פני יהושע על גיטין סג:

ת"ש לפיכך כו' מאי לאו בהילך ורבי נתן כו'. כבר כתבתי דקשה היאך מתוקמא כרבי נתן הא לר"נ תן לאו כזכי וא"כ לענין תן תיקשי טעמא דאמר אי אפשי ול"ל דתנא דמתני' בהולך סבר כר"נ ובתן פליג עליה דא"כ אכתי מאי פשיט לענין הילך כר"נ דנהי דתנא דמתני' סבר הילך כזכי היינו משום דסבר תן כזכי משא"כ לר"נ אפשר דהילך כתן אית ליה אלא ע"כ דלמאי דס"ד מתוקמא למתניתין לגמרי כר"נ. ולפ"ז צ"ל כדפרישית לעיל דאי מתוקמא סיפא דמתניתין בהילך היינו דא"ל הילך ותן תרווייהו בהדדי ומשו"ה דייקינן דאמר אי אפשי אבל לא אמר אי אפשי ואמר הילך ותן הו"ל שליח לקבלה משום הילך וזה ברור ודלא כסברת בית שמואל סי' ק"מ ס"ק ט' ע"ש ודו"ק:

גמרא למימרא דמספקא ליה לרב כו' התם ספק ממונא לקולא ע"כ. ויש לתמוה דמאי קושיא דלמא בגט מספקא ליה אבל בחוב פשיטא ליה משום דחוב עדיף מגט אפילו בדעשאתו שליח ותדע דהכי הוא דאלת"ה אכתי למאי דמשני דבחוב נמי מספקא ליה היא גופא תיקשי אמאי מספקא ליה בין בחוב בין בגט דנהי דממתני' דהכא לא מצי למיפשט כמ"ש לעיל בשיטת התוספות דהיא גופא מספקא ליה אי תני הילך או הולך משום דאיכא דמתני אכתי מצי למיפשט ממתני' דפ"ק בתן שטר שיחרור זה לעבדי אלמא תן כזכי ור"מ לא פליג אלא דמשום דחוב הוא לעבד כדפרישית לעיל אבל לענין תן כזכי לא פליג וע"כ מדמספקא לרב אפילו בתן היינו משום דעבד דמי לחוב כסברת התוספות שם בפ"ק אלמא בחוב מיהא פשיטא דתן כזכי וכ"ש דלסברת התוספות דפ"ק ליכא לחלק בין תן להולך ול"ל דלא שייך לאקשויי אדרב מסתם מתני' דמוקי לה כרבי הא ליתא לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דלשיטת התוספות ע"כ הא דמקשה רב אחא בריה דרב איויא לעיל שמעת מיניה הולך כזכי אדרב דקשה מסתם מתני' דהכא וא"כ למסקנא נמי תיקשי ליה מסתם מתני' דפרק קמא ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שפסקו בגט דהולך לאו כזכי דנהי דלרב מספקא ליה מ"מ קי"ל כאביי דבתראה הוא ואית ליה בר"פ השולח דנקטינן מתנה הרי הוא כגט דהולך לאו כזכי משמע דבגט לאו כזכי וע"כ אפילו בדעשאתו שליח איירי דאל"כ אפילו זכי בגט נמי לא מהני ואילו בחוב פסקו הרי"ף והרא"ש כרב דשילהי פ"ק דהולך כזכי דתניא כוותיה וע"כ היינו משום דחוב עדיף מגט וא"כ מאי משני הכא התם ספק ממונא לקולא ות"ל דבפשיטות מצי לשנויי דבגט מספקא ליה לרב ובחוב פשיטא ליה דהוי כזכי וראיתי שהר"ן ז"ל כתב שהרמב"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב דסוגיא ומסקנא דהכא לרווחא דמילתא איתמר וזה דוחק גדול דכיון דסתמא דתלמודא לא שני ליה בין חוב לגט אנן אמאי מפלגינן בינייהו ואי משום דאביי מצינן למימר דאיהו נמי מספקא ליה. והנלע"ד בזה ליישב תחילה שיטת הרי"ף ז"ל דאזיל לשיטתו דבפ"ק גבי תן שיחרור זה לעבדי כתב דנהי דתן כזכי היינו לשון שאין יכול לחזור בו אבל מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטי לידיה דעבד כדמוכח מאידך מתני' דסוף פ"ק דלא יתנו לאחר מיתה ומייתי שם הרי"ף ראיה לדבריו דאשכחן נמי זכיה בכה"ג לענין הולך בחוב דחייב באחריותו ואינו יכול לחזור והקשו עליו שם מסוגיא דשמעתין דלאביי דהולך כזכי אמרינן משהגיע הגט ליד השליח מגורשת. וכבר כתבתי לעיל בסמוך דאפשר דשאני גט כיון דעשאתו שליח לקבלה מש"ה עדיף טפי ואית לן למימר דמסתמא לא עקר הבעל שליחותיה כיון דהולך כזכי א"ל והו"ל שליח לקבלה ממש כדמעיקרא נמצינו למידין לפי דרכו של הרי"ף ז"ל דלרבי ע"כ גט עדיף מחוב לענין הולך כזכי ונראה ג"כ משיטת הרי"ף ז"ל לעיל ספ"ק דתן עדיף מהולך דבמתנה הולך לאו כזכי ותן כזכי והשתא א"ש דמקשה בשמעתין עליה דרב מדקאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא קאמר תתייבם ממ"נ דא"נ הולך כזכי אפ"ה לא הוי גט עד דמטי לידה ואין גט לאחר מיתה והיינו כשיטת הרי"ף ז"ל לענין עבד ולענין חוב אע"כ דלרב הא גופא מספקא ליה דאי כרבי ע"כ חוב ועבד גריעי מגט שעשאתו שליח וא"כ ממילא תו ליכא למימר דלרב בגט מספקא ליה ובחוב פשיטא ליה דמהיכא תיתי הא לחדא גיסא מספקא ליה דחוב גרע מגט וכיון דבגט מספקא ליה כ"ש בחוב ולאידך גיסא נמי דמספקא ליה לרב בתן אי קי"ל כר"נ אף על גב דבמתנה תן כזכי כסתם מתני' דעבד אע"כ דמספקא ליה אי גט גרע אפילו ממתנה וזה תימא כיון דלרבי גט עדיף אפילו מחוב אית לן למימר דר"נ דפליג בגט דהולך ותן לאו כזכי וכ"ש בחוב ועבד ומתנה אע"כ דלרב לא שני ליה כלל לענין הולך כזכי בין בגט וחוב ועבד ומתנה דמאן דאית ליה הולך כזכי בחדא ה"ה לכולהו ומאן דלית ליה בחדא ה"ה לכולהו ומספקא ליה הלכתא כמאן בכולהו ומתני' דתן שחרור זה לעבדי מוקי לה כרבי ואכתי מספקא ליה אי הלכתא כוותיה או לא מיהו כ"ז אליבא דרב דע"כ בכולהו מספקא ליה משא"כ לדידן דקי"ל כאביי דפרק השולח דאמר נקטינן מתנה הרי היא כגט ואי ס"ד דהיינו משום דמספקא ליה אמאי תלי תניא בדלא תניא דאדרבא במתנה אשכחן ברייתא דספ"ק דלמסקנא כ"ע הולך לאו כזכי ולמאי דס"ד מעיקרא מידי ספיקא מיהא לא נפקא ומאי אולמא דתליא לה בגט אע"כ דלאביי בגט פשיטא ליה טפי משום דאיהו הילך תני במתניתין דהכא דשמעתין משמע דהולך לאו כזכי ואתי לאשמעינן דה"ה למתנה אף על גב דגרע מגט אפ"ה לאו כזכי וחזינן נמי בספ"ק דמייתי סתמא דתלמודא תניא כוותיה דרב לענין חוב דהולך כזכי ומאי סייעתא מברייתא הא פלוגתא דרבי ור"נ היא וא"כ אפשר דברייתא כרבי אע"כ דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דלענין חוב כ"ע מודו אפילו ר"נ דהוי כזכי כדמסיק שם להדיא דרב ושמואל כ"ע הולך כזכי ופליגי במתנה והיינו ע"כ משום דחוב עדיף ממתנה דאיפסקא הלכתא ספ"ק דהולך לאו כזכי וכ"ש דחוב עדיף מגט דגרע אפילו ממתנה כנ"ל נכון בעז"ה לשיטת הרי"ף ז"ל. משא"כ לשיטת התוספות בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה לא יתנו דלית להו האי סברא דהרי"ף ז"ל לענין עבד וחוב אלא לגמרי הוי כזכי מיד וכתבו ג"כ בדף י"א בד"ה כל האומר תנו דעבד היינו חוב וכתבו ג"כ דהולך ותן שוין א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמאי דמסיק בשמעתין דבחוב נמי מספקא ליה לרב והיינו ע"כ דפשיטא להו דגט וחוב שוין לגמרי ומשמע ג"כ מלשונם בפרק השולח במימרא דאביי דמתנה הרי הוא כגט דהיינו בגט שלא עשאתו שליח דאפילו זכי לא מהני כמ"ש שם להדיא משמע דבגט שעשאתו משמע להו דאביי לא פליג אדרב דמספקא ליה ודוקא במתנה פשיטא להו דלאו כזכי דמתנה גרע מכולהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מספקא ליה לרב מיהא בתן דהא סתם מתני' דפ"ק בתן שחרור זה לעבדי משמע דתן כזכי ור"מ נמי מודה היכא דזכות הוא וה"ה בגט בעשאתו שליח וכ"ש בחוב גמור במלוה ופקדון ואם נפשך לומר דלא שייך להקשות ממתני' עליה דרב ודאביי משום דפלוגתא דתנאי היא ומוקי למתני' כרבי ואם כן קשה הא דאמרינן בריש שמעתין דמקשה רב אחא בריה דרב איויא שמעת מיניה ממתני' הולך כזכי ומאי קושיא הא פלוגתא דתנאי היא והאי כרבי מוקי לה ואפ"ה מספקא להו אי הלכתא כוותיה ויתיישב לפי מה שאפרש בסמוך ודו"ק:

שם התם ספק ממונא לקולא. ופירש"י והמוציא מחבירו ידו על התחתונה משמע דהשליח מיקרי מוחזק משום שהוא כתופס לבע"ח מה שאין כן במתנה לא שייך לומר כן ולא מיקרי השליח מוחזק דבחזקת מרא קמא קאי ולפ"ז מצינן למימר דהא דאיפסקא הלכתא בספ"ק במתנה דלאו כזכי היינו נמי משום דספיקא לקולא וכן לענין חוב דמסיק הש"ס לעיל דכ"ע הולך כזכי ומייתי תניא כוותיה דרב היינו נמי משום דספיקא הוא כדאשכחן תנאי טובא דמספקא להו בברייתא דספ"ק לענין מתנה ולפי סוגיא דשמעתין בכולהו מספקא לן וכדפרי' ולפ"ז אפשר דשמואל נמי מספקא ליה שסובר דהשליח לא מיקרי מוחזק כיון שחייב באחריות הו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים והיינו דקאמר מתוך שחייב באחריות וכדפרישית שם במקומו ע"ש. והשתא לפ"ז מצאתי ליישב הקושיא שהקשיתי בסמוך דהא דמקשה הש"ס לעיל בשמעתין למידק ממתני' דשמעת מיניה הולך כזכי והיינו דלכולהו אמוראי מקשי לרב ולשמואל ואביי דקשיא להו סתם מתני' דהכא דפשיטא ליה לענין גט וכ"ש לחוב והא דלא מקשינן עלייהו ממתני' דפ"ק דתן שחרור זה לעבדי משום דאיכא למימר דתנא גופא ספוקי מספקא ליה והא דקאמר אין יכול לחזור בו לאו לענין איסורא איירי אלא לענין השיעבוד שהעבד מוחזק בעצמו היכא דאיכא ספיקא דדינא כדמוכח לעיל בדוכתי טובא וכ"ש דא"ש טפי לשמואל דפרק השולח דף ל"ט דכל שאין רשות לרבו על העבד יצא לחירות לגמרי וא"צ גט שיחרור מדאורייתא שאין קרוי עבד ור"מ דאיירי בהאי מתני' נמי הכי ס"ל כדפרישית לעיל שם במקומו מש"ה לא מצי לאקשויי מהאי מתני' דפ"ק משא"כ ממתני' דהכא לענין גט דאיסורא הוא וקפסיק ותני דהולך כזכי מקשה שפיר אהני אמוראי דמספקא להו כנ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב:

משנה האשה שאמרה התקבל צריכה כו' שנים שיאמרו בפנינו אמרה כו' משמע משיטת התוס' דלעולם לא סגי בלא עידי אמירה אפילו אם הגט עדיין ביד השליח כמ"ש להדיא בד"ה ושליש אומר וכ"כ הרשב"א בחידושיו וכ"כ הרמב"ם ובטא"ע ובש"ע סי' קמ"א ולא זכיתי להבין טעמא דהא מילתא דכיון שהגט לפנינו ביד השליח והאשה מודה שהוא שליח לקבלה למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי הוי מסר לה לדידה כדאמרי' לקמן בשמעתין דאפילו ר"ה מודה דהיכא דאמרה קמי דידי מסר ליה דנאמנת ולא פליג ר"ה דבעל נאמן אלא היכא דלית ליה לשליח מגו דאפשר שהאשה לא תרצה לקבל הגט כיון שאינה יודעת שמסר לו לקבלה מה שאין כן הכא בדאיכא עידי מסירה שמסר הבעל לקבלה והגט ביד השליח מה צורך לעידי אמירה להימן במיגו כיון שהאשה יודעת שהוא שלוחה לקבלה ודאי תקבל ממנו הגט ובתחלת העיון היה נראה בעיני שהטעם משום דקי"ל עידי מסירה כרתי ולא סגי בלא עידי מסירה דעלייהו כתיב דבר דבר דאין דבר שבערוה פחות משנים כמ"ש התוספות לעיל דף ד' והרשב"א בשמעתין דאפילו לר"מ עיקר עידי הגט הם עידי מסירה נמצא דלפ"ז צריכינן שידעו העידי מסירה בבירור גמור שנגמר הגירושין לגמרי בפניהם והיכא דליכא עידי אמירה אכתי היכי ידעי עידי מסירה שזאת האשה נתגרשה שהרי לא ראו שמסר הבעל אלא ליד השליח ושמא אינו שלוחה ומש"ה בעינן שידעו ע"פ עידי אמירה אלא דא"א לומר כן מדאיתא בסוגיא דלעיל איתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל וא"כ אי ס"ד דבעינן עידי אמירה בשעת קבלת השליח ניחזי סהדי מאי קאמרי אי אמרה הבא או התקבל אע"כ דבשעת מסירת הבעל ליד השליח לא בעינן עידי אמירה וכ"כ המרדכי בשם מוהר"ם והוציא כן מסוגיא דלעיל ולענ"ד ממשנתינו נמי הוא מוכרע מדקאמר צריכה שתי כיתי עדים ואי ס"ד דבעינן עידי אמירה בשעת מסירת הגט לשליח א"כ בשנים אומרים בפנינו קיבל סגי דמסתמא עשו הבעל והעדים כדין ולא נמסר אלא ע"י עידי אמירה אע"כ דלא בעינן עידי אמירה בשעת מסירת הגט לשליח אלא שהאשה צריכה להביא עידי אמירה לפני הב"ד כשרוצית לישא ע"י שליח לקבלה וכן נראה להדיא מדקדוק לשון רש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתא תינח כשאין הגט ביד השליח כגון משנתינו דבשעת השמד שנו שקיבל וקרע אבל כשהגט והאשה בפנינו והודית שעשאתו שליח למה לא יהא נאמן במגו. אמנם כן הר"ן ז"ל כתב בשיטת רש"י דכל שהגט ביד השליח אין צורך לעידי אמירה ע"ש באריכות וכן נראה לענ"ד במ"ש מהרש"א ז"ל שמצא ברש"י ישן בסמוך גבי ואמאי להימניה לשליש ושם אפרש בעז"ה כל הסוגיא לשיטה זו:

תוספות בד"ה אפילו הן הראשונים וא"ת מאי אפילו כו' וי"ל משום דבכת אחת דומה לשקר כו' שמא שכרתן האשה כדאשכחן בסוף פרקין כו' עכ"ל. אע"ג שאין זו ראיה גמורה דלא דמי להתם דדיבורא בעלמא קאמרי מעשה לא עבדי והכא שמעיד בב"ד הוה מעשה גמור ותרי לא חשידי מ"מ שייך מיהא ל' אפילו לרבותא בעלמא ואע"ג דבסוגיא דשמעתין משמע דמתני' איירי נמי כששלשתן בעיר א' וא"כ אין דומה לשקר מ"מ כיון דאיירי נמי בסתם שליחות שהוא ממקום למקום הוי שפיר רבותא בכה"ג ומש"ה קתני אפילו. מיהו לולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש לשון אפילו בע"א דעיקר כוונת המשנה דלעולם בעינן שני כיתות כת א' שיאמרו בפנינו אמרה וכת השניה צריך שיאמרו בפנינו קיבל דוקא וכדמסקינן לקמן בשמעתין דאתא לאפוקי דעידי ראיית הגט ביד השליח לא מהני למיהוי כמו בפנינו קיבל אפילו בדאיכא עידי אמירה ולפי זה אפשר דעל זה קאי לשון אפילו פירש לא מיבעיא דלא מהני עידי ראיה כשאינן עידי אמירה אלא כת אחרת מעידין על בפנינו אמרה דאם כן פשיטא דעדי ראיית הגט ביד השליח לא הוי כעידי מסירה משא"כ כשהן ראשונים והן אחרונים פי' דעידי אמירה עצמן הן האחרונים וקסד"א דא"צ לומר בפנינו קיבל אלא אפילו כשיאמרו שראו הגט ביד השליח נמי סגי דכיון שהן עידי אמירה ויודעין בבירור שהוא שליח קבלה ואם כן כשראו הגט ביד השליח הו"א דהו"ל כמו שראו ביד האשה דשלוחה כמותה קמ"ל דאפ"ה צריכין שיאמרו בפנינו קיבל דוקא כדמסקינן לקמן כנ"ל לולא שהתוס' והרשב"א והר"ן לא כ"כ ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"ע דאמר כו' וי"ל דלמ"ד בגמרא שליש נאמן כו' הני מילי כששלשתן בעיר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאף על גב דאפילו אין שלשתן בעיר בעינן הכא עידי מסירה כיון דמתני' בדליכא עידי חתימה איירי אפ"ה כיון דאי הוי עידי חתימה לא בעינן ע"מ כולו דבר הוא ולענין עידי חתימה גופייהו לא איכפת לן דע"ח מילתא אחריתי הוא עכ"ל. ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין דאמאי הוי מילתא אחריתי וכבר היה באפשר לי ליישב דבריו דזימנין דכשר לגמרי ע"י עידי אמירה אפילו בלא עידי חתימה כגון שכתב הבעל בכתב ידו ואין בו עדים דכשר מדאורייתא אלא שאין זה במשמעות לשונו. מיהו בעיקר דברי התוספות כבר כתבו בעצמן בפרק מרובה ודחו זה התירוץ שכתבו כאן וכתבו להדיא דכיון דלעולם לא סגי בעידי אמירה לחוד דאפילו כשאין שלשתן בעיר א' בעינן מיהא עידי ראיית הגט ביד השליח בהדי עידי אמירה ואכתי חצי דבר הוא ולכך העלו שם דמתני' דהכא לא מתוקמא כר"ע אלא כרבנן ע"ש. ואף שאין אני כדאי להכריע בדבר המבואר בדברי התוספות והקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד מתוקמא מתני' שפיר אפי' לר"ע ולא שייך הכא חצי דבר דהא דממעט ר"ע חצי דבר היינו בענין שע"פ כת א' אין כאן שום תועלת בעדות כגון בעידי חזקה שהעידו כל כת על שנה א' שעדות שנה א' אין בו שום תועלת להמחזיק אדרבה צריך לשלם הפירות למערער ואף אם יודה המערער על אכילת השנים הנותרות אפ"ה לא מהני שהרי אומר המערער שהמחזיק בגזל אכלן וכן כל כה"ג בענין עידי טביחה ומכירה אי לאו דעידי גניבה לחוד הוי דבר שלם לא היה שום תועלת בעידי טביחה לחוד ואף אם יודה הלה על הגניבה הו"ל מודה בקנס ומכ"ש היכא שמצד ההודאה אין צורך כלל בעדות משא"כ הכא הוי שפיר עידי אמירה דבר שלם שיוכל הבעל למסור הגט לשליח ושליח ימסור ליד האשה וכ"ז שיהיה הגט בידה או ביד השליח אין צורך לעדות אחרת ואף אם תאבד הגט אפ"ה מהני עידי אמירה לענין אם יודה הבעל שמסר לו הגט דמהני מטעם דבעל שאמר גירשתי נאמן משא"כ בלא עידי אמירה לא יוכל לומר גירשתי כיון שאינו יודע שנמסר לשליח האשה כדלקמן. ולענ"ד הדבר ברור דלא מקרי בכה"ג חצי דבר שאין לנו לחוש שיאבד הגט ויכפור הבעל שאם באנו לחוש לכך כל עידי מלוה נמי ליהוי חצי דבר כיון דאכתי יוכל לטעון פרעתי וכן כל כיוצא בזה אע"כ דבכה"ג מיקרי דבר שלם דמהיכא תיתי לחוש לאבידה וכפירה ואי איתרמי הכי מילתא אחריתי היא כן נ"ל נכון לולא שהקדמונים לא כ"כ ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת רש"י ז"ל שכתבתי בסמוך דזימנין בעידי מסירה לחוד סגי ואין צורך לעידי אמירה כגון שהגט ביד השליח ואם כן כל חד דבר שלם הוא ודו"ק:

בד"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה כו' משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא כו' עד כאן לשונם. ואיכא למידק דנהי דלא שייך האי טעמא דאי איתא אכתי אמאי מהימן השליש לרב הונא דהא לית ליה טעמא דהא הימניה ולדידיה לא מהימן השליש אלא היכא דאיכא מיגו והכא לית ליה מיגו כמו שכתבו התוספות בסמוך דשמא לא תרצה האשה לקבל כיון שהבעל אומר להולכה מסרו ומבטלו עכשיו ומעיקרא קודם שבא הבעל וערער נמי לא תרצה לקבל דשמא יאמר הבעל לפקדון ונהי דר"ה גופא בבעל אמר לפקדון לא קאמר דהבעל נאמן אלא מטעמא דאי איתא דוקא היינו משום דאי לאו טעמא דאי איתא הו"ל טענת פקדון טענה גרועה לגבי טענת השליש שאומר לגירושין דלא שכיח דמפקיד איניש גיטא ביד חבריה דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה נמצא דלפ"ז מהימן השליש אפילו בלא מיגו כמו הבעל דבר היכא שתפיסתו מוכחת עליו ומש"ה הוצרך לטעמא דאי איתא דמגרע טענת השליש דהו"ל ג"כ מילתא דלא שכיחא משא"כ בבעל אומר להולכה ושליש אמר לקבלה אמאי מהימן השליש לר"ה דלית ליה טעמא דהא הימניה ומשום מיגו נמי ליכא ותפיסתו נמי לא מוכחא מילתא לקבלה יותר מלהולכה ונראה דהתוס' לשיטתייהו בסמוך בד"ה שליש אומר דלעולם בעינן עידי אמירה ובהכי איירי שיש לפנינו עידי אמירה נמצא שהוחזק זה שליח לקבלה בפנינו מסתמא אמר השליח לבעל שהוא שליח לקבלה שהבעל ושליח לעולם רוצין יותר בשליחות לקבלה כדאיתא לעיל בסוגיא דאשה שאמרה הבא ע"ש וא"כ לא שכיח שיעקור הבעל השליחות לקבלה ויעשהו להולכה ומש"ה שליח מהימן טפי כיון דלא שייך טעמא דאי איתא כנ"ל וסברא כזו מצאתי בל' הר"ן ז"ל בשמעתין ויותר נראה כמ"ש הרמב"ן ז"ל כיון שיש עדים שהוא השליח לקבלה הרי הגט בידו כאילו הוא ביד האשה דשלוחו של אדם כמותו. מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דקאמר רב הונא דאי איתא לדידה הוי יהיב ולא אמרינן משום כיסופא לא יהיב לדידה היינו משום דכיון שהיא עשאתו שליח לקבלה לא שייך טעמא דכיסופא ואם כן לפי זה משמע דבשליח להולכה לא שייך טעמא דאי איתא דאפשר דמשום כיסופא לא יהיב לה וזה שלא כדברי התוספות דבהולכה נמי שייך דאי איתא אבל משום הא לא איריא דכיון דהכא נמי איירי בעשאתו שליח לקבלה דהאיכא עידי אמירה ממילא אפילו עשאו הבעל להולכה אפילו הכי מיהא ליכא כיסופא. אמנם ממה שכתבו התוספות בסמוך בדבור המתחיל בעל נאמן והקשו מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דאכתי יערער הבעל ויאמר לפקדון אם כן משמע מדבריהם להדיא דאפילו בשליח להולכה גמור נמי לר"ה הבעל נאמן משום דאי איתא ולא אמרינן משום כיסופא אלא ע"כ דלית להו האי סברא דהרשב"א ז"ל עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל שהעתיק כל דברי התוספות בד"ה בעל נאמן ככתבם וכלשונם ואח"ז תיכף סמך דבריו לפרש דלא אמרינן משום כיסופא כיון שהיא עשאתו שליח לקבלה ולפי זה לא היה צריך לפרש ככל דברי התוספות דהא שפיר הועילו חכמים בתקנתן אפילו משכונה לשכונה דהא בשליח להולכה לא שייך האי טעמא דאי איתא משום דמחמת כיסופא לא יהיב לדידה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בד"ה שליש אמר לגירושין פי' שאומר שהיה שליח לקבלה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ניחא להו לפרושי שהשליח אומר שהוא שליח להולכה דלפ"ז ע"כ איירי שהגט ביד האשה דאל"כ פשיטא דהבעל נאמן שהרי יכול לבטלו אע"כ דביד האשה איירי וא"כ אפילו רב חסדא מודה דלא שייך דהא הימניה לשיטת התוס' אלא כשהוא עדיין ביד השליח כו' זה תוכן כוונת מהרש"א ז"ל ובאמת שיש סוברים כן כדאמרינן בעלמא דשליש נאמן בשלישות יוצא מתחת ידו אבל לאחר שהוציאו מידו הרי הוא ככל אדם. אבל על דברי מהרש"א ז"ל אני תמה שכ"כ בשיטת התוספות וא"א לומר כן שהרי כתבו להדיא בדיבור הסמוך דמה שתקנו בפ"נ ובפנ"ח משכונה לשכונה היינו משום דס"ל כר"מ דשליש נאמן אם כן משמע להדיא דאפילו הגט ביד האשה נמי שליש נאמן שכל דבריהם בענין בפני נכתב ובפני נחתם בגט ביד אשה איירי אלמא דלית להו האי סברא אלא הא דאמרינן יצא השלישות מתחת ידו הרי הוא ככל אדם היינו דוקא היכא שאומר לחובת אותו שנתן לו השלישות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ומבואר אצלי באריכות בקונטרס שחברתי בענין השליש בדיני ממונות בחושן משפט סי' נ"ו נחזור לענינינו דודאי לשיטת התוספות שייך פלוגתייהו דר"ה ור"ח בין בשליח להולכה בין בשליח לקבלה ובין שהגט ביד השליח בין שכבר מסרו לאשה כדמשמע מדבריהם להדיא בד"ה בעל אלא דניחא להו לפרושי הכא לענין שליח לקבלה דאמתני' דהכא קיימי דבשליח לקבלה איירי ועלה קאי כל השקלא וטריא דשמעתין וק"ל:

בא"ד ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה כו' כדתנן במתניתין עכ"ל. כבר כתבתי דלכאורה דממשנתינו אין הכרע דאיירי שנקרע הגט דלית ליה להשליח שום מגו אבל כשהגט ביד השליח אפשר דנאמן לומר שהוא שליח קבלה במיגו שהיה מוסרו ליד האשה כיון שהיא יודעת האמת שעשאתו לקבלה וכ"כ הר"ן ומהרש"א ז"ל שהיא שיטת רש"י ז"ל ומה שיש לדקדק בזה יבואר בסמוך: