פני יהושע על ביצה לח:

א"ל רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטין וכו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה זו הסוגיא תמוה' מאד והם כדברי ספר החתום וכי רבי אבא ממשיל משלים היה או חד חדות שהרי אין המשל דומה לנמשל כלל דבעיקר מילתא דקאמר יאכל הלה וחדי היינו כפירש"י דאטו יאכלנה מי שלא עמל בו וא"כ מה זה ענין לנדון דידן שהוא מילתא דאיסורא וצד ממון שבו אין לו תובעים ואין כאן לא ריוח השואל ולא פסידא דמשאיל וכן בהא דמדמה ליה לבורר צרורות ולנבילה בטילה בשחוטה שנראה שאינן אלא עניני דמיונות בעלמא מלבד מה שהקשה מהרש"א ז"ל בהאי דנבילה בשחוטה ע"ש:

לכן נתתי אל לבי להבין דברי חכמים וחידותם ומצאתי וראיתי שהלכות גדולות שנו כאן וגברא רבה כרבי אבא אמר מילתיה לא אוחיכו עליה כי אם חכמים גדולים וחקרי לב כרבי אושעיא וחביריו שירדו לעומק הדברים לפי דעתן:

ועתה אבאר להיות שכבר נודע דעיקר דין ביטול האיסורים ובהא דאזלינן בתר רובא בכל דבר מתפרש בתורה מקרא דאחרי רבים להטות אלא הא דבעינן ששים בכל איסורין היכא דיהיב טעמא נחלקו הפוסקים ע"פ סוגית הש"ס אי הוי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן ולפ"ז נלע"ד דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן דפליגי במין במינו אי בטיל או לא ויליף לה ר"י מקרא דדם הפר ודם השעיר אלמא דלא בטיל ורבנן דפליגי עליה סברי דשאר איסורין דחולין מקדשים לא ילפינן ואם כן צריך ליתן טעם מאי טעמא דר"י דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן. לכך נראה לי דר"י סובר דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דבלא"ה משמע ליה דסברא גדולה יש לומר דמין במינו לא הוי בכלל אחרי רבים להטות דדומיא דסנהדרין בעינן דמיעוטא כמאן דליתא דמי לגבי רוב שכן מצות הכתוב שהמועטים יבטלו דעתם ויטו אחר הרוב ויסכימו כולם כא' וא"כ יש לנו לרבות בכיוצא בזה בעניני איסורין במין בשאינו מינו שטעמו וממשו של איסור המועט נתבטל לגמרי וכמאן דליתא דמי שהרי עיקר הטעם וממשות משל הרוב משא"כ במין במינו שהטעם וממשות שוין ואין הרגש בין הרוב למועט שלא נאבד שמו וממשו וטעמו של המיעוט משו"ה לא שייך בו כמאן דליתא דמי והוי ליה כקבוע בפני עצמו ואכתי איתא למיעוטא בעיניה וכדאשכחן בדם הפר ודם השעיר דדם השעיר המועט כיון שלא נשתנה ממראיתו משו"ה אכתי דם השעיר קרינן ביה אבל לרבנן דפליגי עליה דר"י משמע להו איפכא דאדרבה במין במינו שייך לומר אחרי רבים להטות דמיעוטא כמאן דליתא דמי ובטיל לגבי הרוב כיון שהרוב לא נשתנה כלל ע"י המיעוט שכל הרגש הטעם וממשות נקרא על שם הרוב משא"כ מין בשאינו מינו לא שייך לומר כמאן דליתא דמי שהרי הרוב נשתנה על ידו מכמות שהיה וטעמו וממשו של המיעוט ניכר ונרגש ומשו"ה אזלינן בתר טעמא וממשו:

ולפ"ז נתיישב היטב מימרא דרבי אבא שנתכוין לזה הענין בעצמו אפי' אליבא דרבנן והביא ראייה דלא שייך לומר דמים ומלח לבטלי בעיסה כיון דמילתא דפשיטא היא מי שנתערב לו קב חטין דאינו אוכל וחדי וצריך לשלם לו דמי חטין מעליא כיון שהחטין שלו נרגשין וחלק חבירו נתרבה והשביחה על ידי המיעוט ולא שייך לומר דלבטלי אם כן בודאי כמו כן הדין אם נתערב מים ומלח של חבירו ועשה מהם עיסה שצריך לשלם כל דמי מים ומלח אליבא דכ"ע כיון דלא שייך לומר מים ומלח כמאן דליתא דמי שהרי טעם המים ומלח נרגשין הרבה בעיסה ועיקר השבח של הרוב נעשה על ידי המיעוט ומשום הכי מהאי טעמא גופא אפילו צד חלק התחומין של מים ומלח לא שייך לומר דכמאן דליתנייהו דמי ועדיין שביתת תחום הראשון עליהם והיינו כדמסקינן לקמן אליבא דרבי אבא דעיקר טעמא כיון דחפצי הפקר בכהאי גוונא אליבא דכו"ע קונין שביתה וכמ"ש התוספות אלא דכל הנך רבנן דאוחיכו עליה סברי דמדקאמר רבי אבא מחטין בחטין שהוא מין במינו הוי משמע להו דכר"י ס"ל דבמין ומינו לא שייך לומר דלבטיל ברובא וכמאן דליתא דמי כיון שהמיעוט ניכר והשביח בהרוב ומשום הכי מדמה להו מים ומלח דמתניתין דאף ע"ג דמין בשאינו מינו הוא אפילו הכי חשיב כמין במינו כיון שהן ניכרין ונרגשין בעיסה לשבח ומשמע להו דרבי אבא בעי לאוקמי ת"ק דמתניתין נמי כר"י בהך מילתא דמין במינו לא בטיל משום הכי אוחיכו עליה כיון דלרבנן בטיל וכמ"ש התוס' דמכאן נראה דהלכה כרבנן:

נמצא דלפ"ז היינו דא"ל רב ספרא לרב אושעיא משה שפיר קאמרת והיינו דבעי למימר דטעמא דרבי אבא לאו כדסברי אינהו דאליבא דר"י אמר למילתיה אלא דאדרבה אליבא דרבנן טפי איתא למילתיה דכיון דבבורר צרורות מגורנו של חבירו נמי קאמר רבי חייא משלם לו דמי חטין משום דכילא חסריה אלמא דאע"ג דהשתא צרורות בעלמא נינהו ולא שוה מידי אפילו הכי חייב לשלם דבתר מעיקרא אזלינן כיון דאצל הבעלים הוה ממון גמור אם כן כל שכן במים ומלח דמעיקרא מאתמול בין השמשות הוי חשיבא באפי נפשייהו וקנו שביתה לעצמן ועכשיו לאחר שנתערבו נמי חשיבא טובא כל שכן שאין להמים ומלח להבטל אצל העיסה אלא דהא דלא מייתי רבי אבא מעיקרא מהאי דהבורר צרורות משום דהך דרבי חייא קטוספאה לאו מילתא דפסיקא כל כך משום הכי ניחא ליה לאתויי ממי שנתערבו חטין בחטין דמילתא דפשיטא טובא היא כדפרישית:

אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין יש לו תובעים כגון צרורות לאין לו תובעים כמים ומלח דהכא והיינו למאי דלא אסיק אביי אדעתיה הך סברא דהפקר כהאי גוונא קונה שביתה לכולי עלמא כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה רב ספרא שפיר לטעמך וכו' וכוונתו דלטעמך משמע דאי הוי מים ומלח ממון שיש לו תובעים והיינו אם לקח המים ומלח שלא מדעת חבירו ונתן לתוך העיסה היית מודה לרבי אבא דלא בטלו לענין איסורא כיון שיש בהם צד בעלים אם כן בהאי דנבילה בשחוטה נמי נימא הכי דכשיש לה בעלים לא לבטלי ומה שהקשה מהרש"א מאי קשיא ליה מנבילה ושחוטה טפי מבשאר איסורין דפליגי ר"י ורבנן נראה לי דלא קשה מידי דהא ממין בשאינו מינו אליבא דרבנן לא מצי להקשות דלא לבטלו אפילו בששים דהא ודאי ליתא והיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמין בשאינו מינו יותר מס' הוי כאילו הוכר האיסור ולענין איסורא כמאן דליתא דמי וממין במינו אליבא דרבנן נמי לא מצי לאקשויי דנהי דלרבנן במין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אפילו הכי הא ודאי מודו דמדרבנן בעינן ששים דגזרינן מינו אטו שאינו מינו משום הכי מקשה ליה מדר' חייא אליבא דרבי יהודה דאמר נבילה בטלה בשחוטה אע"ג דלר"י מין במינו לא בטיל והאי נמי מין במינו הוא מצד הטעם וממשות שבה אפילו הכי קאמר דבטיל לפי שאי אפשר לשחוטה וכו' והוי ליה כמין בשאינו מינו אם כן היכא דיש לה בעלים נימא דלא לבטיל ועל זה קאמר שפיר וכי תימא הכי נמי כוונתו דאין הכי נמי דכל שיש לו בעלים אפילו צד האיסור אינו בטל ולפי זה מודית לדרבי אבא דלענין תחומין דמים ומלח נמי אם היה להם תובעים בדין הוא דלא לבטיל אם כן אפילו בדאין לו תובעים נמי שפיר קאמר רבי אבא דהיינו טעמא דאינו בטל כיון דאפילו בחפצי הפקר כהאי גוונא קונים שביתה לעצמן לרבי יוחנן בן נורי ורבנן דפליגי עליה נמי מודו בכהאי גוונא כיון דמעיקרא הוי ליה תובעים כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה אביי שפיר לרבי ספרא דהא דאמר ליה מעיקרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעים היינו לדבריו אליבא דרבי אבא אבל אביי גופא בלאו הכי לא סבירא ליה הא דרבי אבא משום דאיסור לעולם לא בטיל דאף על גב דאותו דבר שנתערב לא שייך ביה למימר דכמאן דליתא דמי אפילו הכי צד האיסור שבו ודאי כמאן דליתא דמי היכא דליכא נותן טעם כדפרישית כן נראה לי נכון בפי' סוגיא זו בעזה"י ואפשר דרש"י ותוספות גם כן נתכונו לזה אלא שקיצרו במובן ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה מאי שנא חטין בשעורין וכו' דודאי יאכל הלה וחדי דכיון דשאינו מינו הוא וכו' עכ"ל. נראה דאין כוונת רש"י במ"ש דודאי יאכל הלה וחדי שאין צריך לשלם לו כלום שאין טעם לדבר דודאי צריך לשלם לו מה שנהנה דהיינו דמי שעורין דכיון שהמיעוט בטל הוי ליה חטין כשעורין כן נראה לי: