פני יהושע על גיטין יג.

משנה האומר תן גט זה לעבדי כו' ופרש"י ז"ל דל"ג תן כו' שלא מסרו ליד שליח כו' וכן כתבו התוס'. וכבר כתבתי זה פעמים בדף ט' ובדף י"א שהרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו להדיא דאיירי שמסרו ליד השליח ואפ"ה לא יתנו לאחר מיתה דנהי שאין יכול לחזור בו מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטא לידיה דעבד ואין שיחרור לאחר מיתה וזכו בו היורשים ואין להקשות על שיטה זו דכיון דלא היה יכול לחזור בו בודאי נתייאש ממנו וליהוי כהפקיר עבדו ומת דאיכא למ"ד א"צ גט שיחרור ואיכא מ"ד אין לו תקנה דיש לומר דשאני התם שאמר בלשון הפקר משא"כ לשון שיחרור לא מהני עד דמטא לידיה. אבל אי קשיא לי הא קשיא על שיטה זו דא"כ אמאי מהדר תלמודא לאוקמי סיפא דמתניתין תנו מנה לפלוני במעמד שלשתן או בשכיב מרע ואמאי לא מוקי בפשיטות דומיא דרישא שמסר המנה לשליח ומש"ה יתנו לאחר מיתה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בהל' זכיה ומתנה דבמתנה אמרינן תן כזכי ודלא כמ"ש התוס' לעיל לחלק בין חוב למתנה וא"כ תיקשי אמאי לא מוקי לה בהאי טעמא גופא ועוד דלמאי דמוקי לה במעמד שלשתן לא ידעינן האי מילתא ממתניתין כיון דמיתוקמא כפשטא משום תן כזכי וליכא למימר דלא מיתוקמא בהכי משום דלא קתני תן מנה זה וכעין שכתבו התוספות בשמעתין וכ"כ התוספות לעיל דף י"א אלא דלכאורה דדוקא לשיטת התוספות שייך לדקדק כן כיון דבריש דמתניתין לא איירי כלל שמסר בתורת שליחות וזכי' א"כ אי ס"ד דסיפא איירי בכה"ג הו"ל לפרושי בהדיא תן מנה זה משא"כ לשיטת הרמב"ם דרישא איירי שמסר בתורת שליחות ואמר תן לשליח א"כ ממילא משמע דסיפא איירי בהכי אע"ג דלא תנא זה דומיא דהולך מנה לפלוני וליכא למימר נמי דהרמב"ם ז"ל סובר דבמתנה נמי נהי דאמרינן תן כזכי היינו שאין יכול לחזור בו אבל מ"מ לא הוי מתנה עד דמטי ליד המקבל ומש"ה לא יתנו לאחר מיתה אלא שאין טעם לדבר דדוקא בשיחרור שייך לומר כן משום דאין שיחרור לאחר מיתה משא"כ במתנה ועוד דלקמן גבי מת משלח משמע להדיא דדוקא בשיחרור למ"ד הולך לאו כזכי לא יתנו אחר מיתה אבל למ"ד דהוי כזכי יתנו אף לאחר מיתה וכ"ש תן דמהני לרמב"ם ז"ל כזכי דמהני אף לאחר מיתה וא"כ צ"ע הרמב"ם ז"ל אמאי לא מוקי לה בהכי ויש ליישב ממה שאכתוב סמוך גבי מעמד שלשתן ומה שיש להקשות על שיטה זו מהא דדייקינן לקמן טעמא דאמר תן וכמו שכתבו התוספות דמה"ט לא גרסינן זה יבואר לקמן בסמוך:

תוספות בד"ה תנו מנה לפלוני כו' ואע"ג דלא הוי רישא דומיא כו' היינו משום דאית לן לאוקמי כולה בחד גברא. ויש להקשות דהא בב"ב פ' שמת דף קנ"א דייקינן בגמרא דמתנת ש"מ לא בעי קנין ממתני' דהכא דקתני תנו מנה לפלוני דומיא דרישא מה גט דלא קני מיניה מתנה נמי דלא קני מיניה כו' ולפירוש התוס' דכאן לא שייך לדקדק כן דהא בלא"ה לא איכפת לן בהכי דלא הוי דומיא דרישא אלא דליהוי בחד גברא. ונראה ליישב דהתם הכי קשיא ליה לתלמודא כיון דברישא לא שייך קנין א"כ אי ס"ד דבסיפא בעינן קנין הו"ל לפרושי כי היכי דלא ליטעי דבמתנת ש"מ במקצת נמי אמרינן ככתובים ומסורים דמי ולא בעינן קנין דהא לא אשכחן בהדיא במתניתין בשום דוכתא דבמתנת ש"מ במקצת בעי קנין משא"כ הכא למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן אע"ג דרישא לא איירי במעמד ג' אפ"ה ממילא ידעינן דבע"כ סיפא איירי במעמד שלשתן דאל"כ אמאי יתנו לאחר מיתה דפשיטא לן דבאמירה בעלמא לא קני בבריא אע"כ במעמד ג' איירי כן נ"ל. ועי"ל דהתם הכי קאמר כיון דרישא איירי בלא קנין א"כ בתנו מנה מצי לאיפלוגי דבלא קנין לא יתנו לאחר מיתה ובקנין יתנו לאחר מיתה אלא דלפ"ז לא הוי משני התם נמי שפיר דאיירי במצוה מחמת מיתה או במחלק כל נכסיו דא"כ אכתי תיקשי ליפלוג בממון גופא היכא דאין מצוה מחמת מיתה ואין מחלק כל נכסיו אע"כ דניחא ליה למיתני רישא רבותא בגיטין ושחרור גופא כמ"ש התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצריך לפרש כפירוש הראשון ודו"ק:

בד"ה והא לא משך תימה מאי פריך הא קי"ל מצוה לקיים כו' עכ"ל. ומהא דקתני ברישא בשיחרור לא יתנו לאחר מיתה לא מצי לאוכוחי דתנא דמתניתין לית ליה מצוה לקיים מדאין כופין את היורשים לשחרר כמו בפ' השולח (לקמן ד' מ' ע"א) בעובדא דר' דימי דשאני התם כיון שציוה להם לשחרר לאחר מותו שייך לומר מצוה לקיים וכופין אותם משא"כ הכא שלא ציוה להם שישחררוהו הם אלא אמר ליתן לו גט שיחרור בשמו וכיון שמת לא מצינן לקיים דבריו בזה דאין שיחרור לאחר מיתה וכמ"ש התוס' לקמן בשמעתין כרבנן דירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בזה:

בא"ד ועוד מפר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים כו' וכן משמע בפ' מי שמת גבי איסור גיורא כו' עכ"ל. שם בפ' מי שמת האריכו התוס' מאד בזה ליישב כל הסוגיא בזה ע"ש ונראה מדבריהם דפשיטא להו דכל היכא דאמרינן מצוה לקיים כופין על כך והב"ד מוציאין בע"כ מיד המוחזק ואזלי בזה לשיטתייהו שכתבו בפ' הכותב דף פ"ו דכל היכא דאמרינן מצוה כופין אפי' במצוה דרבנן והוכיחו כן מההיא דפ' השולח דאמרינן כופין את היורשים לכתוב גט שיחרור משום דמצוה לקיים דברי המת לכך הוכרחו לפרש דהא דאמרינן גבי מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם דאין כופין כשלא הניח להם אחריות נכסין אלא מטלטלין היינו משום דאתינן עלה מכח מצות כיבוד שהוא מצוה שמתן שכרה בצידה שאין הב"ד מוזהרין עליה ע"ש וכ"כ הטוח"מ בסי' ק"ו ולפ"ז קשיא להו מעובדא דאיסור גיורא שהרי רבא מחוייב להחזיר מן הדין אע"כ דלא שייך מצוה לקיים אלא כשהופקד מתחלה לשם כך ובהא מתיישבא להו הסוגיא דהכא. אלא דמלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב להדיא דסוגיא דהכא היינו אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים א"כ משמע להדיא דמאן דאית ליה מצוה לקיים היינו אף כשלא הושלש לידו לשם כך וא"כ תיקשי ליה מעובדא דאיסור גיורא ושאר קושיות והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל לשיטתו שכתב להדיא בפ' מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא דההיא דמצוה על היתומים לפרוע ואין כופין היינו משום דמצוה דרבנן היא ואין כופין והתוס' בפ' הכותב הקשו ע"ז מההיא דפ' השולח דאמרינן כופין היורשים לשחרר אע"ג דליכא אלא מצוה דרבנן. ולענ"ד יש ליישב דבלא"ה ע"כ א"א לפרש כוונת רש"י ז"ל דבכל מצוה דרבנן אין כופין שהרי מצינו בכמה דינים שתקנו חכמים דכופין אף להוציא מיד היורשים כגון במתנת שכ"מ וכן במעמד שלשתן דשמעתין דאע"ג דכל הני מדרבנן אפ"ה כופין וכן הוא הדין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דהכי משמע לישנא דמצוה על היתומים דלשון מיותר הוא אע"כ דתחלת התקנה כן היה דליכא אלא מצוה אבל לא תיקנו להוציא ממון מיד המוחזק בע"כ ולפ"ז נוכל לומר דהא דמצוה לקיים דברי המת משמע מצד הלשון דליכא אלא מצוה אבל אין מוציאין מיד המוחזק דאל"כ למה אמרו בלשון מצוה ומאי שנא ממתנת שכ"מ שלא נאמרה בזה הלשון אע"כ דעיקר התקנה כך היה דליכא אלא מצוה ואין כופין וכן משמע הא דקאמר בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה והיינו משום דלשון מצוה משמע ליה הכי. וע"ז השיב לו דכיון שהוא מצות עשה מן התורה כופין עד שתצא נפשו וממילא משמע דבמילי דרבנן היכא דמצינו זה הלשון מצוה לענין ממון אין כופין ולא תיקשי ליה מהא דהשולח שכופין היורשים לשחרר דהתם לא היו היורשים מוחזקין כלל אלא העבד זכה עצמו מיד בשעת מיתה קודם שזכו היורשים כיון דאיכא מצוה ולא גרע מהיכא שהממון ביד השליש דמטעם מצוה אמרינן שהשליש או השליח מחוייבים לקיים דברי המת ולא אתינן אלא לאפוקי היכא שהמוחזק רוצה להחזיקן לעצמו שאין כח ביד הב"ד להוציא ומה שאמרו בפ' השולח היינו לענין שצריכין לכתוב גט שיחרור כיון שכבר זכה העבד בעצמו לענין השיעבוד וכן ההיא דכופין היורשים ועושין לה קורת רוח היינו מה"ט שהיא זכתה בעצמה לענין השיעבוד ואף התוספות הוכרחו לחלק בפ' מי שמת לענין ההיא דשיחרור אלא שלא כתבו הטעם ובמה שכתבתי נכון הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל סברא זו בשמעתין בשם הרמב"ן ז"ל נמצא דלשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר ההיא דאיסור גיור' שהרי רבא רצה להחזיק לעצמו ובכה"ג לא תקנו חכמים להוציא מיד המוחזק ולפ"ז לא צריכינן אליבא דרש"י ז"ל לפרש כשיטת התוס' דלא שייך מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אלא לרש"י ז"ל בכל ענין אמרינן מצוה היכא שאין אנו צריכין להוציא הממון מחזקתו ומשום דבשמעתין משמע דאף שהממון ביד אחר קאיירי דהא מוקי לה במעמד שלשתן ומש"ה קשיא ליה ותיפוק ליה דיתנו לאחר מיתה לכך הוכרח לפרש דסוגיא דשמעתין אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים כו' כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. וראיה גדולה לזה הסוגיא בפ' גט פשוט דאמרינן שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין ומקשינן עלה מלוה ע"פ היא ואינו גובה מן היורשים וקשיא לן מאי קושיא הא אפי' בלא פריעת ב"ח מחוייבים לקיים דברי המת והתוס' כתבו שם קצת בענין זו הקושיא ותירצו דכיון דבתורת פרעון מצוה ליתן גרע טפי ממתנת שכ"מ ע"ש והוא תמוה מאד דאטו משום דאיכא תרי מצות מצוה לקיים ומצוה על היתומים לפרוע גרע טפי ולפמ"ש א"ש דבמצוה לקיים אין להוציא מיד היורשין בע"כ. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע אח"ז עיינתי בחידושי הרשב"א שהביא ג"כ ראיה זו בסוף דבריו דמאותה סוגיא דפ' גט פשוט רוצה לסתור דברי הרמב"ן ז"ל דס"ל דמשום מלדה"מ כופין היורשים ע"ש ובלשון הר"ן ז"ל) אף דלשיטת התוספות נמי א"ש כיון שלא הושלש לשם כך אבל רש"י ז"ל ע"כ לא נחית לזה כמ"ש. ואל תשיבני דמ"מ היאך רצה רבא להחזיק לעצמו אתו לא היה רוצה לקיים המצוה אלא דאין זה קושיא דבלא"ה קשה הא רב מרי בריה דאיסור גיורא היה לידתו בקדושה ואמרי' בפ"ק דקידושין דהמחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וכבר הרגישו התוס' בזה בפ' מי שמת ובפ"ק דקידושין ע"ש מ"מ לשיטת רש"י ז"ל א"ש ומהאי טעמא שלא החזיר להם בתורת ירושה כ"ש שלא היה לו להחזיר משום מצוה לקיים כיון דאפי' בישראל מעליא אין כאן דין השבה לבעלים אלא מצוה בעלמא ואין כאן מקומו להאריך אולי יזכני ה' לבאר באריכות בפ"ק דקידושין ואף דלפ"ז יצא לנו דין חדש דביורשים לא שייך כפייה היפך ממה שהביא הב"י בח"מ סי' רנ"ב בשם הרשב"א ז"ל דבציוה ליורשים עיקר הדין דמצוה לקיים כופין וכן איכא נמי נ"מ להיפוך אם הוא ביד שליש שלא הושלש לשם כך מ"מ בלא"ה יש כמה חילוקי דיעות בענין זה. והנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל כתבתי ליישב כל הסוגיא וממילא נתיישב הא שהוצרכו לתקן דברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי ובמקצת בעי קנין ולא נגעו בה מדין מצוה לקיים ולפמ"ש א"ש דבמצוה לקיים אין כופין להוציא מחזקתו כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בההיא דמצוה על היתומים ודו"ק היטב. אח"ז עיינתי בלשון הרי"ף ז"ל פ' השולח בההיא דכופין היורשין ועושין לה קורת רוח שכתב בזה הלשון מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבד לא כייפינן לה עכ"ל הרי ששינה לשון הש"ס שאמרו כופין אותם והוא כתב לא כייפינן להו ולענ"ד הדבר ברור שכיון למה שכתבתי דבמצוה לקיים אין כופין ושאני הכא שהיא זכתה בעצמה כיון דמצוה לקיים אינה צריכה לעשות כשאר עבדים והיינו כופין אותם דא ודא אחת היא כן נ"ל נכון בעזה"י:

גמרא אמר רב זביד לעולם בבריא וכדרב הונא. וקשיא לי א"כ אמאי קתני במתניתין יתנו לאחר מיתה ומה רבותא יש בזה לאחר מיתה טפי מבחייו ואדרבה לאחר מיתה איכא למיטעי דלאו משום דרב הונא אלא משום דמצוה לקיים דברי המת וטפי הו"ל למיתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה"ה לאחר מיתה. ויש ליישב משום דמעמד שלשתן אינו אלא תקנת חכמים כהלכתא בלא טעמא וא"כ סד"א דלא תקנו חכמים אלא בחייו דבלא"ה החוזר בו בדברים הוא משום מחוסר אמנה משא"כ לענין יתמי איכא למימר אוקמוהו אדאורייתא כדאמרינן לענין משיכה ומי שפרע ובכמה דוכתי ואע"ג דשאני הכא שכבר זכה בחיי אביהם מ"מ מיחסר גוביינא ואגב אורחא אשמעינן דאפי' לגבי יורשים תקנו מעמד שלשתן ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דבמעמד שלשתן נמי אם חזר ומחלו מחול וממילא דאפילו יורש יכול למחול נמצא דאכתי ברשות מרא קמא קיימי וברשות יורשים וקמ"ל דאפ"ה כל זמן שלא מחלו יתן הלה אף לאחר מיתה. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל אמאי לא מוקי למתניתין מטעם דתן כזכי דא"כ מאי איריא לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה"ה לאחר מיתה דלענין תן כזכי אין שום סברא לחלק דזכיה גמורה היא משא"כ לענין מעמד שלשתן איכא רבותא טפי לאחר מיתה וכ"ש לאוקימתא דשכ"מ איירי דוקא לאחר מיתה דהכא במתנת שכיב מרע בכולה איירי במחלק כל נכסיו או במצוה מחמת מיתה כדאוקמוה בפ' מי שמת דף קנ"א ובכה"ג קי"ל אם עמד חוזר וק"ל:

תוספות בד"ה אית ספרי' דגרסי כו' אכן קשה לר"י כו' בבריא נמי מצי לאוקמי בכה"ג כו' וכ"ת דלא חיישינן למנה קבור כו' א"כ לוקמי בבריא ואפילו אינן צבורין עכ"ל. פירוש דלוקמי בבריא שהודה ואמר תנו מנה לפלוני ואשמעינן דלא חיישינן שלא להשביע את עצמו כיון דאמר תנו ונראה דע"כ האי אפילו אינן צבורין שכתבו התוספות היינו דאפילו שלא אמר מנה זו אפ"ה נותנין בבריא אבל מ"מ בעינן מיהא שהיו צבורין בשום פעם דהיינו פקדון דוקא שנקרא ג"כ בלשון צבורין לרב זביד דא"א לומר דאפילו אינן צבורין כלל נותנין לאחר מיתה אפילו במלוה דמהיכי תיתי הא קי"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים אפילו היכא דלא שייך שלא להשביע כדאמרינן להדיא בפ' גט פשוט אההיא דאמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו אע"כ כדכתיבנא אלא דלפ"ז הוי מצו התוס' לאוכוחי בפשיטות דא"א לאוקמי מתני' כגירסת הספרים שמפרשים דאיירי דרך הודאה דאלת"ה תיקשי בין לרב זביד בין לר"פ אמאי לא מוקי בפשיטות הא דקאמר והוא שצבורין היינו שהם פקדון אבל אם אינן צבורין לעולם אין נותנין דאי האי תנו מנה לפלוני היינו דרך הודאה דמלוה אין נותנין משום דמלוה ע"פ א"ג מן היורשין ואם נתכוין לשם מתנה לא קנה כלל בדברים בעלמא ומש"ה בעינן צבורין דהיינו פקדון אע"כ מדלא מוקי הכי ע"כ דלשון תנו דמתניתין משמע דוקא לשון מתנה וכמסקנת התוס' ודו"ק. תו איכא למידק בדברי התוס' דאכתי מצינן לקיים גירסת הספרים הישנים ולתרץ קושית ר"י בענין זה דלעולם בבריא נמי חיישינן למנה קבור והא דלא מוקי מילתא דרב בצבורין ובבריא היינו משום דא"כ קשה מה שהקשיתי לעיל מאי איריא דקתני יתנו לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני בחייו דאין יכול לחזור בו והיינו משום דלא שייך שלא להשביע בדאמר תנו וממילא ידעינן דנותנין לאחר מיתה דמאי שנא ובשלמא למאי שרוצה ר"י ז"ל לפרש דבבריא לא בעינן צבורין איכא למימר שפיר דהיא גופא קמ"ל דיתנו לאחר מיתה ולא חיישינן למנה קבור דרבותא זו לא שייכא אלא לאחר מיתה משא"כ הגירסא הישנה סוברת דבבריא נמי חיישינן למנה קבור וליכא לאוקמי אלא בצבורין וליכא רבותא אלא דלא שייך שלא להשביע א"כ מאי איריא לאחר מיתה ליתני מחיים ומש"ה מוקי לה בשכ"מ ובצבורין וא"כ איכא רבותא דאפילו לאחר מיתה דוקא בדאמר תנו נותנין אבל אי לא אמר תנו אין נותנין אפילו בהודאה דרך פקדון ובצבורין משום דחיישינן שמא שלא להשביע את בניו הודה ולאפוקי ממ"ד בפ' זה בורר דלא שייך טענת שלא להשביע בשכ"מ ע"ש. וממילא דלפ"ז נתיישב אליבא דגירסא ישנה דלא מוקי בבריא וההיא צבורין היינו פקדון דוקא ולאפוקי מלוה משום דמע"פ א"ג מן היורשים דא"כ תיקשי נמי מאי איריא לאחר מיתה כיון דמתניתין בפקדון איירי ועיקר הרבותא לענין דלא אמרינן שלא להשביע ואי בבריא אפי' מחיים נמי מש"ה מוקי לה במעמד שלשתן ואיכא רבותא בלאחר מיתה דאף לאפוקי מיתומים שייך תקנת מעמד שלשתן ור"פ מוקי לה בשכ"מ ואיכא נמי רבותא לאחר מיתה כדכתיבנא ודו"ק היטב משא"כ לפיר"י ע"כ צ"ל דהא דלא מוקי לה הכי היינו משום דלשון תנו לא משמע לשון פקדון אלא לשון מתנה וא"כ אף אנו נאמר דלגירסא הישנה ודאי שייך לשון תנו אף בהודאה בפקדון מיהו בשכ"מ דוקא שייך לשון תנו שמצו' כן לבניו אבל בבריא ודאי לא שייך לשון תנו אלא כשמצוה למי שהושלש בידו ליתן לפלוני והיינו אוקימתא דמעמד ג' אבל שלא בפניו ודאי לא שייך לשון תנו דרך הודאה בפקדון וא"כ ממה נפשך יש ליישב דברי הגירסא ישנה ודוק היטב. מיהו קשיא לי לפי גירסא הישנה דמוקי מתניתין בפקדון א"כ מאי מקשה הש"ס בפ' מי שמת אהא דאמר רבא מתנה במקצת בעי קנין ואותביה רבינא ממתניתין דהכא ומאי קושיא ממ"נ לא מיתוקמא מתניתין כלל במתנה אלא או במעמד שלשתן ובבריא או בשכ"מ ובפקדון וצ"ע:

בא"ד לכן נראה דל"ג כו' אלא אפילו במתנה כו' עכ"ל. ומה שהקשו לעיל דהא כבר אשמעינן בב"ב דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין לא חששו לתרץ דאיכא למימר דאתי לאשמעינן דאפילו במתנת שכ"מ במקצת דקי"ל בעי קנין אפ"ה לא בעינן הכא קנין וכדאוקמינן להדיא שם בפ' מי שמת במצוה מחמת מיתה ודייק לה ממתניתין דהכא ע"ש: