פני יהושע על גיטין מט.

גמרא שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. הא דלא מוקי לר"ע כרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא וקרינן ביה רעהו ומחייב בניזקין כדאיתא להדיא בפ"ק דב"ק דף י"ב משום דכיון דהתשלומין לבעלים לא שייך ק"ו להקדש ולא שייך ק"ו אלא כשהתשלומין להקדש ושם ביארתי כל הסוגייא ושיטת התוספות ככל הצורך עיין שם והפוכי מטרתא למ"ל וכאן אפרש רק מה שנתחדש לי מהסוגיא שלפנינו:

תוספות בד"ה שור רעהו כו' דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא לא פרכינן שכן יפה כחו לענין ריבית ואונאה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שאין דבריהם מבוררין אצלו דמאי קשיא להו טפי לר"ש בן מנסיא מריבית ואונאה ותיפוק ליה דאיכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו לענין נזקי אדם ובור כדמקשו בדיבור הסמוך אע"כ דסמכו על מה שתירצו שם דקרן מקרן יליף ק"ו ואם כן מה"ט כ"ש דלא שייך למיפרך מריבית ואונאה זהו מה שנ"ל מכוונת מהרש"א ז"ל. אמנם לענ"ד דברי התוספות מבוררים כשמלה לפי שכל דבריהם בדיבור הסמוך היינו דוקא לתירוץ השני שכתבו כאן ועי"ל דכולהו נזקין פטירי בהקדש משא"כ לפי סברתם עכשיו דכולהו נזקין חייבים בהקדש לבר מקרן ואפ"ה משמע ליה להמקשן דאף בשן ורגל דחייב בהקדש לא משלמי ממיטב משום פירכא דהקדש הורע כחו בנזקי קרן וא"כ למסקנא דמוקי לר"ע כר"ש בן מנסיא ממילא דתו לא צריכינן לאוקמי הא דקאמר ר"ע ק"ו להקדש בקרן דוקא דהא ר"ע אקרא דמיטב קאי דאיירי בשן ורגל אלא דבאמת אכולהו קאמר ר"ע דלישלמו ממיטב כיון דלא שייך למיפרך שהורע כחו בנזקי קרן דאדרבה יפה כחו ולפ"ז ודאי אי הוי שייכא קושיית התוספות דבסמוך דאכתי איכא למיפרך שהדיוט יפה כחו באדם ובור לא הוו מצי לשנויי כדבסמוך דקרן מקרן יליף בק"ו כיון דבהדיוט ח"נ ובהקדש נ"ש כל שכן דמשלם ממיטב דאכתי תיקשי תינח קרן שן ורגל מאי ק"ו איכא מאי אמרת דהקדש חמור אדרבא הדיוט חמור שיפה כחן באדם ובור ואי אמרת דבאמת מודה ר"ע בשן ורגל לא שייך לומר ק"ו להקדש דמשמע להדיא דבשן ורגל דחייב בהקדש נמי מחייב ליה במיטב ועוד דאי בשן ורגל לא משלם ממיטב ה"ה לקרן כיון דעיקר מיטב בשן ורגל כתיב אלא דבאמת לפי סברת התוספות עכשיו תו לא שייך קושייתם דבסמוך דמאדם ודאי ליכא למיפרך דעכשיו משמע להו דבאדם נמי חייב בהקדש בקרן וכי יאכל פרט למזיק משמע להו עכשיו דלענין חומש לחודא קאי ומבור לחודא ודאי נמי לא מצי למיפרך שהורע כח ההקדש בבור משו"ה לא לשלמו ממיטב דהא פסולי המוקדשין וכלים נמי פטירי בבור אפילו בהדיוט ואפ"ה משלמי ממיטב בשאר נזקין אליבא דכו"ע ומה שהקשו התוספות בסמוך היינו דוקא לתירוצם השני שכתבו כאן דאפילו באדם פטור בהקדש וה"ה לכולהו נזקין א"כ מקשו שפיר שהורע כח הקדש בנזקי אדם וה"ה לכל הנזקין ולא נקטו אדם ובור אלא משום דלר"ש בן מנסיא דדריש רעהו לחיובא באדם גופא לא ידעינן אי קאי כי יאכל אקרן אלא משום דמצינן פטורא דהקדש מלשלם קרן בבור אבל לתירוצם עכשיו לא קשיא להו אליבא דר"ש בן מנסיא מאדם ובור כדפרישית אלא מריבית ואונאה קשיא להו שפיר כיון דלא שייך לשנויי דקרן מקרן יליף דר"ע אכולהו קאי כדפרישית כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת התוספות כאן ודוק היטב:

בא"ד דיותר ראוי לחייב כו' ממזיק ע"י כריית בור כו' עכ"ל. גם בזה כתב מהרש"א ז"ל שדבריהם מגומגמין דהא פטורא דהקדש בבור לאו מאדם ילפינן אלא מוהמת יהיה לו ממעטינן אפילו פסולי המוקדשין כ"ש הקדש גמור ומה שרצה מהרש"א ז"ל לתרץ א"א להעמידו דכיון דדרשינן קרא דוהמת יהיה לו לאפוקי מי שאין המת שלו למעט הקדש ממילא מימעטו פסולי המוקדשין נמי ועוד דהתוס' לא נחתו הכא לענין פסולי המוקדשין לכך נלע"ד דאי לאו דיליף בור מאדם למעט הקדש לא הוי דרשינן כלל והמת יהיה לו דבור למעט מי שאין המת שלו אלא לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דשור הוי מוקמינן למעט פסולי המוקדשין כדמקשה הש"ס בפרק הפרה דף נ"ד ואיפוך אנא ולא הוי שייך לשנויי כדמשני התם מסתברא דבור לפטורא דפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים דאדרבא יותר היה מהראוי לומר מסתברא דבשור שייך לפטור פסולי המוקדשין שכן פטר בו את ההקדש מרעהו משא"כ בבור דהקדש גופא אכתי לא ידעינן הוי מוקמינן והמת יהיה לו לבעלים מטפלין ואין להקשות אי ס"ד דוהמת יהיה לו דשור לפסולי המוקדשין רעהו למה לי דודאי אי לאו רעהו הוי מוקמינן בשור לבעלים מטפלין ודבור לפסולי מוקדשין שכן פטר בו את הכלים אבל מדכתיב רעהו מסתבר למעט נמי פסולי מוקדשין בשור לכך הוצרכו התוספות לפרש דהקדש בבור בלאו הכי ידעינן דפטור דילפינן מאדם וממילא דעל כרחך דוהמת יהיה לו דבור לפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים כן נ"ל ודו"ק:

גמרא לא יהא אלא בע"ח וב"ח דינו בבינונית. אף ע"ג דהכא מדאורייתא איירי וב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא דהכא לרווחא דמילתא קאמר אפילו לר"ש דדריש לקמן בשמעתין טעמא דקרא ולדידיה משמע דבע"ח מדאוריי' בבינונית כמ"ש לעיל שכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל ושכן מבואר בפרק קמא דבבא קמא דהא דקאמר עולא בעל חוב מדאורייתא בזיבורית תנאי היא וכן מבואר בירושלמי:

שם וכ"ת קסבר ר"ע כל בע"ח בעידית כנזקין. בסוגייא דפ"ק דב"ק לא נזכר שם כנזקין ולכן הקשיתי שם לשאול דאכתי מאי קס"ד אליבא דר"ע מנ"ל דבע"ח בעידית כיון דלא כתיב ביה תחת נתינה ישלם כסף ואף את"ל דמשום דרשא יליף ר"ע דכל בע"ח בעידית דאכתי קשה א"כ מאי קאמר ק"ו להקדש לאומר הרי עלי מנה לב"ה ויליף בק"ו מנזקין דהו"ל למילף טפי מק"ו מבע"ח דעלמא דדמי לאומר הרי עלי מנה. ואם נפרש דבע"ח גופא בעידית לא יליף ר"ע אלא בק"ו מנזקין דבע"ח עדיף מנזקין דא"כ אדקאמר וק"ו להקדש מנזקין הו"ל למימר ק"ו לבע"ח אפילו בהדיוט וממילא ידעינן דק"ו להקדש באומר הרי עלי מנה בק"ו מבע"ח דהדיוט. אמנם לפי הסוגיא דכאן נתיישב לי דודאי הכי הוא דבע"ח בעידית לר"ע בק"ו מנזקין יליף לה דודאי בע"ח עדיף מנזיקין מדאשכחן דאפילו למ"ד בנזיקין או כסף או מיטב ואפילו יש לו כסף רשות בידו שלא ליתן לו אלא מקרקעות או סובין למאן דס"ל דלא פליגי ואילו בבע"ח כשיש לו כסף צריך ליתן לו דוקא כסף כמבואר בפוסקים. והא דלא קאמר ר"ע ק"ו לבעל חוב היינו משום דנהי דלר"ע בע"ח מדאורייתא בעידית מ"מ מדרבנן ודאי סובר שדינו בבינונית כדאמר רבי שמעון לקמן שתקנו בבינונית שמא יקפוץ וילוונו ומש"ה לא פסיקא ליה לר"ע לומר ק"ו לבע"ח דסוף סוף מדרבנן מיהא לא שקיל בעידית משא"כ בהקדש באומר הרי עלי מנה פסיקא ליה לומר ק"ו להקדש דמדרבנן נמי שקיל בעידית דבהקדש אוקמוה אדאורייתא דבעידית אפי' בהדיוט בע"ח כ"ש בהקדש וטעמא שמא יקפוץ נמי לא שייך והיינו דקאמר ק"ו להקדש מנזקין משום דעיקר מילתא בבע"ח דמדאורייתא בעידית נמי לא ידעינן אלא בק"ו מנזיקין כנ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"ע ס"ל כו' וא"ת אכתי איכא למיפרך כו' בנזקי אדם ובור וכו' עכ"ל. בפ"ק דב"ק כתבו דלרבי שמעון בן מנסיא באדם נמי חייב בהקדש לשלם הקרן וכי יאכל מוקי ליה לחומש ומקשו שם מבור לחודא והניחו בקושיא אבל כאן משמע להו דלר"ש ב"מ נמי פטור באדם אפי' מתשלומי הקרן מקרא דכי יאכל והיינו מדמצינו פטורא דהקדש בבור וכדבריהם כאן כנ"ל מהסוגיא דפרק שור שנגח דף ל"ח דקאמרינן לר"ש ב"מ דיליף מדלא כתיב רעהו במועד ומאי קושיא דילמא לעולא דרעהו לפטורא אתי בתם ובמועד חייב אלא ע"כ דאי ס"ד דרעהו לפטורא כ"ש במועד דפטור מק"ו דאדם כמו שכתבתי שם אלמא דאדם פטור אלא שהתוספות שם דף ל"ח כתבו בענין אחר והיינו כשיטתם בפ"ק דב"ק ועמ"ש שם בפ"ק דב"ק לקשר קושיית התוספות לדבריהם הקודמים דבהקדש לא מיירי ע"ש:

בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש כו' דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא קאמר דהא מרעהו נפקא עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דילמא אי לאו ק"ו הוי דריש רעהו לפטורא כו' ע"ש ומלבד שאין לשון הש"ס סובל כן דבפרק שור שנגח מסקינן להדיא דהא דלא דריש ר"ש ב"מ רעהו לפטורא היינו משום דא"כ לכתביה גבי מועד אלא דזה היה אפשר ליישב עפמ"ש בסמוך אמנם בלא"ה לא קשה מידי לפמ"ש התוספות בסמוך דק"ו זה אית ליה פירכא שכן יפה כח הדיוט באדם ובור ותירצו דקרן מקרן יליף וזה דוקא לענין מיטב לבתר דקים לן דמועד חייב נ"ש אבל בעיקר מילתא לא מצי למילף בק"ו דלעולם רעהו לפטורא ואי משום ק"ו הא אית ליה פירכא וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ולא ה"ל לר"ע לאהדורי לר"י ק"ו כיון שר"י עצמו היה מודה כו' עכ"ל. נראה שדבריהם אלו דוקא לתירוצם השני שכתבו לעיל דבכל הניזקין ממעטינן של הקדש אבל לשינוייא קמא שכתבו דר"י גופא נמי לא פטר בשל הקדש אלא קרן לחוד א"כ אינו מספיק זה התירוץ שכתבו כאן דאכתי ה"מ למימר דר"ע פליג אדר"י בשן ורגל דאע"ג דחייב אפילו לר"י אפ"ה לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקי קרן אבל לר"ע דס"ל כר"ש בן מנסיא א"כ בשן ורגל נמי משלם ממיטב אע"כ דהכא לתירוץ השני דלעיל קאי ובני המופלא מ' בערוש שי' הקשה דאכתי מצי לאוקמי פלוגתא דר"ע ור"י לענין הרי עלי מנה לב"ה דלר"י לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקין ולר"ע משלם ממיטב מק"ו כיון דליכא פירכא מיהו לא קשה מידי דלפמ"ש התוספות בסמוך לר"ע נמי אית ליה פירכא דהורע כח הקדש בנזקי אדם ובור ולא שייך למילף בק"ו אלא קרן מקרן וכיון דיליף קרן מקרן ה"ה לשן ורגל דילפינן מקרן בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דלענין מיטב נתקבלה הג"ש וא"כ ל"ש הדיוט ל"ש הקדש לבתר דילפינן מק"ו לעיקר התשלומין בהקדש ממילא משלמי ממיטב בג"ש מקרן ולא שייך למימר אדם ובור יוכיח דהתם לא משלמי כלל בהקדש משא"כ לענין הרי עלי מנה לב"ה דלא שייך ג"ש דתחת נתינה א"כ בק"ו נמי לא מצינן למילף דמה להקדש שהורע כחו באדם ובור כן נ"ל נכון. וכל זה לתירוץ השני שכתבו התוס' לעיל אבל לתירוץ הראשון ע"כ צריך לומר כתירוץ הר"ר שלמה מדרוי"ש דסמוך ודו"ק:

בא"ד והר"ר שלמה כו' דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהלשון מגומגם ע"ש ולענ"ד דהכי קאמר כיון דבהדיוט שיימינן בדניזק ולא בדמזיק תו לא שייך לומר ק"ו להקדש דאדרבא כיון דבהקדש לא שייך לומר בדניזק יש לנו לומר דבהקדש שיימינן בדמזיק דאהני ג"ש ואהני קרא דהיכא דלא שייך בדניזק שיימינן בדמזיק ולשון ק"ו להקדש משמע דשוין לגמרי וא"כ מקשה שפיר מאי ק"ו להקדש ועיין מ"ש בזה בחידושי לב"ק ודו"ק: