פני יהושע על ברכות לו.

בגמ' החושש בגרונו כו' פשיטא. ויש לדקדק מאי פריך פשיטא הא צריך לאשמעינן דלא תימא דקבעו ליה ברכה מיוחדת משום דאשתני לעלויא כמו ביין כדמקשי הש"ס לעיל. ונראה דהשתא לא משמע ליה לתלמודא כלל הך רבותא דאכתי מלתא דפשיטא כיון דלא קתני במתניתין חוץ מיין ושמן ואף לפי מה שכתבתי דאיכא למימר תני ושייר היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דעיקר חשיבות היין היינו משום הך עילויא כדפרישית משא"כ לפי המסקנא דלעיל הוי שפיר מילתא דפשיטא כיון דלא אשכחן שום חשיבות בשמן לענין ברכה מכ"ש בחושש בגרונו ודו"ק:

שם בגמרא וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי כו' והרי צלף כו'. לכאורה הוי מצי לשנויי דשאני קורא דאית ביה תרתי לריעותא חדא דסופו להקשות ועוד דלא נטעי אדעתא דהכי משא"כ בצנון וקפריסין בכל חד מינייהו ליכא אלא חדא לריעותא אלא דלא משני הכי משום דלקושטא דמילתא משמע ליה דקפריסין אפילו חדא לריעותא ליכא דודאי נטעי לה נמי אדעתא דהכי:

שם בגמרא אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ כו' ופי' רש"י ערלה בחוצה לארץ מדברי סופרים היא עכ"ל נראה דסוגיא דשמעתין הכריחו לפרש כן מדאמרינן בסמוך אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא כו' משמע דבח"ל לא הוי אלא מדרבנן וה"נ משמע מדאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומקשינן נמי דנעביד כב"ש דמקילי טפי כו' מכל זה משמע לרש"י דכולהו אמוראי דהכא סברי כשמואל בסוף פרק קמא דקידושין דאמר דהא דתנינן ערלה בח"ל הלכה היינו הלכות מדינה אמנם כן הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מה' מאכלות אסורות פסק להדיא דערלה הלכה למשה מסיני והיינו כעולא אמר רבי יוחנן דבסוף פ' קמא דקידושין קיי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל אלא דאכתי קשיא לי על שיטת הרמב"ם ז"ל מהאי עובדא דמר בר רב אשי ורבינא דבסמוך דמשמע מדבריהם להדיא דסבירא להו נמי דערלה בחוצה לארץ מדרבנן וקיי"ל בכל דוכתא דהלכה כבתראי ומר בר רב אשי ורבינא בתראי הוו והנראה לענ"ד בזה אבאר בסמוך ומתוך זה יש לי לדקדק בלשון הבית יוסף שכ' בטור יו"ד בהלכות ערלה דהא דקיי"ל בערלה הלכה כדברי המיקל היינו משום דהוי מדברי סופרים ולא שת לבו לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג דס"ל הלכה למשה מסיני אפ"ה פסק בכמה דוכתין כדברי המיקל כמו שאבאר:

שם בגמרא ונימא הלכה כר"ע כו' לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דנימא הלכה כר"ע סתם דהא רב קאמר להדיא צלף בח"ל כו' משמע דבא"י קפריסין נמי אסורין א"כ לא ס"ל לגמרי כר"ע מיהו י"ל דהמקשן נמי אסיק אדעתיה הך סברא דבמעשר אפילו בארץ נמי הוי מדרבנן והיינו כשיטת רש"י ותוס' וסייעתם דכל פירות אילנות אין חייבין מן התורה כלל חוץ מתירוש ויצהר וא"כ מקשה שפיר דנימא הלכה כר"ע ממילא ידעינן דהיינו במידי דרבנן דוקא דומיא דמעשר משא"כ לענין ערלה דבא"י דהוי מדאורייתא אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דתרומות ומעשרות דכל הפירות הוי מדאורייתא ולשיטתו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך הני מילי במעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן ע"כ לאו משום דפירות אילן מדרבנן אלא משום דמעשר בזמן הזה מדרבנן ואף שנראה דוחק לפרש כן מ"מ אי אפשר לשיטתו לפרש בענין אחר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה מעיקרא דנימא הלכה כר"ע סתם ויש ליישב ע"פ מה שאבאר בסמוך:

שם בגמרא מאי דעתך כר' עקיבא דמיקל ולעביד מר כב"ש כו' כבר כתבתי דלכאורה פשטא דסוגיא זו מכרעת ואזלא כמ"ד דהא דתנינן ערלה הלכה היינו הלכות מדינה ולפמ"ש רש"י דהנהיגו עליהם בח"ל לפ"ז א"ש הא דקאמר רבינא וליעבד מר כב"ש משום דקים להו לתלמודא דמעיקרא לא קיבלו עליהם מנהג זה לאיסור אלא בדבר שאין בו צד מחלוקת כלל אבל היכא דאיכא צד מחלוקת לא ובהא מהדר ליה שפיר דכיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הוה כאילו אין בה ספק וצד מחלוקת כלל. אלא דקשיא טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דפסקו הלכה כרבי יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני ולפ"ז ע"כ דהני אמוראי דהכא נמי הכי סברי כיון דבתראי הוו וקיי"ל הלכה כבתראי וא"כ מאי קאמר רבינא דנעביד כב"ש ומהיכי תיתי דנהי דמסקינן התם בקידושין דאפילו למ"ד דהלכה למ"מ הוא אפ"ה ספק ערלה בח"ל מותר מ"מ הא מקשי ליה רבי זירא לרב אסי מאי טעמא דמותר הא כל ספק דאורייתא לחומרא ואישתומם רב אסי כשעה חדא ובתר הכי מהדר ליה ודלמא כך נאמרה הלכה זו ספיקא מותר ודאי אסור ואם כן לפ"ז נראה מבואר דהיינו דוקא בספק ממש ואפשר דה"ה בספק מחלוקת השקול היכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דבהא נמי לא מהדרי ליה אלא בלשון ודילמא משא"כ כה"ג בשמעתין למעבד כיחיד במקום רבים דמסתמא הלכה כרבים ומכ"ש למיעבד כבית שמאי במקום ב"ה מאי סברא יש בזה לאקשויי בפשיטות דאטו מי עדיף האי ספק הלכה למשה מסיני יותר משאר ספיקא דרבנן ממש דאע"ג דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הדבר פשוט היינו דוקא בספק גמור וה"ה לספק פלוגתא דתנאי ואמוראי היכא דלא איפסק הלכתא כחד מינייהו משא"כ כל היכי דקיי"ל הלכה כרבים לגבי יחיד או כר' יהודא לגבי רבי מאיר או הלכה כרבי עקיבא מחבירו וכיוצא בו לא אשכחן חילוק זה לענין מילי דרבנן לבר מעירובין ואבילות דקיי"ל הלכה כדברי המיקל וזה לא שייך לענין הך ספיקא דהלכה למשה מסיני לענין ערלה ונראה דוחק גדול לומר דהנך אמוראי דהכא קים להו בפשיטות דכך נאמרו הלכה למ"מ בפירוש שיהיה הלכה כדברי המיקל ואפילו היכא דאיפסק הלכתא להחמיר ודבר זה אינו מתקבל על הדעת כך היה נראה לענ"ד ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל ופירושו דהאי דספק ערלה בחוצה לארץ מותר לאו בספק השקול איירי כדפירש רש"י אלא אפילו בספק הקרוב לודאי ערלה נמי מותר כמו שנראה להדיא מדבריו בפ' יו"ד מהלכות מאכלות אסורות וע"ש בכסף משנה באריכות ולפ"ז צ"ל דאף למאי דס"ל דהלמ"מ היא אפ"ה מותר אפילו בספק קרוב לודאי והיינו משום דכך נאמרה הלכה והיינו דמקשינן הכא ונעביד כב"ש אף על גב דהלכה כב"ה אלא משום דמפירוש רש"י ושאר מפרשים הקדמונים לא נראה כן שהם מפרשים האי דספק ערלה בספק גמור ולענין האי דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני כרבי יוחנן לא מצאנו מי שסובר דלא כהרמב"ם לכך נראה לי לפרש בענין אחר דהא דמקשה רבינא ונעבד מר כב"ש היינו משום דהוה משמע ליה לרבינא דהא דמר בר רב אשי זרק את האביונות וקאכל קפריסין קאי לגמרי כשיטתיה דרב דאמר דוקא בח"ל ולא בא"י והיינו ע"כ משום דתרווייהו ס"ל ערלה בח"ל הלכות מדינה דלכאורה מוכח הכי מדזרקו את האביונות ומשמע שהשליכום במקום הפקר וקשה אמאי הא קיי"ל דערלה שריפה בעי דבמתניתין שילהי תמורה קחשיב לערלה בהדי נשרפין אע"כ דשאני חוצה לארץ כיון דאינה אלא הלכות מדינה מנהג בעלמא לא בעי שריפה ושרי להשליכם במקום הפקר ולא חיישינן נמי לתקלה שמא ימצאם ישראל ויאכלום דאפילו לכתחלה מותר לעשות ספק זה להאכילם לאחר כדאיתא בקידושין כדאמר לוי לשמואל ספק לי ואנא איכול ואם כן מקשה ליה שפיר ונעבד מר כב"ש כיון דסבירא לך דהלכות מדינה הוא ובהא מהדר ליה מר בר רב אשי דלאו משום דסבירא ליה הלכות מדינה עביד הכי אלא דבאמת סובר דהלכה למשה מסיני הוא ואפ"ה קפריסין שרי אפילו בא"י מכ"ש בח"ל משום דר"ע לגבי ר"א עבדינן כוותיה וכוונתו בזה דעבדינן כוותיה בכל דוכתא דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו ואפ"ה בח"ל מותר לזרוק את האביונות ולא חיישינן שמא ימצאם אחר ויאכלם כיון דהלכה זו כך נאמרה דודאי אסור ספיקא מותר ונהי דלמ"ד הל"מ נראה שאסור לעשות ספק זה לכתחילה כמו שנראה ג"כ מלשון הכ"מ שם מ"מ נראה דהיינו דוקא לעשות כן בידים בענין שיודע שאותו אחר יאכלום בודאי משא"כ הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא ימצאם אחר איכא למימר שפיר בח"ל לא חיישינן כן נראה לי נכון ובסמוך אפרש עוד בע"א בזה: