה הוא ייעוד הברכות וצ"ע. מיהו בכתובות דף ע"ד כתבו התוספות בענין אחר דהא דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח מסברא אתיא לן דכיון שהמעשה כל כך בידו שיכול לעשותו ע"י שליח יכול להטיל בו תנאי ולענ"ד זו הסברא תמוה יותר דאדרבא כל שהמעשה בידו יותר מסתבר שאינו יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה ואית לן למימר דהתנאי בטל ומעשה קיים ולולא שאיני כדאי להכריע סברתם היה נלע"ד להיפך דכל היכא שהמעשה יכול להעשות ע"י שליח אין כאן מעשה גמור דמעשה גמור ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח כגון חליצה וביאה וכל מעשה התלוי בגופו ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח וכיון שהוא מעשה גמור אין יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה משא"כ היכא דאפשר ע"י שליח אין כאן מעשה גמור מש"ה יכול להטיל בו תנאי ובהכי הוי אתי לי שפיר מאי דהוה קשיא לי טובא מענין נדרים ושבועות דאשכחן בהו תנאי אע"ג דנדרים ושבועות אין יכול לקיים ע"י שליח ואחר כמה שנים מצאתי קושיא זו בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית הוי א"ש דנדרים ושבועות נהי דאין יכול לעשות ע"י שליח אכתי ליכא מעשה גמור אלא דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור ואפי' דברים שבלב מהני בנדרים ושבועות לבטל הדיבור דבעינן פיו ולבו שוין כך היה נ"ל לענ"ד לולא שהתוס' בכתובות כתבו להיפך והרבה יש לי להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:

בא"ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו' עכ"ל. הרי"ף ז"ל כתב להיפך דבממון לא בעינן תנאי כפול והשיגוהו רוב הקדמונים דהא עיקר תנאי כפול מבני גד ובני ראובן ילפינן והתם ממונא הוא. ולענ"ד היה באפשר ליישב שיטת הרי"ף ז"ל לפי מאי דפרישית בסמוך דהרי"ף ז"ל איירי מתנאי ממון שהוא דרך מתנה או חיוב שמחייב עצמו וכיון שאינו אלא מצד הדיבור מש"ה לית לן למימר כלל דהתנאי בטל ומעשה קיים דמילתא דפשיטא היא דאתי דיבור ומבטל דיבור אפילו בלא תנאי כפול ודוקא בתנאי בני גד הוצרך תנאי כפול לפי שכבר היו מוחזקין בארץ עבר הירדן כדאיתא להדיא בירושלמי כנ"ל:

בא"ד הקשה הרב רבי אלחנן כו' ואומר ר"י כו' ויש מקומות דלא בעינן אלא גילוי דעת כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז הוי מצי לתרץ בפשיטות ההיא דאיזהו נשך דאי לאו פטומי מילי לא הוי בעינן תנאי כפול משום דאיכא גילוי דעת כדאמרינן שם להדיא מהו דתימא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא וכמדומה לי שראיתי איזה קדמון שתירץ כן ולהתוספות צ"ל דלא חשיב להו גילוי דעת גמור וכן נראה ממה שכתבו בסמוך בד"ה אלא אמר רבא דמוכחי מההיא דאתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו דע"מ כמעכשיו דמי וקשיא לי מאי ראיה מייתי דלמא שאני התם דלאו משום תנאי כפול הוא אלא משום דהוי גילוי דעת גמור שאינו רוצה ליתן אלא ע"מ שיחזירו אע"כ דאפ"ה לא משמע להו גילוי דעת גמור וה"נ דכוותיה ודו"ק: