פני יהושע על גיטין כב.

רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום. הא דלא גזרינן לעיל בקרן של פרה שמא יקצוין הקרן נראה דשאני הכא בעלה של עציץ דלמיקץ קאי משו"ה גזרינן משא"כ בקרן של פרה אין דרך לקצהן מחיים. ועוד דבקרן פרה אי ס"ד שרוצה לקוצצו היה לו לקוצצו קודם הכתיבה מה שא"כ בעלה של עציץ זימנין דבשעת כתיבה אינו עומד לקצוון שלא הגיע זמנו ולאחר כך כשנשתהה הרבה עד שהגדילו הזרעים והפירות אפשר דמימלך עלה ולא יהיב לה כיון דאשתנו למעליותא משו"ה גזרי הכא טפי כן נראה לי. ובזה נתיישב גם כן להני רבוותא שכתבו התוספות לעיל בחותך מן הקלף לאחר כתיבה וא"כ לכתחילה היה להם לפסול לכתוב על קלף גדול רק כפי מקום כתב הגט משום גזירה שמא יקצוץ ולמאי דפרישית א"ש וק"ל:

תוספות בד"ה עציץ של א' כו' ה"ה דהוי מצי לאשמועינן כו' עכ"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב דבכה"ג שמכר הזרעים והעציץ לא' והחזיק בעציץ כיון שלא קנה הזרעים במשיכה זו וא"כ יכול לחזור אף מהעציץ דדמי לההיא דכור בשלשים אני מוכר לך כו' ע"ש ובאמת אם לא פסק דמים לכל אחד בפני עצמו אלא שפסק דמים לשניהם ביחד א"כ מילתא דפשיטא היא שדברי הר"ן ז"ל נכונים ואפילו בלא ההיא דכור בשלשים דכיון שהוא חוזר מקניית הזרעים א"כ אין כאן פסיקת דמים כלל על העצ"ו ולא מהני משיכה דהא קי"ל לא פסק לא סמכה דעתיה אבל כשפסק דמים על העציץ בפני עצמו לא ברירא דעת הר"ן ז"ל דלא דמי לכור בשלשים דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה היינו משום דאמר בפירוש כור בשלשים ומקת א' הוא משא"כ הכא כיון דפסק דמים לכ"א בפני עצמו שני קנינים הם וכ"ש כיון שזה קנין קרקע וזה קנין מטלטלים ואפשר שלזה נתכוונו התוספות שכתבו ה"ה דהוי מצי לאשמעינן הכל בשל אדם אחד וצ"ע. תו יש להסתפק ולומר דהא דלא אשמעינן בשניהם של א' משום דלא פסיקא מילתא שאם מכר העציץ ושייר הזרעים לעצמו ומשך הלה העציץ אפשר דלא קנה לא מיבעיא למ"ד דמשיכה לא מהני בכלים של מוכר אלא אפילו למ"ד דמהני אפשר דמודה הכא דלא מהני כיון דהזרעים צריכים לעציץ ומיקרי קרקע א"כ הו"ל משיכה בקרקע של מוכר דכל מקום שהעציץ הוא אכתי ברשות המוכר קאי דהיינו הזרעים דמיקרו ברשות המוכר וגם בזה צ"ע:

בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד בהעור והרוטב כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל. ולכאורה אין לשון התוספות סובל פירושו. והנלע"ד בכוונתן משום דלכאורה משמע מדקאמר אביי בתר נקבו אזלינן אלמא דלא שייך הא מילתא אלא בעציץ נקוב וע"ז כתבו דלמ"ד בפרק העור והרוטב כו' באינו נקוב נמי מצינו כה"ג היכא שנוטה חהן לעצ"ן ושם יונקת מן הקרקע דהוה ליה כמחובר ואם כן אם העציץ בח"ל והנטייה היא בארץ חייב אלא דמ"מ לא דמי דהתם לא מחייב אלא מקום הנוף והכא לאביי כל העציץ חייב במעשר. אלא דלכל הפירושים קשה מאי קשה להו מההוא מ"ד דהתם רבי שמעון קאמר לה וחכמים פליגי עליה ומטהרי לגמרי אלמא דאפי' ביניקת השורש חוץ לעציץ דגריעא מיניקתו במקום נקב ואפ"ה ס"ל לרבנן דשדינן כל העציץ בתר מקום היניקה וא"כ כ"ש שיש לילך לגמרי בתר יניקת מקום הנקב. ואפשר דמשמע להו לתוספות כיון דאביי גופא מיבעיא ליה בפ' העור והרוטב אליבא דרבי שמעון אלמא דהכי ס"ל אלא דמ"מ תיקשי לרבא ממילתא דחכמים דסברי להדיא דאזלינן בתר יניקה אפילו ביניקה גרועה והוי מילתא דרבא דלא כחכמים ודלא כר"ש. דאפשר דר"ש גופיה מודה ביניקת הנקב דעדיפא וצ"ע. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש לההיא דקישות בעציץ נקוב ולפ"ז צריך לחלק בין טומאה ובין לענין מעשרות ודו"ק:

גמרא ובדאשרוש לא פליגי והתנן שני גינות כו' ואע"ג דבכמה דוכתי מצינו פלוגתא זו באילן גמור אי שדינן נופו בתר עיקרו או אזלינן אחר הנוף התם לענין חשיבות המקום איירי ולא שייך לההוא דהכא דלא מייתי אלא במידי דתליא ביניקת הקרקע וק"ל:

שם ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גינות. ויש לדקדק דהא מ"מ מוכח מדאביי ורבא גופייהו דבאשרוש לא פליגי דאי ס"ד דפליגי אם כן אדמיפלגי בעציץ ליפלגי באילן דעלמא אע"כ דבאילן דעלמא תרווייהו כר"מ ס"ל דאזלינן בתר השרשה ולא פליגי אלא בדלא אשרוש. ונראה דבאמת לאו אמסקנא דתלמודא דקאמר בדאשרוש לא פליגי קשיא ליה אלא אדאבייי גופא קמתמה כיון דרבי יהודה סובר דאפילו באילן גמור אזלינן בתר הנוף וקי"ל ר' מאיר ור"י הלכה כר"י ועוד דר"מ נמי לא פליג אלא באילן גמור אבל בעציץ ובדלא אשרוש מנא לן דפליג והוי מילתא דאביי דלא כמאן וכן צריך לפרש בההיא דבסמוך דמקשה ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתנן אילן מקצתו בארץ כו' והתם נמי אין אפשר לפרש דהמקשה רוצה להכריח דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דאביי כרבי דהא רבי סובר טבל וחולין מעודבין ואביי סובר דבתר נקבו אזלינן לגמרי משמע דהו"ל טבל גמור וכן נראה מלשון התוספות בד"ה בתר נקבו אע"כ דמדאביי גופא קמתמה דאפילו בדאשרוש סובר רשב"ג דאולינן בתר הנוף ורבי מיהו סובר דטבל וחולין מעורבין וא"כ אביי דסובר דאפילו בדלא אשרוש אזלינן לגמרי בתר יניקה הוי דלא כמאן כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה ולא על נייר מחוק שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק כו' עכ"ל. כבר הארכתי למעניתי בלשון רש"י ז"ל במשנה ע"ש אבל קשיא לי על לשון התוספות דאיירי בכתב על הנייר ועדיו על המחק דהא בפרק גט פשוט מייתי להדיא ברייתא דקתני כשר ומוקמינן לה דכתב בין סהדי לסהדי אנחנו סהדי חתמנו על מחקא ושטר על ניירא ואם כן ה"נ ליתכשר בכה"ג דהא לשיטת התוס' לא שנו להו בין גיטין לשטרות כמ"ש בלשון המשנה. מיהו יש ליישב שיטת התוס' דאזלי לשיטתיהו שכתבו לחד לישנא לקמן דף פ"ו בשיטת רבינו חננאל דכתב סופר ועד בסופר מובהק אפילו רב מודה דכשר. וא"כ לא שייך בגיטין האי תקנתא דאנחנו סהדי לכתוב בין עד לעד דאכתי איכא למיחש שתזייף כתב הגט על ידי סופך מובהק וגזייא לה לאנחנו סהדי וגם העד השני ואפ"ה יכשר הגט ע"י כתב סופר ועד ובאמת זה העד הראשון לא חתם עצמו כלל על הגט המזוייף דנהי דסמכינן אסופר מובהק היינו להצטרף עם העד אבל כשהוא לבדו מעיד פשיטא דלא סמכינן עליה משו"ה פוסל ר"י בן בתירא לגמרי אבל לשיטה האחרת שכתבו התוספות שם דלרב כתב סופר ועד אפי' מובהק הוי הולד ממזר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פוסל ר"י בן בתירא לגמרי ליתכשר ע"י אנחנו סהדי וצ"ע. מיהו מה שכתב מהרש"א ז"ל דלא מצו התוספות לפרש בעדים על הנייר דאין יכול לזייף ומסיק כדאיתא בפ' ג"פ ולא דק דאדרבא בפ' גט פשוט אמרינן להדיא דכתב על המחק ועידיו על הנייר פסול וצ"ע ודו"ק:

גמרא דיפתרא כו' כדי לכתוב עליו הגט. ודקדק הרא"ש מכאן דהלכה כר"א לקמן בשמעתין דבשטרות כ"ע מודו דפסול על דבר שיכול לזייף דאל"כ היה לנו להחמיר לענין שבת בשיעור קטן כדי לכתוב שטר כו'. לענ"ד יש לתמוה דהא הרא"ש גופא כתב דבשטר הקנאה מיהו כשר וא"כ אף לשיטתו קשה שיש להחמיך בשיעור קטן כדי לכתוב עודי מכורה לך אלא ע"כ משום דקי"ל לענין שבת אזלינן בתר שכיח אף לקולא ואם כן מה"ט גופא בעינן בדיפתרא שיעור גדול כדי לכתוב הגט משא"כ שיעורא דכדי לכתוב השטר לא שכיח כיון שיכול לזייף נהי דכשר בדיעבד מכל מקום לוה גופא או מוכר גופא לא שביק שמא לימים הרבה ישכחו עדי מסירה את הדבר והלה יזייף מה שירצה מה שאין כן בגיטין לא שייך לומר כן כדאיתא בסמוך:

תוספות בד"ה מאן חכמים כו' אבל מה שפירש בקונטרס כו' ואי אפשר לומר כן דלרבי מאיר בעינן כו' כדמוכח בריש פרק כל הגט עכ"ל. מיהו לקמן בחידושינו יבואר שהתוספות כתבו כן לשיטתם מה שאין כן לשיטת רש"י ז"ל ליכא שום הוכחה דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כמו שאפרש שם ע"ש: