פני יהושע על ביצה כה.

בפירש"י בד"ה חוץ לתחום אסורין לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר. ולכאורה יש לדקדק בתחלה מאי קסבר רש"י דאסור משום מוקצה והא כתב רש"י לקמן בפרק המביא דף ל"א ע"ב במשנה בבית שמלא פירות דכל דבר שאין בו אלא איסור דרבנן לא מיתסר משום מוקצה ואם כן ה"נ כיון דתחומין דרבנן הוא אין כאן מוקצה ונראה דהשתא לא פסיקא ליה לרש"י הך מילתא שכתב לקמן בפרק המביא שהרי הקשו שם התוס' עליו וגם הרמב"ן ז"ל השיג עליו שם כמו שאבאר לקמן במקומו אי"ה וא"כ אי הוי מפרשינן הכא טעמא דר"פ ע"כ משום מוקצה א"כ ממילא הוי אמרינן דליתא לסברא זו לחלק באיסור מוקצה בין דאורייתא לדרבנן וע"כ היינו מפרשין מתניתין דלקמן בעניין אחר משא"כ לבתר דמסיק רש"י הכא דע"כ טעמא דר"פ הכא בחוץ לתחום לאו משום איסור מוקצה דא"כ אמאי מותר לישראל אחר אע"כ ר"פ מטעמא אחרינא קאסר להו כדמסיק רש"י וא"כ אדרבה מוכח להדיא מהך מילתא גופא מדלא אסר ר"פ אפי' לישראל אחר משום מוקצה ע"כ שמעינן כסברת רש"י לקמן דיש לחלק באיסור מוקצה בין איסור דאורייתא לדרבנן כן נ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד וי"ל לגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמירו כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה עכ"ל. ואע"ג דלפמ"ש רש"י דהא דאוסר ר"פ ביש מאותו המין במחובר היינו משום מוקצה אלמא אע"ג דאיסור מוקצה אינו אלא מדרבנן אפ"ה אסרוהו לישראל אחר מ"מ איכא למימר דבאיסור מוקצה החמירו חכמים טפי כדאשכחן שהחמירו בספק מוכן טפי משאר ספיקא דרבנן אף לסברת המקשה לעיל בפ"ק דף ג' ע"ב גבי וספיקה אסורה ע"ש בתוספות ישנים ובחידושי מהרש"א ובחידושינו וא"כ לא דמי לאיסור תחומין דקילא טפי ואפשר דהיינו מהטעם שכתבו הר"ן והרמב"ן ז"ל דכיון דאיסור תחומין לא דמי לשאר איסורין שאסורין לכל אדם משא"כ תחומין אסור לזה ומותר לזה עד שמפני טעם זה משמע להו להתיר אפילו למ"ד דתחומין י"ב מיל הוי דאורייתא א"כ אף אנו נאמר דרש"י לא משמע ליה האי טעמא אלא משום דאיסור תחומין מדרבנן כן נראה לי:

בא"ד טעם אחר נראה לי וכו' גזירה שמא ישלח וכו' עס"ה. ומהרש"ל ז"ל מחק זה מלשון רש"י וכבר כתבתי לעיל שבחנם מחקו וכ"כ מהרש"א ז"ל דלרש"י נמי אפשר דאית ליה הך גזירה אלא משום דבשביל כך הוי מותר לישראל אחר במחובר כמו בחוץ לתחום מש"ה הוצרך לפרש כדי שלא יהנה אלא דאכתי אפשר דקשיא ליה למהרש"ל אי ס"ד דרש"י אית ליה הך גזירה א"כ למה כתב רש"י לעיל דבשני י"ט של גליות מותר בי"ט שני והא התם נמי שייך הך גזירה כמ"ש התוס' בשם הגאונים אלא שגם בזה כבר כתבתי לעיל בלשון התוס' ליישב שיטת רש"י דאפילו להאי טעמא דגזירה נמי לא שייך לאסור בי"ט שני ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א:

בגמ' אמר רבה בר"ה אמר רב הסוכר אמת המים מעי"ט וכו' מותרין. ופירש"י דכיון שסוכר אמת המים הו"ל כהזמנה. ולכאורה נראה מלשונו דרב סבר דהא דאמרינן לעיל הלכה כרשב"ג היינו דאפילו בדגים נמי שרי בביבר קטן כל שאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו וכמ"ש הרב המגיד בשיטת הרמב"ם ז"ל שמכאן הוציא דין זה אבל אי אפשר לפרש בשיטת רש"י כמ"ש הב"י בשיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל לחלק בין אמת המים שהיא קצרה ובין ביבר קטן שהוא רחב דהא מלשון רש"י שכתב לעיל בריש פירקין דאיסור צידה אסור מדאורייתא היינו משום דאפשר לצודו מבע"י ויניחנו במצודתו אם כן לא משמע לחלק בין ביבר קטן לאמת המים דשייך נמי האי טעמא גופא ועיין ביש"ש ובט"ז סי' תצ"ז:

שם אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חיה שקננה וכו' אמר ר"נ וכו' התם לא קעביד מעשה וכו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי קס"ד דרב חסדא או רבה בר ר"ה לומר מדברי רבינו נלמד דאין צריך זימון כיון דהכא קעביד מעשה ואין לן זימון גדול מזה כמו שפירש"י להדיא תו יש לתמוה בזו הסוגיא דאמאי מסיק הש"ס לדר"ח ורבה בר"ה לתיובתא דמשמע דחיה שקננה לעולם צריכה זימון ובתר הכי מיד מקשה הש"ס ברייתות אהדדי ומסיק ר"נ ב"י לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה וא"כ לפ"ז תו לא הוי תיובתא דהא איכא לאוקמי שפיר מילתא דר"ח ורבה בר"ה בסמוכה. והנלע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא דהא דקאמר ר"ח ורבה בר"ה מדברי רבינו נלמד דחיה אין צריך זמון היינו משום דע"כ שמעינן ממילתא דרב דדגים שבאמת המים לא בעו זמון דאי ס"ד דבעו זמון לא הוי מהני בהו הך מעשה שסוכר האמה מעי"ט לשם זמון דהא בעיקר דין הזמון אמרינן בפ"ק דף יו"ד דאפילו לב"ה צריך לומר מעי"ט זה וזה אני נוטל ולא מהני מה שאומר מכאן אני נוטל למחר וקסברי ר"ח ורבה בר"ה דהא דלא מהני היינו משום דאין ברירה כדמשמע להדיא משינויא קמא דמשני הש"ס בפ"ק דטעמא דב"ה משום דאין ברירה דמש"ה מוקי הש"ס למתני' דהמת בבית דלא מטהר ב"ה אלא מכאן ולהבא ע"ש. נמצא דלפ"ז ע"כ הא דאמר רב דדגים מותרים היינו משום דלא בעי זמון אלא הא דקאמר הסוכר אמת המים מעי"ט היינו משום שעי"כ הם ניצודים ועומדים לפי שאין יכולין להשתמט וממילא דה"ה לחיה שקננה בפרדס כיון שאין יכולה לברוח כמו שפירש"י נמצא דכל זה לסברת ר"ח או רבה בר"ה משא"כ רב נחמן דאמר התם לא קעביד מעשה הכא קעביד מעשה היינו משום דסבר דהסוכר אמת המים הוי שפיר מעשה זימון גדול הוא כמו שפירש"י והיינו משום דלא גרע הך מעשה מאומר מכאן אני נוטל למחר דהוי שפיר זמון דהא קי"ל יש ברירה בדרבנן (ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק שם בחידושינו) והא דלא מהני מכאן אני נוטל למחר ביוני שובך ויוני עלייה אלא צריך לומר זו"ז אני נוטל סבר רב נחמן כאוקימתא דרבא בפ"ק דטעמא משום זימנין דמישתכחי כחושים ושמינים וכו' או כולהו כחושים וכו' והך מילתא לא שייך כלל לענין דגים דאף אם שבק זוטרי ושקיל רברבי לא איכפת לן בה כיון דכולהון ראויין ולא שייך בהו איסור טילטול מוקצה כלל כמ"ש להדיא בס' יש"ש בריש פירקין ובשמעתין וכ"כ הט"ז סי' תצ"ז ע"ש:

נמצא דלפ"ז לבתר דמקשה הש"ס מברייתא דחיה שקננה דצריכה זמון שפיר מסיק ליה לדר"ח או לרבה בר"ה בתיובתא ואף על גב דבתר הכי מייתי ברייתא אחריתי דלא בעו זמון מ"מ הא מסיק ר"נ בר יצחק דאידי ואידי בולד ומחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה סוף סוף משמע מיהו דבדעתי' עילויה תליא מילתא כמו שפירש"י א"כ לפ"ז מה שסוכר אמת המים ודאי מיקרי מעשה לענין זמון דהא ע"י מעשה זה ניכר דדעתיה עלויה והוי כאומר מכאן אני נוטל למחר ועדיף מינה כדפרישית משא"כ בסברת ר"ח או רבה בר"ה דטעמא דרב לאו משום זמון דאדרבה לא בעו זמון אלא דהא דמותרין היינו משום דהו"ל ניצודין ועומדין לפי שאין יכולין להשמט ומשמע להו ה"ה לחיה שקננה דהולד לא בעי זמון לפי שאין יכול לברוח דא"כ לפ"ז תו לא שייך לחלק בין גינה הסמוכה לגינה שאינה סמוכה מש"ה מסיק להו שפיר בתיובתא כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובחנם נדחקו התוספות בד"ה כאן בשדה דלמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל ודוק היטיב:

בגמ' אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה וכו' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה וכו' ופירש"י מאי קמ"ל דרך ארץ או איסור וכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא ידע למה נקיט רש"י דרך ארץ דהא השתא הוי ס"ד דאשמעינן איסורא לאפוקי מדר"ה אלא דלפי המסקנא דרך ארץ קמ"ל וכו' ע"ש. ולענ"ד דברי מהר"ם בזה תמוהים דאדרבה טפי הו"ל לאקשויי אלישנא דגמרא גופא דבעי למימר לאפוקי מדר"ה והיינו איסורא והאיך אפשר לומר כן דהא רמי בר אבא גופא קאמר מכאן למדה תורה דרך ארץ והנלע"ד בזה ליישב לשון הגמרא לפי שיטת פירש"י אבאר בסמוך:

בתוס' בד"ה בחזקת איסור עומדת פירש"י בחזקת איסור אמ"ה ולא נהירא וכו' איסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים וכו' עס"ה. ונראה דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו ביבמות פ' ד' אחים (יבמות דף ל' ע"ב) בד"ה אשה זו בחזקת היתר שדקדקו מזה דלא מהני חזקת איסור אמ"ה לשאר ריעותא דאיתיליד בבהמה מחיים כגון ספק דרוסה ומסקו התם דהא דחיישינן לספק דרוסה לאו משום חזקת איסור הוא אלא משום דשכיחי ע"ש וכבר הארכתי בדבריהם בדיני כללי חזקה בתכלית אריכות ולפמ"ש שם אפשר ליישב שיטת רש"י דהכא בשמעתין ואין כאן מקומו להאריך אלא דבלא"ה יש לי לדקדק על פי' התוספות דהכא שכתבו דחזקת איסור היינו בחזקת שלא נשחטה ומשום איסור שאינו זבוחה וכו' עכ"ל ולא ידענא אמאי פשיטא להו דאיסור שאינה זבוחה מיקרי חזקה כיון דאמר רחמנא שחוט ואכול דהא לפירושם כאן דבתחילת שחיטה נסתלק איסור אמ"ה א"כ מאי חזקת איסור שייך בספק שנולד בשחיטה ומאי חזקה יש בזה אלא הא דאסרינן כל ספק בשחיטה היינו כיון דרחמנא אמר שחוט ואכול א"כ כל כמה דלא ידעינן שנשחטה כראוי הוי ספק השקול דאין כאן לא חזקת איסור ולא חזקת היתר והרי התוספות כתבו בכמה דוכתא דכל ספק מדאורייתא היכא דליכא חזקה אמרינן לחומרא והוי מן התורה וכן שיטת רש"י והרשב"א והרבה מקדמונים לבד הרמב"ם וסייעתו שכתבו דלא הוי אלא מדרבנן כמ"ש בעל פרי חדש והאריך בזה בסי' ק"י ע"ש בכללים שלו וגם אני הארכתי בקונטרס כללי דיני חזקה ובכמה דוכתי בחיבורי על סוגיות הש"ס. ומקור הדין נובע מסוגיא דר"פ האשה רבה מברייתא דדריש וקדשתו בע"כ ע"ש:

נמצא דלפ"ז צדקו דברי רש"י כאן דמדאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפי' לענין ספק בשחיטה ע"כ לא מיקרי חזקת איסור אלא לפי שעדיין לא יצאה מחזקתה ראשונה שהיתה בחזקת איסור אמ"ה ודלא כסברת התוספות דפרק ד' אחים אלא כמו שהעליתי בקונטרסי. ויש לחלק בין חזקת איסור אשת איש לענין היתר לשוק ובין חזקת איסור אמ"ה לענין שחיטה ואין להאריך יותר ודו"ק: