פני יהושע על ביצה לו.

בגמ' התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל וכו' אבל לא יגמור את האוצר וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא דהא בר"פ מפנין פליגי שמואל ורב חסדא דר"ח מפרש דד' וה' קופות דקתני במתניתין דוקא קתני אבל טפי לא והא דקתני בסיפא אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל באוצר ושמואל קאמר דד' וה' דקתני אפילו טובא נמי כדאמרי אינשי והא דקאמר אבל לא את האוצר היינו שלא יגמור וא"כ סוגיא דהכא כמאן דארכבי אתרי רכשי דהא באיבעיא קמייתא דלעיל ע"כ אליבא דר"ח קאי דבשבת ד' וה' קופות אין אבל טפי לא ומש"ה מספקא ליה אי בי"ט אפי' טובא נמי והך איבעיא בתרייתא לא שייך אלא אליבא דשמואל והא מילתא הוי קשיא לי טובא עד שעיינתי ובינותי בספרים וראיתי שהרא"ש ז"ל בר"פ מפנין הרגיש בזה והאריך שם שהכריע מכאן לפסוק הלכה כר"ח בחדא וכשמואל בחדא וכו' ע"ש אמנם לע"ד אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינן למימר דר"ח לא פליג אהא דאסר שמואל לגמור את האוצר משום אשויי גומות כדאמר ר"ח גופא בלישנא קמא וכמ"ש רש"י שם אלא דלענין פירושא דסיפא דמתני' לחוד משמע ליה לר"ח טפי לפרש דהאי אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל בה את האוצר כיון דר"ח סבר כר"י במוקצה אבל שמואל דס"ל כר"ש הוצרך לפרש דאבל לא את האוצר היינו לא יגמור וא"כ לפ"ז שפיר שייך כל הסוגיא דהכא אליבא דר"ח והא דלא קמיבעיא ליה נמי אליבא דר"ח לענין התחלת אוצר אם יש להקל בי"ט טפי מבשבת היינו משום דמילתא דפשיטא היא דלענין מוקצה לא שייך להקל בי"ט טפי מבשבת ואדרבה לשיטת הפוסקים כרב נחמן דבמוקצה קי"ל בשבת כר"ש ובי"ט כר"י א"כ אין מקום לאיבעיא זו ומכ"ש לשיטת הפוסקים דלא כר"נ אלא דבין בי"ט ובין בשבת קיי"ל כר"ש א"כ אין מקום לאיבעיא זו כנ"ל ודו"ק:

שם או דלמא התם דאיכא ביטול בה"מ לא הכא דליכא ביטול בה"מ לכ"ש. ויש לדקדק דהו"ל למימר האי או דלמא בהך סברא גופא כיון דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אסור וכ"ש בי"ט דקיל ואתי לזלזולי כדאמר באיבעיא קמייתא ונראה לי דלא שייך הך סברא די"ט קיל ואתי לזלזולי אלא לענין טרחא וטלטול מוקצה דגזרינן איידי דקיל אתי לזלזולי לטרוח ולטלטלו אף שלא לצורך כיון דאפילו הוצאה גופא מותר בי"ט לצורך מש"ה שייך לגזור שלא לצורך משא"כ הכא משום חשש דאשויי גומות שהכל יודעין דבניין וסתירה בי"ט אסור כמו בשבת וא"כ בשבת גופא עיקר החשש שכיון שהוא בהול וטרח לפנות את האוצר וישכח שהוא שבת ואתי לאשויי גומות ותו לא שייך הך סברא לומר כיון דשבת חמיר לא אתי לזלזולי דודאי אתי לזלזולי כיון שישכח שהוא שבת ומש"ה לא קמיבעיא ליה לאידך גיסא דאפשר דבשבת החמירו בחשש דאשויי גומות כיון דאיכא שגגת סקילה משא"כ בי"ט ליכא אלא שגגת לאו כדאיתא בסנהדרין בר"פ הנחנקין ע"ש ודו"ק:

ובענין זה נראה לי ליישב ג"כ הא דלא קאמר הכא דדוקא התם בשבת הוא דאסור משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון שפיר דמי כדקאמר לעיל ולקמן בסמוך היינו משום דלענין חשש אשוויי גומות דחמיר טובא לא משמע ליה להקל משום הפסד ממון יותר מביטול בית המדרש ודוקא היכא דאסור משום טרחא או משום עובדא דחול משמע ליה הך סברא דהפסד ממון טפי מביטול בה"מ כן נראה לי:

שם הכא תנן משילין וכו' ואמר רב נחמן וכו' התם מאי כ"ש שבת דחמירי או דלמא ומהרש"ל מחק זה הלשון דכ"ש שבת דחמירי או דלמא וטעמו מבואר משום דבתר הכי גרסינן האי או דלמא בגווני אחרינא. ולולי הגהתו היה נראה יותר להגיה דהאי או דלמא האחרון נמחק דלפ"ז שני צדדי הספק בהך איבעיא בענין אחד אם יש להחמיר בשבת יותר משום דחמיר או איפכא משום דחמיר לא אתי לזלזולי משא"כ לפי הגהתו אין צדדי הספיקות מענין אחד ודוקא לקמן בסמוך באיבעיא בתרייתא מייתי הך סברא דהפסד פירות חמיר לפי שהוא דבר והפוכו בענין א' דמספקא ליה אי טעמא דביטול בה"מ עדיף או הפסד פירות עדיף כן נראה לי ליישב לשון הסוגייא בפלפולא בעלמא על פי הסברות שכתבתי. אמנם יותר נראה דהנך כולהו איבעיא לאו בחדא זימנא אתרמי בבי מדרשא ולאו חד אמורא אמרינהו אלא כמה אמוראי איירי בהו וכל אחד נקיט לשון האיבעיא לפי הסברות הנראין לו יותר להסתפק בהן:

בתוס' בד"ה בדטיבלא וא"ת והא אמרינן לעיל וכו' וי"ל דעולא יאמר לך דמ"מ חשיב כדבר שאינו ניטל כיון דבשבת וכו' עס"ה. ונראה בכוונתן דנהי דטבל לגבי אוירי דלבני הוי דבר שניטל מטעמא דאם עבר ותקנו מ"מ עיקר רבותא בדטיבלא לגבי שאר פירות הראשון שפיר הוי רבותא דסד"א דדוקא פירות הראוין לגמרי הוא דשרי דומיא דמשילין פירות דרישא משא"כ כדי יין וכדי שמן דטיבלא כיון דאסור לפנות בשבת הוי אמינא דאסור לטלטל הכלי בשבילן קמשמע לן דלא בעינן דוקא פירות הראויין דומיא דרישא כיון דלא קתני לה סיפא דומיא דרישא ממילא ידעינן דאפילו אוירא דלבני שרי והא דנקיט פירות משום דבפירות קאי כן נראה לי בכוונת התוס' וכן נראה מלשון רש"י ודו"ק:

בפירש"י בד"ה במאי אוקימתא כר"י כלומר מדהוי לך לתרוצי ארישא הא מני ר"ש וכו' עס"ה. וכן כתבו בתוס' ולכאורה יש לתמוה דהא בפרק כירה מייתי כל הסוגיא דהכא והך קושיא דהכא לא מייתי בלשון במאי אוקימתא אלא הכי גרסינן התם מני אי ר"ש לית ליה מוקצה אי ר"י וכו' א"כ משמע דלא מתוקמא הך ברייתא כר"ש כיון דלית ליה מוקצה ובאמת דרש"י הרגיש בזה שם ונדחק לפרש ג"כ כמו שפי' כאן. אלא דלולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דודאי לא מתוקמא הך ברייתא כר"ש דלית ליה מוקצה דא"כ מאי קמ"ל דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת דפשיטא דמותר לכסות פירות שעומדין לאכילה במחצלת אבל למאי דמוקמינן לה כר"י דאית ליה מוקצה הא גופא קמ"ל דבחישב עליהן שרי וסגיא ליה במחשבה בעלמא אע"ג שעדיין מונחין בכוורת שהדבורים מצויין בה ולא אמרינן דבכה"ג לא מהני מחשבה כיון דאקצינהו לדבורים והיה לו לרדותן מן הכוורת ועוד דלולי דברי התוס' שכתבו בפרק כירה דהא דחישב עליהן מהני היינו דוקא ברדויין ומונחין בכוורת היה נראה לי דאפילו בשאינן רדויין אע"ג דאסורין באכילה משום שבות דרדיית דבש אפ"ה כיון דשם אוכל עליהן וליכא אלא איסור שבות בעלמא מש"ה מיקרי דבר הניטל לטלטל הכלי בשבילן דבכה"ג אמרינן נמי בסמוך לענין טיבלא וכדפרישית. ומכ"ש לפמ"ש רש"י והתוס' לעיל במשנה דבית מלא פירות שנפחת דלא מחמרינן במוקצה מחמת איסור דרבנן א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לענין לטלטל הכלי בשבילן. ובהכי הוי א"ש טובא לישנא דברייתא דאשמעינן דאע"ג דאותן שתי חלות אסורין באכילה אף לאחר שחישב עליהן אפ"ה מותר לפרוס המחצלת עליהן כן נראה לי נכון לולי דרש"י והתוספות לא כתבו כן ודו"ק: