פני יהושע על ברכות לח:

בגמרא פיסקא על ירקות אומר כו' קתני ירקות דומיא דפת כו'. וכתבו בתוס' דאע"ג דלא הוי דומיא דפת ממש דפת אשתני לעלויא אפ"ה הוי דומיא לענין בישול דאין מגרע את הברכה ולכאורה פירושם דחוק דכיון דטעמא רבה איכא לחלק בין פת לירקות ממילא דלא שייך האי דיוקא דירקות דומיא דפת ולולי פירושם היה נ"ל דהכא לאו לענין דינא קאמר דירקות דומיא דפת אלא דמלשון המשנה גופא דייק להך מילתא דכיון דקתני רישא על פירות הארץ אומר בפה"א חוץ מן הפת א"כ משמע דאי לא הוי תני חוץ מן הפת הו"א דפת בכלל פירות הארץ הוא אע"ג דנשתנו ע"י אור אלמא דאכתי בכלל פרי הוא ממילא דה"ה לירקות דאע"ג דנשתנו ע"י אור אפ"ה במלתייהו קאי ושייך לברך עליהם בפה"א כיון דמקרי פירי ואף ע"ג דלקושטא דמילתא בפת אפילו אי הוי אמרינן דלא מהני ביה האי טעמא דאשתני לעלויא לברך המוציא אפ"ה לא הוי מברך בפה"א אלא במ"מ כמו בכל דבר שיש בהם מה' מינין אלא דאכתי לישנא דמתניתין גופא הכי משמע דפרטא דפת הוה מעין כללא דפירות הארץ משום דמקרי פירי אע"ג דמשתני כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן:

ובתוס' בד"ה מדקתני ירקות כו' ויש ירקות שאין משתנות לעלויא כו' עכ"ל. וכ' מהרש"א ז"ל דאזלו בזה לשיטתייהו בדיבור הסמוך דלר"נ אפי' בתומי וכרתי דנשתנו לגריעותא לאחר בישול אפ"ה מברך בפה"א כו' ע"ש ולענ"ד אף דלקושטא דמילתא כן הוא לשיטת התוס' בסמוך מ"מ בדבריהם דהכא לא משמע דנחתו להכי אלא דאפילו לרבינו יהודה שכתבו התוספות בדיבור הסמוך שפוסק כרבי חסדא דבתומי וכרתי לאחר בישולם מברך שהכל אפ"ה מודה מיהו דכל דבר שטובים מבושלים כמו חיין מברך בפה"א וא"כ יפה כתבו כאן דאע"ג דלא הוו דומיא דפת דאשתני לעלויא והנך לא אשתנו לעלויא אפ"ה הוי שפיר דומיא דפת לענין שאין הבישול מגרע כן נ"ל ברור בכוונת התוספות ודו"ק:

בגמ' ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי כו' וע"כ לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. וכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דר"מ לאו משום דלא בעי טעם מצה דהא מודה ר"מ בירקות כו' דבעינן טעם מרור וליכא אלא דר' מאיר ור"י בהא קמפלגי דר"י סבר דבישול מבטל טעם מצה ור' מאיר סבר דלא בטל טעמיה ולכאורה פירושו דוחק דלפ"ז פליגי רבי מאיר ור"י במציאות:

אמנם לענ"ד נראה דאין צורך לפרש כן דבלא"ה הא דקאמר הכא דבעינן טעם מצה אין הכוונה דבעינן טעם מצה ממש דהא ודאי ליתא כמ"ש רבינו יונה ז"ל דתימה הוא זה הלשון שלא מצינו דבעינן טעם מצה ועל זה כ' בשם רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה עניה וליכא דזו מצה עשירה היא ואף שאיני כדאי מכל מקום זה נראה לי יותר דוחק דבמצה השרויה במים מאי מצה עשירה שייך בזה לכך נלע"ד דהא דקאמר הכא דבעינן טעם מצה היינו דבעינן מיהו טעם לחם וזו כיון ששרויה במים אין לו טעם לחם וסובר ר"י דכי היכי דאשכחן לעיל דבעינן תוריתא דנהמא בין לענין מצה ובין לענין המוציא ה"נ בעינן טעם לחם ור"מ סובר דלא בעינן טעם לחם וא"כ לפ"ז ממילא אזלא לה קושית הרשב"א דודאי מודה ר"מ בירקות דבעינן טעם מרור שהרי לכך נקרא מרור לפי שיש בו טעם מרירות משא"כ לענין מצה ולחם לא שייך לומר כן כנ"ל ובאמת אפשר שהרשב"א ז"ל ג"כ לכך נתכוון אלא שקיצר במובן:

אמנם בלי ספק שכמו שכתבתי היא שיטת רבי' שמשון ברפ"ק דחלה שכתב דלענין ברכת המוציא נמי שייך פלוגתא דר"מ ור"י ע"ש באריכות וכבר הקשו עליו המפרשים דלמסקנא דשמעתין לא משמע הכי דלא פליגי ר"מ ור"י אלא לענין מצה אי בעינן טעם מצה או לא משמע דבשאר מילי לא שייך פלוגתא דר"מ ור"י ולמאי דפרישית א"ש דדוקא לגבי שלקות מסקינן שפיר דר"י מודה דמברך בפה"א כיון שיש בהם טעם ירקות וכה"ג בסוגיא דפסחים דף מ"א לענין פסח שצלאו ואח"כ בשלו נמי מסקינן שפיר דלא שייך פלוגתא דר"מ ור"י דאפשר דר"י נמי מודה כיון דלאחר בישול נמי יש בו עדיין טעם צלי משא"כ לענין ברכת המוציא יפה כתב רבינו שמשון דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י דכי היכי דמצריך ר"י במצה שיהיה בה טעם לחם ה"ה לברכת המוציא נמי שייך ה"ט גופא דכל שאין בו טעם לחם לא שייך לברך המוציא לחם כן נ"ל ברור בכוונת רבינו שמשון ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ליישב דבריו בטוב טעם ודו"ק:

שם אמר רב נחמן ב"י קבע עולא לשבשתי' כרבי בנימין בר יפת כו' תהי בה רבי זירא. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דר' זירא בעי למימר דרחב"א ורבב"י לא פליגי במלתיה דר' יוחנן אלא דרחב"א איירי בדברים שטובין מבושלין כמו חיין דבהנך אמר רבי יוחנן דשלקות בפה"א. משא"כ לר' בנימין ב"י איירי בדברים שמשתנין לגריעותן לאחר בישולן כגון תומי וכרתי דבכה"ג אמר ר' יוחנן דמברך שהכל. ע"ש בדברים באריכות וזה שלא כשיטת רב אלפס שהביאו התוס' בד"ה משכחת לה אלא כשיטת רבינו יהודה שכתבו התוס'. אלא דלענ"ד נראה להיפך דעיקר ראייתו של רב אלפס היינו משום דמפרש מלתא דר"ז כפשטא דלישנא דקאמר ר"ז וכי מה ענין דרבי בנימין ב"י אצל רבי חייא ב"א רחב"א דייק וגמיר שמעתא מר' יוחנן רבי' ואילו לפירוש הרשב"א הלשון דחוק מאוד ובירושלמי דמייתי נמי הך לישנא גופא אמר ר' זירא מן משמע יאות מן ר' יוחנן רחב"א או רבב"י לא רחב"א ובתר הכי אמר רבי יוסי בר בון דלא פליגין כו' א"כ משמע להדיא דלרבי זירא פליגי רחב"א ורבב"י. ועוד דלפי פירושו שרוצה לחלק בין נשתנו למעליותא או נשתנו לגריעותא זה לא נזכר בדברי רבי זירא כלל בגמרא שלנו וא"כ העיקר חסר. לכך נ"ל לרב אלפס דלר' זירא פשיטא ליה הן מלתא טובא דאין לחלק בין תומי וכרתי לשאר שלקות ועוד יש לי לדקדק על שיטת הרשב"א מהא דקאמר ר' זירא ועוד אמר רבי חייא ב"א אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח כו' וא"כ לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בעצמו דגרס בלשון הירושלמי זית ע"י שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא ולפ"ז מאי ראיה מייתי מזית מליח דאכתי איכא למימר דשאני זית דאישתני למעליותא ודמי לגמרי לפת ויש ליישב בדוחק מיהו בלא"ה נ"ל בטעמו של רב אלפס ע"פ מה שכתבתי לעיל בהא דקאמר רבנאי משמיה דאביי דזאת אומרת שלקות מברך עליהם בפה"א ודייק לה מדקתני ירקות דומיא דפת והיינו דכי היכי דפת היה נכלל בלשון המשנה דועל פרי האדמה דמש"ה קתני חוץ מן הפת אלמא דאע"ג דפת נשתנה ע"י אור אפ"ה הוה בכלל פירי אם כן ה"ה לשלקות דאף לאחר בישולן שייך בהו לשון פה"א ומש"ה מברך בפה"א ואם כן לפ"ז תו לא שייך לחלק בין תומי וכרתי לשאר מילי דאע"ג דנשתנו לגריעותא אפ"ה יש לברך בפה"א כיון דאכתי מיקרי פירי ואין סברא לחלק בשינוי הברכות מחמת שינוי הטעמים משא"כ רב חסדא ורב לית להו הך דיוקא וכיון שכן נראה מלישנא דאביי דבתראה הוא מש"ה פסק רב אלפס ז"ל כמותו כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אא"ב שלקות במילתייהו קיימי כו' אלא אי אמרת כו' אלא לבסוף מה מברך דלמא בנ"ר כו'. ויש לתמוה דמעיקרא מאי קסבר אטו מי לא הוי ידע דכל שתחלתו שהכל מברך לאחריו בנ"ר ועוד מאי לשון דלמא דקאמר כיון דמילתא דפשיטא דהכי הוא. ולכאורה היה נ"ל ליישב ע"פ שיטת הירושלמי שמביאין התוס' בסמוך בד"ה בצר ליה שיעורא דעל זה משני בירושלמי משום בריה ומסיים שם מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה א' של ענב או פרידה א' של רימון שטעון ברכה לפניה ולאחריה ונ"ל לדקדק מלשון זה דדוקא בפרידה של ענב ושל רימון שהן מז' מינין וה"ה לזית דר"י דעלה קאי שהוא ג"כ מז' מינין הוא דחשבינן להו בריה משום דחשיבי טובא שקבעו עליהם ברכה לעצמן ברכה א' מעין ג' ואיכא למ"ד נמי דברכה זו מדאורייתא ואפי' למ"ד דרבנן אפ"ה אסמכינהו אקרא דארץ חטה ושעורה גפן ותאינה ורימון כמו שאבאר לקמן דף מ"א במימרא דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה וכיון דכתבינהו רחמנא בלשון יחיד גפן ותאינה ורימון מש"ה חשיבי ברי' משא"כ בדבר שאינו מז' מינים הדעת נותנת דלא שייך בהו חשיבות בריה דמה"ת הא אמרינן בעלמא דלא שייך חשיבות בריה אלא בבעלי חיים שיש בהם בריות נשמה כדאשכחן לענין ביטול איסורין א' באלף ואשכחן נמי במכות דף ט"ו כה"ג דבריית נשמה חשיבא אבל חטה א' לא מקרי בריה והכי קיי"ל ואפילו למ"ד דחטה א' מקרי בריה היינו דוקא לענין טבל כיון דחטה א' פוטרת הכרי מש"ה חשיבא ע"ש. נמצא דלפ"ז א"ש הסוגיא דהכא והכי קאמר אא"ב שלקות במלתייהו קיימי מש"ה בתחלה מברך בפה"ע ולבסוף מברך ברכה א' מעין ג' דאע"ג דבצר ליה שיעורא לבתר דשקלי לגרעיניה מ"מ כיון דזית מז' מינים הוא דהא במילתייהו קיימי אף במליח מש"ה שפיר חשיבא בריה אף בפחות משיעור משא"כ א"א דשלקות לאו במלתייהו קיימי ואם כן בזית מליח לא מברך בפה"ע ולאחריו אין טעון ברכה א' מעין ג' א"כ לבסוף מאי מברך דאפילו בנ"ר אין לברך כיון דבצר ליה שיעורא דלאחר מליחה אין לו חשיבות בריה וע"ז משני הש"ס שפיר דלמא בנ"ר והיינו כמ"ש התוס' בשם הר"י דלענין בנ"ר לא בעינן שיעורא והיא גופא קמ"ל רחב"א משמיה דר"י שבירך תחלה וסוף אפילו בפחות מכשיעור והיינו בנ"ר והא"ש נמי הא דאיצטריך רחב"א לאסהודי דר"י בירך תחלה שהכל דלכאורה מלתא דפשיטא היא דאפילו טעימה בעלמא אסור להנות בלא ברכה תחלה אבל למאי דפרישית א"ש דאי לאו דאמר ר"ח ב"א שראה את ר"י שבירך בתחלה אכתי לא הוי שמעינן דבנ"ר לא בעינן שיעורא דאפשר דמה שבירך ר"י בסוף בנ"ר היינו משום שכבר אכל עוד זית א' או ב' קודם לכן משא"כ לאחר שהעיד שראה דר"י אכל זית יחידי ובירך עליו תחלה וסוף ע"כ שלא אכל אלא אותו זית מליח בלבד ואפ"ה בירך בסוף בנ"ר ע"כ היינו משום דבנ"ר לא בעי שיעורא ובכה"ג גופא מצינן לפרש אפי' לשיטה הראשונה שכתבו תוס' בסמוך דלענין ברכת בנ"ר נמי בעינן שיעורא דאפ"ה א"ש הא דקאמר ודלמא בנ"ר והיינו משום דזית מליח דר"י זית גדול הוי כדמסקינן בסמוך דלענין ברכה בכזית בינוני סגי א"כ לפ"ז הך מלתא גופא אשמעינן רחב"א במה שראה דר"י בירך על זית מליח תחלה וסוף אע"ג דבצר ליה שיעורא ע"י גרעינין אפ"ה כיון דבכזית בינוני סגי דהא גדול הוי סגי בהכי דאי לאו סהדותא דרחב"א הו"א דלענין ברכה לעולם כזית גדול בעינן ומש"ה הוצרך ג"כ להעיד שראה שבירך בתחלה דמינה שמעינן שלא אכל אלא אותו זית מליח בלבד כדפרי' בסמוך כן נ"ל נכון בעה"י. לולי שהתוספות כתבו להיפך דיותר בעינן שיעורא לענין ברכה מעין ג' מברכת בנ"ר וגם לא ראיתי לא' מהפוסקים ראשונים ואחרונים שמחלק לעשות בריה פירי של ז' מינים ושאר פירי מ"מ הנלע"ד כתבתי ואולי מקום הניחו לי מן השמים כיון דמסתבר טעמא טובא. ולשון הירושלמי מסייענו מדנקט ענב ורימון ולא נקט שאר מינים הפחותים מזה השיעור ועוד דתחלת לשון הירושלמי נמי משמע הכי דהא דקאמר רבי יוחנן לרחב"א בההיא עובדא גופא דזית מליח וז"ל בבלייא לית לך כל שהוא ממין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו אית לי ומה צריכא לי מפני שגרעינתו ממעטתו מה עבד ליה ר' יוחנן משום בריה מלתא דר"י אמרה שכן אפי' אכל פרידה א' של ענב או של רמון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה עכ"ל א"כ משמע מזה דר"י בא לפרש דבריו הראשונים דמה שאמר כל שהוא מז' מינים היינו כל שהוא ממש דלענין ברכה אחרונה דז' מינים סגי בכל שהוא ולדינא צ"ע ודוק היטב ועיין בק"א: