פני יהושע על גיטין ג:

גמרא אי ר"מ כו' כתיבה לא בעי. ויש להקשות מאי קושיא נהי דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ואפי' מצאו באשפה כשר אפ"ה כתבו התוס' דס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט כו' לחד שינויא דמודה ר"ל היכא שציוה הבעל לא' לכתוב הגט וכתבו אחר דפסול ומשמע שם דאפילו בדיעבד תצא וא"כ ה"נ דלמא חייש ר"מ לכה"ג ואף לפמ"ש התוס' לעיל דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי תו לא חיישינן אלא לערעור הבעל בלעז בעלמא ה"נ מצי לערער ולומר שהוא ציוה ע"י שליח שיכתוב סופר פלוני דהא ר"מ מכשיר באומר אמרו אפילו בחתימה כ"ש בכתיבה והלך השליח והניח לסופר אחר לכתוב בלתי ידיעת הבעל וא"כ שפיר מצי לערער ולהוציא לעז דקפיד אכתיבת הסופר וממילא דפסול לר"מ ואע"ג דכיון דר"מ מכשיר באומר אמרו א"כ ממילא לא חיישינן שמא ישנה השליח על דעתו של הבעל י"ל דהיינו דווקא למי שבקי לשמה אבל הכא נהי דרוב סופרים בקיאין הם מ"מ אפשר דהשליח לא היה בקי לשמה ומכ"ש דלא חייש אכתיבה. ומש"ה לא הקפיד לומר לסופר אחר שיכתוב ומש"ה מצריך ר"מ לומר בפני נכתב ומסתמא שכותבו הסופר בצווי הבעל כדלעיל. ויש ליישב דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה בכה"ג דהא רבה גופא אית ליה לקמן ס"פ התקבל דאומר אמרו כשר ולא תעשה וכיון דאומר אמרו גופא כשר ולא תעשה לא שכיח ולא חיישינן כמ"ש שם התוס' שם ואף למאן דלית ליה שם דרבה ורב יוסף נמי יש ליישב ע"ש ואין להאריך יותר. מיהו נתיישב בזה קושיית התוס' דנהי דסתמא דתלמודא לא בעי לאוקמי אליבא דרבה סתמא דמתני' כר"מ ומשום אומר אמרו כיון דתלמודא גופא סובר בפשיטות דאומר אמרו פסול משא"כ ר"מ גופא דס"ל בהדיא אומר אמרו כשר וא"כ לדידיה א"ש דצ"ל בפני נכתב מה"ט גופא כמ"ש ועוד מצינן ליישב בכה"ג מטעמא דחתם סופר ועד דפסול לר"מ ואין להאריך והמשכיל יבין:

תוספות בד"ה דתנן אין כותבין כו' הך סוגיא ובסמוך נמי כו' עכ"ל. ופירושם תמוה דא"כ מאי מקשה הש"ס עליה דרבה מאן תנא דהא מצי סבר שפיר כרבי יוחנן ואינך אמוראי דמוקי למתני' דמחובר כר"א דהכי קי"ל ואי מדר"נ מקשה הו"ל לאתויי מעיקרא מילתא דר"נ ועוד דלמא רבה לית ליה דר"נ ומכ"ש למ"ש התוס' שם דף כ"ב דהא דר"נ אמר אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה היינו מחמת קושיא דאוקימתא דמתני' דהכל כותבין אפי' חש"ו וא"כ אם נאמר דרבה מוקי למתני' דמחובר כר"א והוא ששייר מקום התורף כהנך אמוראי דמוקי הכי וממילא דמתני' דהכל כותבין נמי מתוקמי בהאי גווני גופא כמבואר שם בסוגיא וא"כ אין צורך והכרח למילתא דר"נ. וכן מ"ש התוס' דרב אשי דבסמוך דמוקי כרבי יהודה דהיינו נמי כר"ל יש לתמוה ג"כ דמלבד מאי דמוקי רב אשי מילתא דרבה כר' יהודא ללא צורך דהא שפיר מתוקמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו דהוי אליבא דהלכתא וכבר כתבתי בזה בסמוך דרב אשי מוקי לדרבי יהודא נמי כר"א ומשום מזוייף מתוכו אבל מ"מ נראה דוחק לומר דרב אשי מפרש מילתא דרבי יהודא כר"ל ולא כרבי יוחנן דקי"ל כוותיה ואיהו מפרש דחתמו במחובר אתורף קאי וא"כ רבי יהודא נמי דקאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אטופס ואתורף קאי ולא איירי כלל מחתימה וא"כ היאך מוקי רב אשי מילתא דרבה כרבי יהודא ולפרש דלא כהלכתא ללא צורך דבלא"ה מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר"א והנלע"ד בישוב קושיית הראשונים דהמשך לשון הש"ס הוא כך דהא דמקשה מעיקרא מאן האי תנא כו' עיקר הקושיא אחתימה קאי משום דפשטא דקרא וכתב לה לשמה משמע טפי דקאי אכתיבה לחוד ועוד דתנינן לקמן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וא"כ מהיכי תיתי נצריך חתימה לשמה ומנ"ל לרבה הכי. וע"ז קאמר הש"ס אי ר"מ ולפ"ז ע"כ היינו משום דרבה גופא אהאי סמיך דשמעינן לר"מ דס"ל דכתיבה לא מיפסל בגט בשום ענין והיינו במתני' דמחובר דל' חותמו משמע חתימה ממש וממילא דאף שכל הכתיבה היה במחובר אפ"ה מכשיר דוכתב לה אחתימה קאי וע"כ דרבה מוקי לה כר"ל דאי כרבי יוחנן הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"מ מצריך חתימה לשמה דאע"ג דבסוגיא דגיטין משמע דסובר דבעינן ע"ח אכתי מנ"ל דמדאורייתא דלמא מדרבנן דהא לא חשיב אלא פסולא דרבנן והא דנקט כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ולא נקט כתב סופר ואין עליו עדים היינו לאשמעינן דאפ"ה פסול מדרבנן וכה"ג לענין ע"א ולעולם דמדאורייתא לא בעינן ע"ח כלל דאף את"ל דבעינן משום דאין דבר שבערוה פחות מב' אכתי מנ"ל דבעינן לשמה דפשיטא דוכתב אכתיבה קאי אע"כ דרבה דייק לה ממתני' דמחובר דע"כ מוקי לה כר"ל וכדכתיבנא וא"כ מקשה הש"ס שפיר דהא מהאי מתני' גופא מוכח דלא בעינן כתיבה לשמה והיינו נמי דמקשה הש"ס בסמוך מדר"נ עליה דרבה כיון דרבה גופא ע"כ דייק למילתא אליבא דר"מ מההיא דמחובר א"כ ע"כ כר"נ ס"ל כדדייק התם ר"נ גופא ע"ש וכמו שנבאר עוד שם באריכות אי"ה. ובישוב קושיא השנייה אליבא דר"י נלע"ד דאף לר"י ושמואל דמוקי לת"ק דמתני' דמחובר כר"א ולענין טופס ותורף אפ"ה מפרשי מילתא דרבי יהודא לענין כתיבה וחתימה ממש והיינו מתרי טעמי אם מצד הלשון דדוקא בלשון ת"ק דמתני' מצינן לפרש חתמו אתורף כמ"ש התוספות כאן מלשון מגילה חתומה דאע"ג דבאמת כותבין התורף קודם לטופס כדאיתא להדיא בפ' המביא תניין דמסקינן חציו ראשון ופרש"י דבחציו ראשון כותבין להתורף מ"מ כיון דבמתני' דמחובר איירי הת"ק בדיעבד אי מתרמי שכתב הטופס תחילה במחובר והניח מקום פנוי לתורף כהאי דתנינן הכותב טופסי גיטין צריך שישייר מקום התורף ובכה"ג שייך שפיר שאם חתמו אח"כ והיינו כתיבת התורף בתלוש כשר משא"כ לר' יהודא דאמר אין כותבין עד שיהא כתיבתו וחתימתו א"א לפרש חתימתו אתורף כמו וחתמו דרישא דהא באמת כותבין התורף תחלה. ועוד יש הוכחה אחרת דוחתימתו דר"י היינו חתימה ממש דאלת"ה אלא אטופס ואתורף קאי ופליג את"ק דמכשיר בטופס א"כ בסיפא דמתני' דהכל כותבין אפילו חש"ו דמוקי שמואל ור"י נמי כר"א ובשייר מקום התורף א"כ אמאי לא פליג נמי ר' יהודא דאפי' הטופס פסול בחש"ו. ול"'ל דפליג ברישא וה"ה להאיך. חדא דשינוייא דחיקא הוא. ועוד דא"כ קשה אמאי פליג ר' יהודא במשנה שלישית בההיא דהכותב טופסי גיטין דף כ"ו דפוסל בטופס שלא לשמה וא"כ תקשי ממ"נ מ"ש רישא וסיפא דפליג ובמציעתא לא פליג אע"כ דבאמת האי וחתמו דרישא אחתימה ממש קאי ומוסיף את"ק דלא איירי אלא בכתיבה לשמואל ור"י ואתא רבי יהודא לאוסופי דחתימה נמי בעינן במחובר ומשכחת ליה כמ"ש התוס' בסמוך ולענין טופס ותורף לא איירי אלא במשנה דהכותב טופסי גיטין אי משום דנטר עד לבסוף ופליג אכולה או דמכשיר במחובר בטופס משום דלא שכיח כמ"ש התוספות לקמן אליבא דר"מ כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בא"ד ובסמוך נמי דמוקי רב אשי כו' עכ"ל. פי' דרב אשי נמי ע"כ כר"ל ס"ל דאי כר"י כיון דמוקי חתמו דמתניתין אמקום תורף א"כ הא דקאמר ר' יהודא עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו אמקום הטופס ומקום התורף קאי דגזיר אבל מחתימת העדים לא איירי כלל וא"כ אפשר דס"ל כר"א דע"מ לחוד כרתי וע"ח גריעי אפילו מטופס ולא בעי לשמה דהא לרב אשי אפשר דשלא לשמה לא מיקרי מזוייף מתוכו אע"כ דאליבא דר"ל קאי וק"ל:

בא"ד תימא לר"י דהכא משמע כו' ולקמן תניא בהדיא כו' עכ"ל. לכאורה אין מקום לקושייתם דמצינן למימר דר"מ ס"ל דבפ"נ צ"ל נמי משום קיום דלא ליתי לאחלופי וס"ל נמי דידענו מהני משא"כ לרבה דקאי אליבא דתנא דמתני' דע"כ ס"ל דידענו לא מהני כדאיתא במשנה דריש פ"ב כמ"ש התוספות לעיל אלא דלא ניחא להו להתוספות לומר דשייך פלוגתא דתנאי לענין ידענו כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי תנאי בהכי ובעיקר קושיית התוספות כבר כתבתי בל' הגמרא מה שנראה לענ"ד ליישב בזה. ועוד נ"ל ליישב בד"א לפי השיטה שכתבתי לעיל בל' התוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכתבתי שם דמשמע מל' הירושלמי דלא בקיאי בשום דיני גיטין. אח"ז מצאתי עוד בירושלמי להדיא דצריך השליח לומר בפ"נ ביום ובפנ"ח ביום בפ"נ לשמה ובפנ"ח לשמה א"כ משמע להדיא דהיינו משום שאין בקיאין נמי בדיני מוקדם וכבר כתבתי דאפשר דתלמודא דידן נמי סבר הכי אלא דאף לפמ"ש התוספות שם דרבה נקט ע"כ לשמה דווקא כבר כתבתי די"ל משום דפסולא דנכתב ביום לא שייך בגט הנשלח ממדינת הים כדאמרינן לקמן בפ"ב דהנהו קלא אית להו ובין משום בת אחותו ובין משום פירות לא תלי מידי בזמן החתימה אלא מיום המסירה. אלא דלפ"ז תקשי על הירושלמי אמאי מצריך לומר בפ"נ ביום כו' ונראה לי משום דהירושלמי לשיטתו דפוסק שם להדיא כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר נמצא דלפ"ז כיון שכבר תקנו חכמים לחתום דוקא ביום הכתיבה משום הנהו טעמי ממילא אפילו היכא דלא שייכי הני טעמי אפ"ה פסול דהו"ל מיהא משנה ממטבע כו' לבר מהני תלת דחשיב בסמוך שכך היה המטבע לפסול לבד וא"כ אפילו בגיטין הבאים ממ"ה היכא דנכתבו ביום ונחתמו בלילה ודאי פסילי לר"מ דהכי רהטא כולה סוגיא דמכילתין דהכי הוא לר"מ. ובזה נתיישב' היטב קושית התוס' דנהי דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה אליבא דר"מ ומשום טעמא דנכתב ביום דמדנקט רבה לשמה דוקא מכלל דלא חייש לנכתב ביום וכמ"ש דבגיטין הבאים ממ"ה לא מיפסלי בהכי למאי דלית לן דר"מ בהא דכל המשנה ממטבע כו' ועוד דהא לקמן בברייתא דקאמר ר"מ דכל שלא אמר בפ"נ ובפ"נ הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים והולד ממזר פליגי עליה חכמים ואמרו אין הולד ממזר אלא כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור כו' ויאמר בפ"נ ובפ"נ נמצא דאפילו הני רבנן דפליגי עליה דר"מ וסברי דלא אמרינן כל המשנה כו' אפ"ה סברי דצ"ל בפני נכתב וא"כ מקשה הש"ס שפיר דכיון דהנהו רבנן ע"כ לא ס"ל לפסול בנכתב ביום כו' בגיטין הבאים ממ"ה וא"כ לרבה תקשי להו מ"ט סברי דבעינן כתיבה לשמה וחתימה לשמה מש"ה צ"ל דאתיא כר"א או כר' יהודא וממילא דטעמא דידן נמי משום הכי הוא למאי דקי"ל דלא אמרינן כל המשנה כו' משא"כ לר"מ גופא דאית ליה כל המשנה ממילא א"ש דצ"ל בפ"נ משום חששא דנכתב ביום וכל' הירושלמי ואין להקשות אמאי לא נקט בהדיא בפ"נ ביום די"ל דתחלת המטבע עיקרה לומר בפנ"כ ובפ"נ לחוד משום דאי מפשת ליה גייז אבל לבתר הכי שיילינן ליה על כל מה שיש להסתפק וכמ"ש לעיל בל' רש"י וכן משמע להדיא מל' הירושלמי ואף למ"ש התוספות לעיל דכל הסופרים בקיאין אפ"ה איכא למיחש בנכתב ביום שהסופר עשה כדין והעדים היו ממיעוטי דמיעוטי שאינן בקיאין ודוק היטב בכל מ"ש בזה שלענ"ד נכון:

בא"ד תימא לר"י כו' בפרק הזהב דף נ"ו כתבו התוס' דלר"מ לא בעינן באמת בפ"נ אלא בפנ"ח לחוד ובפ"נ אגב גררא דרבנן נקטי' מיהו לפמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' כל הגט דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא תו לא שייך להקשות רבה מ"ט לא אמור כרבא דרבה חייש לכל התומרות וא"כ י"ל דרבה נמי חייש לאחלופי וא"כ א"ש דמצריך ר"מ נמי בפ"נ:

בא"ד אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאחלופי כו' וכתב מהרש"א ז"ל דמדר"מ גופא מצי לאוכוחי בפשיטות דידענו לא מהני וממילא לא חיישינן לאחלופי עכ"ל. וכתב כן לפי שיטתו אבל לפמ"ש לעיל א"ש דלר"מ אפשר דידענו מהני כגון שאמר -ידעתי שנכתב לשמה משא"כ לרבה א"א לומר כן דא"כ אמאי לא אמר כרבא אע"כ דס"ל בפשיטות דידענו לא מהני ממתניתין דפ"ב ודו"ק היטב:

בד"ה שלשה גיטין כו' ואע"ג דלר"מ וכתב היינו וחתם כו' דכין שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו עכ"ל. מיהו למה שמפרש ר"ת בסמוך בד"ה דקי"ל הלכה כר"א דלר"מ נמי בעינן ע"מ משום דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ צ"ל דה"נ איירי בעידי מסירה אלא דר"מ בעי נמי ע"ח בהדי ע"מ מגזירת הכתוב דוחתם ובזה קאי שפיר כתיבת יד הבעל במקום חתימת העדים דהא קרינן ביה וכתב אבל במקום ע"מ לא אמרינן דליהוי כתיבת יד הבעל דהא אין דבר שבערוה כו' והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא שייך כאן כמ"ש התוספות לקמן משום דקמחייבי לאחריני מיהו אף לפר"ת לא מיחייבה האשה להביא ע"מ לפנינו אלא דאף שאין ע"מ לפנינו אפ"ה אמרינן דבכתיבת יד הבעל לא תצא דכיון דברור לנו שהגט יצא מתחת יד הבעל ליד האשה דהא לנפילה לא חיישינן א"כ תלינן שפיר שהבעל מסר לה הגט בפני ב' עידי מסירה דהכל בקיאים הם שצריכין ע"מ משום דבר שבערוה כו' ולעולם לא משכחת שתהא צריכה להביא ע"מ לפנינו אלא אליבא דר"א בדליכא ע"ח דאז ודאי חיישינן שמא לא בא הגט לידה מיד הבעל אלא זיופי זייפיה ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלר"מ לא בעינן ע"מ ואפילו לר"א בחד מינייהו סגי או בע"ח או בע"מ מ"מ צ"ל דלמאי דמוקי מתניתין דג' גיטין כר"מ איירי בע"מ וכמ"ש מטעם דאין דבר שבערוה כו'. ועי"ל דכיון דלדידהו סגי בע"ח לחוד ע"כ דסברי דאע"ג דקי"ל אין דבר שבערוה כו' מ"מ כיון שהעדים חתומים על הגט ודאי מסרוהו ליד הבעל וכיון שאנו רואין עכשיו הגט ביד האשה א"כ אנן סהדי שגרשה והוי כמאה עדים א"כ ה"נ בכתיבת יד הבעל אף בלא עדים כיון שודאי מיד הבעל בא לה הו"ל כמאה עדים ולא שייך כאן ענין הודאת בע"ד כמאה עדים שאין אנו צריכין להודאתו אלא דבר ברור הוא שגירשה ואף שכל זה ברור הוצרכתי להאריך לפי שדברים אלו מפתח גדול בזו המסכת ואנו צריכין להם בכמה מקומות בפרקים הבאים בעזה"י:

בא"ד ואין בו אלא ע"א כו' וקשה ניחוש שמא סופר כתבו להתלמד כו'. פי' דודאי אילו כתבו הסופר לשמה ע"פ הבעל א"כ מסתמא נמסר ליד הבעל והבעל החתים עליו העד השני ומסתמא הבעל מסר לאשתו ע"פ ע"מ דהכל יודעין שאין דבר שבערוה פחות מב' ע"מ לשיטת התוספות וכן לענין גזירת הכתוב דבעינן וכתב והיינו וחתם אפשר דכתיבת הסופר לשם גירושין חשיב כחתימה וא"כ הו"ל שני ע"ח או שנאמר דכיון דדבר דבר לשיטת התוספות אע"מ קאי א"כ אפשר דלענין חתימה לא בעינן ב' דקרא וכתב היינו וחתם סתמא כתיב ואפשר דבחד סגי. והא דבעינן כתב הסופר בהדי ע"א היינו כדי שלא תצטרך לע"מ דבע"א גרידא ודאי הגט בטל בלא ע"מ לפנינו דשמא שכרה ע"א שכתב וחתם לה ולא בא לידה מיד הבעל משא"כ בסופר ועד שודאי היה ביד הבעל לא צריכה להביא ע"מ לפנינו דמסתמא אמרינן שנתן לה כדין אלא דעיקר קושייתם דניחוש שמא כתב להתלמד ונמצא שלא היה ביד הבעל וא"כ הוי לן למימר דתצא אח"ז מצאתי וראיתי בחידושי הרשב"א בקידושין גבי מקדש בע"א אי חוששין לקידושין שכתב דבגיטין הא דכתיב וכתב היינו וחתם בע"א סגי ולא ירד לחלק במ"ש ודו"ק. עיין בקונטרס אחרון שכתבתי דטעות הוא:

בא"ד וזרקו לאשפה כו' הא דלא חיישי בכה"ג בכתב יד הבעל שמא זרקו לאשפה והאשה מצאה היינו משום דקי"ל לנפילה לא חיישינן משום דבעל מיזהר זהיר ביה שלא יבא הגט כזה ליד אשתו ויועיל לה לענין שאם נשאת לא תצא. משא"כ בסופר שכותב להתלמד לא זהיר ביה כיון שגט כזה בלי שום חתימה אינו כלום ולשמא תשכור ע"א אפשר דלא חייש הסופר. וע"ז מתרצים התוס' דאפ"ה רוב הסופרים חיישי אף בכה"ג. מיהו אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דהכא אליבא דר"מ קיימינן ולר"מ ודאי בעלמא לא בעינן כתיבה לשמה אף לכתחילה כמ"ש תוס' בסמוך וא"כ היאך מכשרינן בכתב סופר ועד דהא איכא למיחש שהסופר לא כתבו לשמה כיון שאינו צריך וא"כ ליכא אלא ע"א שחתם לשמה דכתיבת הסופר אינו ראוי לצרף לעד שני כיון שלא היה לשמה ובדוחק יש ליישב דכיון שהגט מיהו בודאי היה ביד הבעל ומסרו לאשתו א"כ בודאי שלא היה טועה בכך ליתן לה הגט בעד אחד אי לאו שיודע בודאי שהסופר כתבו לשמה דהכל יודעין דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא שבזה לבד היה הבעל טועה להחשיב כתיבת הסופר כעד שני אף לכתחלה דלאו כ"ע דיני גמירי אבל לענין לשמה דבעינן שנים ודאי בקיאין בא"י לכ"ע ורוב בח"ל. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בשיטת התוס' והרא"ש וסייעתיה בלא"ה א"ש דאף לר"מ דבעינן ע"מ והם עיקר דעלייהו קאי דבר דבר אבל ע"ח לאו משום עדות בעינן להו אלא משום גזירת הכתוב דוכתב היינו וחתם א"כ אפשר דבחד סגי כיון דלאו מטעמא דעדים נינהו וכמ"ש בשם הרשב"א ז"ל וא"כ הא דבעינן שני ע"ח היינו בכדי שנדע בזה שהיא לא זייפה אלא מיד הבעל בא לה ואז אמרינן בודאי שמסר לה בפני שני ע"מ משא"כ בעד אחד בחתימה לבד חיישינן לזיוף וצריכה להביא ע"מ לפנינו וכ"כ בכתב הסופר ועד אחד שיצאנו מידי חששא דזיוף כיון שהסופר נזהר לזרוק לאשפה לא חיישינן תו משום לשמה דבעד אחד שחתם לשמה סגי ודוק היטב:

בא"ד וי"ל שהסופרים נזהרים כו' עכ"ל. ואיכא למידק דהא שמואל גופא דאוקי למתני' בכתב סופר וע"א מסקינן שם דהיינו בסופר שאינו מובהק דבמובהק מותר אף לכתחלה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון שאינו מובהק ע"כ היינו משום דחיישינן שמא לא שמע מפי הבעל כפרש"י שם א"כ הוי לן למימר דהולד ממזר משום שמא זרקו לאשפה והיא החתימה ע"א. ויש ליישב דהא דאמרינן התם בסופר שאינו מובהק היינו שאין אנו יודעין בו שהוא מובהק ומש"ה לא תנשא לכתחילה אבל בדיעבד סמכינן ארובא דרוב הסופרים בקיאין הם ונזהרין לזרוק טופסי גיטין לאשפה ודו"ק ועפ"ז יישבתי כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהתם ונתיישב ג"כ ל' רבינו הטור א"ע סוף סי' ק"ל שנתקשו בו גדולי עולם ושם יבואר אי"ה:

בד"ה רא"א כו' וא"ת דלמא דוקא כו' עכ"ל. ולכאורה דאף אם נפרש כן דברי ר"א אפ"ה לא מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר"א דכיון דלר"א בכתב סופר ועד אחד מותר לכתחילה א"כ הא דתנן לקמן בפ"ב בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול אמאן תרמייה דהא בעד אחד שחותם לשמה סגי ול"ל דחיישינן שמא זייף חתימת השני דהא רבה לא חייש לזיופא דלית ליה טעמא דמצויין לקיימו אם לא שנאמר דקושית התוספות היא למאי דמסקינן דרבה אית ליה דרבא כמ"ש לעיל דשקלא וטריא דרבא לפי המסקנא נמי קאי וא"כ מקשו התוס' שפיר דלמא לעולם אימא לך דר"א נמי בעי מיהא חתימה דעד אחד לשמה ומש"ה תקנו לומר בפנ"ח ולא מהני ידענו וממילא דצ"ל נמי בפנ"ח כולו משום דאין מצויין לקיימו ודוק היטב: