פני יהושע על ברכות כט:

בתוספות בד"ה הא דאידכר אחר שומע תפלה כו' וכן משמע בירושלמי כו' ה"נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לש"ת כו' עכ"ל. ונראה דאין כוונת רבי יוחנן בירושלמי ללמוד מר"ח לברכת השנים לענין דאם לא עקר רגליו חוזר לש"ת דהא ודאי ליתא דמה שחוזר לעבודה בר"ח אם לא עקר רגליו היינו משום שעיקר מקום הזכרת ר"ח היינו בעבודה דוקא ומש"ה חוזר לעבודה משא"כ לענין שאלה דברכת השנים שעיקר מקומו בברכת השנים שפיר מצ"ל דצריך לחזור לברכת השנים ולא לש"ת אלא ע"כ דעיקר מילתא דרבי יוחנן היינו דבמה שבא לחלק בשאלה דברכת השנים בין עקר רגליו ללא עקר רגליו דבעקר רגליו חוזר לראש התפלה לגמרי ולענין זה שפיר יליף לה מר"ח כיון שאין טעם לחלק בזה בין ר"ח לשאלה דברכת השנים אבל בהא דקא"ר יוחנן דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לש"ת לאו מר"ח יליף לה אלא מסברא דנפשיה מסיק לה דכיון שיכול לחזור ולשאול בש"ת לא מטרחינן ליה לחזור לברכת השנים ולגמור כל הברכות משם ואילך בחנם והוי כברכה לבטלה וכמוסיף על הברכות והשתא לפ"ז א"ש לשון התוס' שכתבו אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לש"ת כו' והיינו כדפרישית דנהי דהך מילתא דחוזר לש"ת לא שמעינן לה מהך ילפותא דר"ח ס"ס קא"ר יוחנן בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כנ"ל ברור בכוונת התוספות:

אלא דיש לי לדקדק לאידך גיסא דל' אלמא משמע שכתבו אינו מדוקדק דכיון דרבי יוחנן אמר הכי בהדיא לא הוצרכו לפרש יותר. והנראה לע"ד בזה דמה שכתבו אלמא משמע היינו משום דמסקו וכתבו ע"ז מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים כו' דלפ"ז מצ"ל נמי שאין ראיה מהירושלמי ג"כ בהא דקאמר שאם לא עקר רגליו דחוזר לש"ת ולא לברכת השנים משום דמצ"ל דהירושלמי לשיטתו דאפילו אם לא הזכיר גבורות גשמים שקבעוה חכמים בברכת תחיית המתים לפי ששקולה כתחיית המתים ואפ"ה אם לא הזכיר שם אין מחזירין אותו אלא מזכיר בש"ת אלמא דברכת ש"ת חשיבא טובא מטעם שהיא ברכה כוללת משום הכי מה"ט גופא קאמר רבי יוחנן דלענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת ולא לברכת השנים כיון דברכת ש"ת חשיבא טובא ולמה יחזור לברכת השנים משא"כ לגמרא דידן דלענין הזכרת גבורת גשמים לעולם מחזירין אותו ולא אמרינן שיזכיר בש"ת והיינו משום דברכת ש"ת לא חשיבא כ"כ דלפ"ז שפיר מצ"ל דה"ה לענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת צריך לחזור לברכת השנים שהיא עיקר מקומו נמצא דלפ"ז כיון שענין זה אינו מוכרח כ"כ להביא ראיה מירושלמי אגמרא דידן מש"ה כתבו בתחלת דבריהם ל' אלמא משמע והיינו משום דלפי האמת משמע להו דנהי דלענין גבורות גשמים גמרא דידן פליג אירושלמי והיינו כמ"ש התוס' לעיל דהזכרה שהיא שבח לא שייך בש"ת משא"כ להך מילתיה דקאמר רבי יוחנן בירושלמי דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לשומע תפילה לית לן למימר דגמרא דידן פליג אדרבי יוחנן בירושלמי והיינו מטעמא דפרישית דכיון שברכת שומע תפלה היא ברכה כוללת חשיבא לענין זה כברכת השנים כנ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב כי נכון היא ועיין עוד בק"א:

בא"ד מיהו הירושלמי פליג כו' דהכא קתני לא הזכיר ג"ג מחזירין אותו כו' עכ"ל. כך היא הגירסא בכל הגמרות שלנו וכן בהלכות דרב אלפס וא"כ יש לתמוה בהא דמסקו תוס' אפשר להיות שגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הק"ו עכ"ל. והיאך אפשר לומר כן כיון דסוף סוף קתני ברישא להדיא מחזירין ובסיפא אין מחזירין וכן הקשו רבינו יונה והרשב"א ז"ל בחידושיהם ורבינו יונה ז"ל כתב שמצא בנוסחאות מדוייקות דגרסי' בתרווייהו אין מחזירין מ"מ על גירסת התוס' ופירושם התמיה במקומה עומדת. ויש ליישב דהא דקתני ברישא ג"ג מחזירין ולא קאמר דאין מחזירין מפני שיכול לומר בש"ת היינו משום דלא פסיקא ליה דאפילו נזכר לאלתר זמנין שצריך לחזור כגון בשבתות וי"ט ומוספי ר"ח דליכא ברכת ש"ת משא"כ בברכת השנים דלעולם לא משכחת לה ברכת השנים בלא ברכת ש"ת ומשום הכי פסיק ותני אין מחזירין ומוקמינן לה כשנזכר קודם ברכת ש"ת. ומכ"ש דא"ש לפ"מ שכתבו התוספות דהיכא שנזכר לאחר ש"ת שחוזר לש"ת וא"כ לענין הזכרת ג"ג כיון דזמנין דליכא ברכת ש"ת שפיר שייך למתני מחזירין אותו דלשון מחזירין שייך לגמרי שחוזר לראש התפלה כמ"ש הרשב"א ז"ל. ועוד דבלא"ה צריך למתני במימרא דרב אסי עיקר דינא דמחזירין אותו לאשמעינן הך מלתא גופא שחוזר לראש התפלה כשעקר רגליו )אלא דאפ"ה כתבו שפיר דהא ליתא דכיון דבמסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם ש"ת וא"כ מסתמא כל המימרא איירי בהכי בימות החול דאיכא ש"ת(. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הסוברים דכשנזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת דא"כ לא שייך שפיר לשון מחזירין אותו דהא בברייתא לא נזכר בה כלל לענין ש"ת וא"כ ממילא דסתמא דלשון מחזירין אותו לגמרי משמע ולמאי דפרישית א"ש דשפיר שייך למתני מחזירין אותו לגמרי דמשכחת לה כשעקר רגליו דע"כ הא דמוקמינן לברייתא בדאדכיר בתר ש"ת לאו דוקא דכ"ש כשעקר רגליו כן נ"ל נכון:

בגמ'' אמר רבי תנחום כו' טעה ולא הזכיר של ר"ת בעבודה חוזר לעבודה כו' ונראה דפשטא דלישנא משמע דהא דקאמר ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה היינו שנזכר מיד לאחר שסיים ברכת העבודה וע"כ דהכי הוא מדקאמר בתר הכי נזכר בהודאה משמע דהכא איירי דנזכר קודם הודאה ואפ"ה חוזר לעבודה אלא שהטור והש"ע בא"ח סימן תכ"ב לא כתבו כן אלא שאם נזכר קודם שהתחיל מודים אומרה במקום שנזכר. ולא ידעתי לפרש לשון חוזר לעבודה לענין זה. ועוד שרבינו יונה ז"ל בשמעתין נראה שהרגיש בזה והביא ראיה מכאן לענין ברכת הבדלה באתה חונן והביא הב"י דבריו בא"ח סימן רי"ד וא"כ לפ"ז יש לתמוה שבעיקר מקום דין זה בהלכות ר"ח סימן תכ"ב השמיט דברי רבינו יונה וצ"ע ליישב ולדעתי אפילו לדינא צ"ע:

שם תנו רבנן המהלך במקום גדודי כו' בא"י ש"ת. ויל"ד למאי דקיי"ל כרבי יוחנן לקמן פרק כיצד מברכין דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וא"כ היאך אומר ברכה זו בלא מלכות. ואף שהב"י בסימן ר"ד כתב בשם הרוקח דהא דלא מזכירין מלכות בברכות י"ח היינו משום דברכות התפלה לא הוי בכלל מימרא דרבי יוחנן דלא איירי אלא בברכות הנהנין וברכת המצות מ"מ מבואר דהרוקח לא נחית לסברת התוס' לקמן דלרבי יוחנן אלקי אברהם שאומרים בי"ח הוי במקום מלכות וממילא למה שאין אומרים מלכות בכל שאר ברכות י"ח היינו משום דהוי ברכה הסמוכה לחברתה. משא"כ לשיטת התוספות גופייהו קשה ההיא דהכא דהא ההיא תפלה קצרה דהכא לאו ברכה הסמוכה לחברתה היא אפ"ה אין אומרים בה מלכות. וכמו כן יש לדקדק למה אין פותחת בברוך ובאמת דעל שיטת הגמרא גופא לא ק"מ דאפשר דאין ה"נ דהאי בא"י דהכא לא הוי ענין ברכה כלל אלא כתפלה בעלמא והיינו לפ"מ דפרישית לעיל דבמה שאומר בא"י הוי ברכה לבטלה כמו שהוכחתי בראיות ברורות. משא"כ לשיטת התוס' דלעיל בד"ה מפני שיכול שכתבו שאין לומר בא"י אם לא בברכה גמורה שתקנו חכמים א"כ הדרא קושיא לדוכתא ומה שיש ליישב בזה יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל אליהו לרבי יהודה כו' וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. ואסיקנא דהיינו תפלת הדרך ומסיים בה בא"י ש"ת. וכאן נמי יש לדקדק יותר דקשה מכאן על שיטת התוס' דלעיל שכתבו שאין לומר בא"י ש"ת והכא ודאי ליכא למימר שברכה זו נתקנה מימי אנשי כנסת הגדולה דהא ודאי ליתא מדא"ל אליהו לר"י המלך בקונך וצא דלא משמע אלא ל' תפלה בעלמא וא"כ אמאי מסיים בה סתמא דתלמודא דמסיים בה בא"י ש"ת. מיהו יש ליישב שהרי התוס' לעיל כתבו הטעם דאין לומר בא"י ש"ת דהוי כמוסיף על הברכות ומדמו לה למתפלל תפלה יתירה כשכבר התפלל בודאי דאסור לשיטתייהו וא"כ לפ"ז הא משמע לעיל דף כ"א דלכ"ע ע"י חידוש מותר להתפלל תפלה יתירה וא"כ ה"נ כיון שיוצא לדרך אין לך חידוש יותר מזה. ועוד נ"ל דכל דברי התוס' לעיל בד"ה מפני שיכול היינו כשאומר בא"י ש"ת בתחנונים הסמוכים לאתר תפלתו שכן משמע ממ"ש אחר שסיים דברי תחנונים מיושב. והנראה מלשון זה דאשרי שאחר התפלה וקדושה דסידרא דרבא לציון כיון דשייכי נמי לסדר תפלות א"כ מה שאומר תחנונים אחר זה אכתי מחזי כמוסיף על ברכות י"ח דתפלה אם מסיים בהם בא"י ש"ת ומשום הכי אין לאומרו משא"כ במי שכבר התפלל והסיח דעתו מתפלתו ואח"כ רוצה להתפלל איזה תפלה לשאלת צרכיו אפשר דהתוס' גופייהו מודו דאין כאן איסור אם מסיים בהן בא"י ש"ת כנ"ל ועיין עוד בק"א: