פני יהושע על גיטין מ.

גמרא כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח. ופירש"י ז"ל ואם אין רוחה נתקררה בלא שיחרור ישחררוה אבל הרי"ף מפרש דקורת רוח שעושין לה אינו אלא לענין שלא ישתעבדו בה מלאכות כבידות ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ג:

תוספות בד"ה אותו העבד כו' ואין נראה מדאמר לעיל כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כו' עכ"ל. פי' דנהי דאיצטריך לאשמעינן היא גופא דצריך גט שיחרור אכתי לא הו"ל למימר בהאי לישנא ולא עוד אלא שכופין דמשמע דהא דכופין רבותא היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דודאי איצטריך לאשמעינן רבותא דכופין דאי ממתניתין דלקמן דלמשנה אחרונה כופין בחצי עבד וחצי ב"ח אכתי סד"א דהתם דוקא איירי במי ששחרר חצי עבדו והניח חציו דא"כ איהו גרם ליה להיאסר בשפחה ובב"ח וכיון שעשה בו שלא כהוגן משו"ה כופין אותו לשחרר כולו משא"כ גבי עבד שברח מבית האסורין שהרב לא פשע כלום סד"א דאין כופין קמ"ל דאפ"ה כופין ואדרבא דלכאורה איכא למידק להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוספות תיקשי לקושטא דמילתא אמאי כופין כיון דמותר בשפחה אלא דאיכא למימר משום דכופין על מידת סדום דכיון שנסתלק מהשעבוד ומהממון שיש לו עליו ותו ליכא עליה עשה דלעולם בהם תעבודו ממילא כופין אותו לשחררו ולהכניסו תחת כנפי השכינה לחייבו בכל המצות ואע"ג דמותר בשפחה ובניו עבדים מ"מ לית ליה פסידא בהכי דכיון שהפקיע שיעבודו ממנו אין יכול למסור לו שפחתו בע"כ אלא מרצונו ובלא"ה ימצא הרבה עבדים שיזדקקו לה ויהיו הוולדות שלו דבתרא דידה שדינן להו משא"כ לעיל במימרא דרב דימי דאיירי בשפחה מהדר ליה שפיר אי אתה מודה שבניה עבדים ואין להקשות לשיטת התוספות אכתי אמאי כופין הא אית ליה פסידא לענין קנס למאי דבעי למימר לקמן במעוכב גט שיחרור יש לו קנס אלא דאיכא למימר כיון דקנס מילתא דלא שכיחא היא לא חששו חכמים להפסד שאינו מצוי ולכופו להכניסו תחת כנפי השכינה טפי עדיף כנ"ל. מיהו בעיקר הדבר שנחלקו רש"י ותוס' נלע"ד דפלוגתא דאמוראי היא בירושלמי דגרסינן התם בניו מה הן יוצא בשן ועין בניו עבדים ויוצא ביאוש בניו בני חורין רבי יוסי בר אבין אמר איפכא יוצא ביאוש על ידי שלא שחררו התורה בניו עבדים ומשמע לכאורה דפליגי בהכי ביוצא ע"י יאוש אי מותר בשפחה או לא אלא דשיטת הירושלמי תמיה לי טובא היכי דמי אי שפחה נשא אם כן לעולם בניו עבדים אפילו אם דינו כב"ח ובא על השפחה לעולם הם עבדים דבתר דידה שדינן להו ואי ב"ח נשא לעולם הוולדות ב"ח דאפילו אם הוא עבד הא קי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואף את"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד הולד ממזר סוף סוף עבד מיהא לא הוי לכך שיטת הירושלמי צריך עיון ודו"ק:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין כו' תיפוק ליה משום דאסור בשפחה כו' עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד על דבריהם בזה דהא אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נראה שהיו הבנים רשאין להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור דאפילו לענין ממון לא זכה העבד בעצמו אלא על ידי דיבור בעלמא שאמר לשחררו והיינו משום דמצוה לקיים דברי המת וצריך עיון:

בא"ד ובפרק בתרא דכריתות אמרינן דסבר רבן שמעון בן גמליאל. לכאורה יש כאן ט"ס דבכריתות אדרבא לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג מסקינן הכי עיין שם:

בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה עכ"ל. ואין זה מוכרח דהא לקמן דף מ"ב מדמה הש"ס חצי עבד וחצי ב"ח למעוכב גט שיחרור כמ"ש שם התוספות בד"ה יום של רבו מיבעיא ליה לתלמודא במעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה וכתבו שם התוספות להדיא דהיינו לענין חצי עבד אלמא דאע"ג דפשיטא דחצי עבד אסור בשפחה כדאיתא במשנה לישא שפחה אינו יכול ואפ"ה מספקא ליה אי אוכל בתרומה וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה. וקשיא לי אטו מי פליג אמימר אהא דקאמר ריב"ל לעיל משמיה דרבי בנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר משמע דבשטר יש לו תקנה ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי בהא ואדרבא משמע לעיל דהלכה פסוקה היא דבעי למידק מיניה אי הלכה כאבא שאול או כרבנן. מיהו יש ליישב לפמ"ש לעיל דא"ל דיאוש לא דמי להפקר וא"כ אפשר דאמימר סובר דדוקא גבי יאוש אמר רבי דיכול לשחררו בשטר משום דמדאורייתא אפשר דלא מהני יאוש בעבד אפילו לענין ממון שבו כדפרישית לעיל למ"ד עבדא כמקרקעי דמי והכי קי"ל במילי דאורייתא אלא כיון דיאוש קונה מדרבנן קיי"ל עבדא כמטלטלי דמי נמצא דמדאורייתא יש לו זכייה בגופו ובממונו משום הכי יכול לשחררו דהם אמרו והם אמרו שלא הפקיעו הממון עד לאחר שישחררו משא"כ במפקיר עבדו דמהני מדאורייתא לענין ממון שפיר קאמר אמימר דאין לו תקנה כנ"ל. ולפי זה ממילא נתיישבו מה שהניחו התוספות בתימה בד"ה צריך ואין לו תקנה דעבד שברח נמי מטעם יאוש אתינן עלה ועמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

תוספות בד"ה הא אמר בלשון שיחרור כו' א"נ הכא בעי גט מדרבנן כו' עכ"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דלפ"ז במפקיר עבדו ומת צריך נמי גט שיחרור מדרבנן ומה"ט גופא כו' ע"ש. מיהו בגר שמת ע"כ דא"צ אפילו מדרבנן דהא קפסיק ותני קנו עצמן ב"ח אע"ג דא"א להם בגט שחרור שאין להם שום אדון בעולם אע"כ דבגר שמת לא שייך האי חששא שמא ימצאנו ויאמר לו עבדי אתה דלא שייך ה"ט אלא במי שיש לו יורשים ועמ"ש בזה גבי הא דאותביה רבי אבא לעולא ועי' בלשון הרא"ש ז"ל באריכות שכתב בשם הרי"ף ז"ל ליישב קושית התוספות בע"א דלא שייך לומר עבדו כאשתו אלא בגר שמת שאין לו שום יורש אף לענין האיסור משא"כ במפקיר עבדו ומת כיון דקי"ל הכא איסורא לבריה מורית אם כן לא שייך לומר עבדו כאשתו והקשה עליו הרא"ש ז"ל דמהא דפריך לעיל מדאמימר לא משמע כדבריו ע"כ לשון הרא"ש ז"ל ולכאורה יש לתמוה על תמיהת הרא"ש דודאי לאמימר מקשה שפיר כיון דאמר במפקיר עבדו ומת אין לו תקנה וע"כ דהא דלא מצו היורשים לכתוב גט שיחרור היינו משום דסבר איסורא לבריה לא מורית וא"כ מקשה הש"ס שפיר דא"כ הו"ל כי גר דמיתתו מתרת כיון שאין מי שיורש האיסור אלא דעיקר דקדוקו של הרא"ש ז"ל אינו אלא מלשון הש"ס דקאמר סתמא דתלמודא א"ה המפקיר עבדו ומת נמי א"כ משמע דאי לאו מימרא דאמימר הוי לן למימר דבמפקיר עבדו ומת נמי א"צ גט שיחרור מה"ט דעבדו כאשתו ולשיטת הרי"ף ז"ל אינו כן וכבר הארכתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל ואין להאריך: