פני יהושע על ביצה יב.

בפרש"י בד"ה עולת נדבה דאי לחובת היום רחמנא שריא עכ"ל. אף דלמאי דמוקמינן לברייתא כב"ש ודאי דעולת היום שהיא עולת ראיה נמי אסור להקריבה בי"ט כיון דאית לה תשלומין לאחר י"ט כדאיתא להדיא לקמן פ"ב אלא דעולת היום שכתב רש"י כאן היינו עולת המוספין שהתירה התורה בפירוש וק"ל:

בתוס' בד"ה השוחט עולת וכו' וה"ה דהו"מ למימר ר"ע היא וכו' דסבירא להו הכי בהדיא טפי עכ"ל. לכאורה שכיוונו להא דאמרינן בריש פסחים אהא דקאמר ר"ע תשביתו מעי"ט או אינו אלא בי"ט וכו' מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ודייקינן התם ש"מ מדר"ע תלת וחדא מינייהו דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו' וע"ז כתבו כאן דמ"מ ניחא ליה למימר דב"ש הוא דאית להו בהדיא טפי אבל ק"ל דאדרבא לר"ע מוכח בהדיא ממקרא מלא דלא אמרי' מתוך דהא שמעינן ליה בפרק אלו קשרים דאמר עולת שבת בשבתו לימד על עולת שבת שקריבין בי"ט ואי ס"ד דאמרינן מתוך אמאי איצטריך קרא לחלבי שבת אטו מי גרע משלא לצורך. מיהו מצינן למימר דמהא ליכא למשמע מיניה דלעולם ר"ע כב"ה ס"ל דאמרינן מתוך וקרא דעולת שבת לאו אגופיה איצטריך דחלבי שבת קריבין בי"ט אלא למידק מיניה דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט כדמסקינן פרק אלו קשרים וכן משמע בפ' במה מדליקין והיינו מגזירת הכתוב דהא לב"ה גופא מסקינן לקמן דאע"ג דאמרינן מתוך אפ"ה נדרים ונדבות אין קריבין וכתבו התוספות לקמן דיליף לה מגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ולר"ע יליף לה מעולת שבת ולכם דריש ר"ע לקמן בפ"ב ולא לעובדי כוכבים אלא שיש לדקדק להיפך מאי פסיקא להו לתוס' דכ"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך מההיא דפסחים דלמה שכתבו התוספת לקמן בסמוך דאף למאן דאית ליה מתוך היינו דוקא להתיר דבר שאינו לצורך אוכל נפש אבל מ"מ הוא לצורך היום כמו עולת ראיה או שאר דברים כיוצא בו אבל דבר שאינו לצורך היום כלל לכ"ע אסור כמו שהביא הרא"ש ראיה לדבריהם משריפת קדשים דאסור וא"כ מצינן למימר דהא דדייקינן בפסחים דלר"ע לא אמרינן מתוך היינו בדבר שאינו לצורך כלל כמו חמץ שיכול לעשותו מעי"ט ואם כן אינו צורך היום כלל אלא לצורך המצוה והו"ל כמו שריפת קדשים ומילה שלא בזמנו דאע"ג דאית ביה כרת אפ"ה לא דחי י"ט מה"ט גופא ואם כן חמץ בפסח נמי דכוותיה ואף שראיתי שהתוספות בריש כתובות דף ח' כתבו להדיא גבי מוצא חמץ בפסח דחשיבא צורך היום היינו דוקא כשמצאו בי"ט שלא היה יכול לעשותו מעי"ט אבל עיקר מצות ביעור חמץ כיון שיכול לעשותו מעי"ט נראה דלא עדיף ממילה שלא בזמנו ושריפת קדשים דאסור אף לב"ה ומש"ה הוצרך לאוקמי ההיא דעולת נדבה כב"ש דאף דמיקרי לצורך היום למסקנת התוספות לקמן אפילו הכי אסור ול"ל דכיון דעיקר מלתא דר"ע להוכיח דתשביתו מעי"ט דאי בי"ט מי שרי ואם כן אי ס"ד דאית ליה מתוך בדבר שהוא לצורך היום אם כן חמץ בפסח נמי הוי צורך היום אי אמרי' דתשביתו היינו בי"ט ומאי דחי ר"ע הא ליתא דא"כ השתא נמי מאי דחי ר"ע לעולם אימא לך דתשביתו היינו בי"ט ואע"ג דהבערה היא אב מלאכה אפילו הכי מותר דגזירת הכתוב היא. אלא ע"כ דה"ק ר"ע כיון דלשון תשביתו אינו מפורש דאיירי בי"ט גופא מהיכי תיתי לומר דאיירי בי"ט כיון שהיא אב מלאכה ויותר י"ל דמצוותה בעי"ט ולא לדחות י"ט בחנם אם כן הדרא קושיא לדוכתא דלמא כב"ה ס"ל ואפילו הכי אסור דגרע משלא לצורך דהכא כיון שאינו לצורך היום כלל ויש ליישב וצ"ע:

בא"ד ותימא אם כן לימא השוחט עולת חובה בי"ט לוקה וכו' י"ל משום דיוקא וכו' אבל שלמי נדבה פטור עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי פשיטא להו דלב"ש בעולת ראיה חייב מלקות ובשלמי נדבה פטור דהא לקמן פרק שני משמע בפשיטות בכולה סוגיא דאדרבא עולת ראיה עדיף טפי משלמי נדבה דהא בעולת ראיה סברי ב"ה דקריבין בי"ט ובשלמי נדבה מסקינן דסברי ב"ה נדרים ונדבות אין קריבין והיינו ל"ש עולה ול"ש שלמים כדמוכח שם להדיא ואם כן מנ"ל דב"ש פליג בסברות הפוכות להחמיר בעולת ראיה טפי מבשלמי נדבה ועוד דכן משמע להדיא לקמן דקאמרי ב"ש לב"ה ק"ו ומה במקום שמותר להדיוט אסור לגבוה וכו' א"ל ב"ה נדרים ונדבות יוכיחו וכו' א"ל ב"ש א"כ מה ת"ל לכם וכו'. נמצא לפ"ז דעולת ראיה גופא יליף ב"ש מנדרים ונדבות ותרווייהו יליף מלכם ואם כן האיך שייך להחמיר בעולת ראיה מנדרים ונדבות והנראה מכוונתם שכוונו למ"ש בסוף הדיבור דודאי בשלמי נדבה כיון דאוכל נפש התירה התורה בפירוש ושלמים נמי דמיא לאוכל נפש אי לאו דכתיב לכם א"כ השתא נמי דכתיב לכם ניתקו מלאו ואוקמה אעשה משא"כ בעולת ראיה לא הותרה בפירוש אלא דהו"א דמותר מק"ו או מדכתיב לה' לכך כתיב לכם וא"כ אמרינן שפיר הואיל ואהדרה הדרה:

ולפ"ז יהיה המשך ל' התוס' מ"ש בסמוך וא"ת אפילו ב"ה מודו וכו' פירוש ואם כן כ"ש דקשה לב"ש ובמה שכתבו וי"ל דמהיכי אית ליה א"ש נמי אליבא דב"ש אלא דאכתי קשה כיון דעולת ראיה איכא למישרי מק"ו כדא"ל ב"ה לב"ש ושתיק ליה ומהדר ליה מלתא אחריתי דכתיב לכם אם כן י"ל שפיר דאף לב"ש אהני ק"ו לפטרו ממלקות ואהני קרא דלכם לענין איסור כמו בשלמי נדבה ולכאורה היה נראה דלב"ש כיון דלית ליה מתוך בכל ענין שייך חיוב מלקות היכא שאינו לצורך אוכל נפש אלא הא דפשיטא לתוס' דבשלמי נדבה פטור ממלקות היינו משום דקי"ל דאמרינן הואיל אפילו אליבא דב"ש כדאמרינן פרק אלו עוברין ואם כן בשלמי נדבה דאיכא למימר הואיל וראויין לשלמי שמחה שיוצאין בנדרים ונדבות ואע"ג דלית ליה אוכלין מרובין אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזיין לשלמי שמחה ואפילו לר' יוחנן דאמר בחגיגה כיון שגמר אינו חוזר ומקריב היינו בשלמי חגיגה אבל שלמי שמחה יכול להקריב כמו שירצה אלא דקשה בי"ט של ר"ה דליכא שלמי שמחה אמאי פטור בשלמי נדבה לב"ש לכך נראה כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

אלא דלפ"ז לא א"ש הא דכתבו התוספות לעיל דמצי לאוקמי כר"ע דודאי לא אתיא כר"ע דנהי דלית ליה מתוך מ"מ ודאי סבר כב"ה בהא דעולת ראיה קריבה בי"ט ודריש לה' כל דלה' ואם כן צרכי גבוה מותרים כמו אוכל נפש ועדיפא מיניה דאיכא ק"ו ואפילו חלבי שבת קריבים בי"ט אלא הא דנדרים ונדבות אין קריבין היינו מגזירת הכתוב מדיוקא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט ואם כן הו"ל לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ל"ש עולת נדבה ל"ש שלמי נדבה ודוקא לב"ש הוא דלוקה דצרכי גבוה לא אשתרי כלל וקאי עלייהו בלאו דלא תעשה כל מלאכה ודוק היטב:

בגמ' דאי ב"ה הא אמרינן מתוך וכו' לפי שזה הענין הוא כלל גדול בדיני י"ט ראוי להאריך בו ותחלה ראוי לבאר הא דאמרו רבנן מתוך שהותרה מנ"ל והיכא רמיזא באורייתא כבר כתב מ"ז בספר מג"ש דנפקא להו מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש ואם כן פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי. ולכאורה יש להקשות אהא דמשמע בשמעתין בפשיטות דכל המלאכות שהותרו לצורך אמרי' מתוך וכן משמע בפ"ק דכתובות דף ח' ואם כן תקשי למאי דקי"ל הלכה כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש נמי מותרין דהכי מסקינן לקמן פרק אין צדין וא"כ אין לך מלאכה שאסורה מן התורה דכולהו שייכי במכשירי אוכל נפש כדאמרינן שפוד שנרצף וגריפת תנור דהוי בונה וסותר וכן כל המלאכות לבר מזריעה דוק ותמצא ואם כן אי בהני נמי אמרינן מתוך לא תעשה כל מלאכה מאי עבדית ליה אע"כ דלא אמרינן מתוך אלא שיש ליישב דשאני מכשירין כיון דלר"י גופא מצינו שחילק הכתוב שלא התיר אלא כשא"א לעשותן מעי"ט כדדרש מקראי דכתיב הוא לבדו וכתיב לכם וכו' אם כן פשיטא דקל וחומר שאין לומר בהם מתוך אבל במלאכות השייכים באוכל נפש ממש דמדאורייתא שריא אף באפשר מעי"ט אמרינן שפיר מתוך ובזה נתיישב לי היטב ל' הרמב"ם שכתב פ"א מהל' י"ט שכל המלאכות שעשה אותן שלא לצורך אכילה חייב חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה לצורך וכו' כ"כ הטא"ח סימן תצ"ה. והקשה שם הב"ח דמסוגיא דשמעתין משמע דבכל המלאכות שייך מתוך וכן בפ"ק דכתובות באמת לק"מ שכבר כתב ה"ה לפרש דבריו דמ"ש שכל המלאכות שעשה שלא לצורך אכילה חייב כוונתו על אותן המלאכות דלא שייכי לצורך אכילה ממש ובהני חייב חוץ מהוצאה והבערה דאף ע"ג דלאו אוכל נפש הוא ממש אלא דברים הצריכים לאוכל נפש אפילו הכי שרי ואמרינן מתוך וכמ"ש ה"ה הטעם בזה ע"ש. אלא דהוי קשיא לי דל' הרמב"ם לא משמע כן דממ"ש אם עשה אותן שלא לצורך אכילה חייב משמע דשלא לצורך אעשייה קאי דזה העושה עשאה שלא לצורך אכילה מכלל דשייך מיהא באותה מלאכה גופא לצורך אכילה ואפ"ה מחייב שלא לצורך דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש כמו שפי' בסוף הדין עצמו כגון בנין ואורג וכותב וכו' אמנם למאי דפרישית א"ש דודאי בכל המלאכות דזימנין דלא מחייב כגון שעושה לצורך מכשירי אוכל נפש אבל אם עשה אותן המלאכות שלא לצורך חייב מלקות כמ"ש דבמכשירין לא אמרינן מתוך וע"ז כתב שפיר חוץ מהוצאה והבערה פי' דאע"ג דכמכשירי אוכל נפש דמי אפילו הכי אמרינן מתוך כמ"ש ה"ה ז"ל אבל באוכל נפש ממש לעולם הרמב"ם גופא מודה דבכל המלאכות השייכים בגוף האוכל הותרו לגמרי אף שלא לצורך כנ"ל נכון מאד בישוב לשון הרמב"ם ודוק. ואין להקשות אם כן לפ"ז דהוצאה והבערה גריעי מאוכל נפש גמור אם כן מאי מייתי בשמעתין מדב"ש דלמא ב"ש גופא לא סברי דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה אבל בשחיטה שהיא באוכל נפש ממש אפילו ב"ש מודה הא ליתא דב"ש ודאי לא שני ליה דאל"כ מתני' דהשוחט עולת נדבה לוקה אמאן תרמיי' דכב"ה ודאי לא אתיא כיון דאפילו בהוצאה אית ליה מתוך כ"ש בשוחט דהוי בכלל אוכל נפש ממש אע"כ דכב"ש אתיא ובע"כ לא שני ליה דבכל המלאכות לא אמרינן מתוך אלא דאכתי יש להקשות כיון דמוכח ממה שכתבנו דבמלאכות השייכים באוכל נפש הרמב"ם סובר דאמרינן מתוך אם כן למה כתב דבונה בי"ט חייב מלקות ואמאי הא שייך בנין באוכל נפש במגבן וכמ"ש הרמב"ם להדיא בהלכות שבת דמגבן חייב משום בונה וא"כ לימא מתוך שהותר בנין לצורך וגם קושיא זו הקשה הב"ח והניחה בצ"ע ואע"ג דקי"ל דאסור לגבן בי"ט וכ"כ הרמב"ם היינו מדרבנן כיון דאפשר מאתמול כמו שאסרו כל המלאכות אפילו באוכל נפש גמור היכא דאפשר מאתמול אבל מדאורייתא שרי ואם כן לימא מתוך. ובתחלת העיון היה נ"ל דדעת הרמב"ם דבכה"ג לא שייך לומר מתוך אלא דוקא אותה מלאכה גופא דשייך באוכל נפש מותר לו לעשות אותה מלאכה גופא אף שלא לצורך כגון שחיטה ואפ"ה וכדומה שמותר לשחוט ולאפות אף שלא לצורך משא"כ בבונה בנין שאינו מין אוכל נפש לא שייך מתוך וסוגיא דכתובות יש ליישב דביאה כאוכל נפש דמי:

אבל קשיא לי מסוגיא דשמעתין לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שבת דחובל שייך משום מפרק וא"כ לפ"ז שייך בשחיטה שני מיני איסורין א' משום נטילת נשמה ואחד משום מפרק והא דלא מחייבינן שוחט משום מפרק כדמוכח בחולין דאמרינן השוחט חטאת בחוץ בשבת לעכו"ם חייב שלש חטאות ולא קתני ד' היינו משום דחובל גופא לא מחייב משום מפרק אלא כשצריך לדם ליתן לכלבו דאל"כ הוה מקלקל וא"כ בשוחט נהי דלענין נטילת נשמה מקרי מתקן שמוציאו מידי אבר מן החי אבל לענין איסור מפרק דהיינו הוצאת הדם ודאי לא שייך בשוחט דהו"ל מקלקל ומלאכה שא"צ לגופא שא"צ לדם משא"כ בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא דם זריקה וא"כ דלמא ב"ה מודו דלוקה (ואע"ג דהרמב"ם פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב מ"מ מצינו לאוקמי הך ברייתא דעולת נדבה כב"ה אליבא דר"ש) דלענין איסור מפרק לא שייך מתוך שלא הותרה כלל לצורך דהא מפרק תולדה דדש היא והדישה גופא לא הותרה לצורך כדאיתא בירושלמי. מיהו בהא מצינו למימר דהא דממעטינן בירושלמי מלאכות אוכל נפש קודם לישה היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא כשיטת רוב הפוסקים ולהפוסקים נמי דהוי מדאורייתא יש לומר דאינהו סברי דהא דחולב חייב משום מפרק היינו משום תולדה דדש ואם כן מצינו דישה שהותרה בי"ט דהא לכ"ע מותר לחלוב בי"ט דלא שייך כה"ג מיעוטא דקודם טחינה אבל מ"מ קשיא דלפי הסברא שכתבנו דלא שייך מתוך אלא במין אוכל נפש עצמו באותו דבר שהותר לצורך וא"כ לעולם אימא לך דשחיטת קדשים אסורה בי"ט משום מפרק כיון שאין זו המלאכה במין אוכל נפש דהא לא מצינו שהותר בשום ענין דישת הדם וגם בזה יש לדחוק דכה"ג כיון דדם מיקרי מין אוכל נפש דמשקה הוא אלא איסורא הוא דרביע עליה א"כ שייך שפיר לומר כה"ג מתוך כיון דמצינו שהותרה הדישה באוכל נפש כדכתיבנא אלא דכ"ז דוחק. לכך נראה דלעולם אמרינן מתוך אפילו היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ"ה לא תקשי ממ"ש הרמב"ם דבונה בי"ט חייב ולא אמרינן דפטור משום מתוך שהותר במגבן. דנלע"ד דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים דבכה"ג מכוון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים משא"כ עשיית גבינות שהותר בי"ט ע"כ היינו לאכול לאלתר וא"כ בכה"ג לא שייך ביה בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור דפטור וא"כ לפ"ז לא מצינו שהותר בנין לצורך ולדעתי ברור הוא לחלק בכך אלא שלא מצאתי לשום פוסק או איזה מפרש שמחלק בכך ועדיין צריך לי עיון ודוק היטב ועיין בק"א:

בגמרא מתקיף לה רבה וכו' דלמא בעירוב והוצאה וכו' כדכתיב ולא תוציאו וכו' בלא קרא דירמיה נמי הוי מצי לאקשויי דלמא דוקא לענין הוצאה פליגי דבשבת נמי לאו בכלל לא תעשה כל מלאכה הוא דהא מקרא דויעבירו קול במחנה ילפינן וע"כ משום דלאו מלאכה הוא ומש"ה בי"ט שרי דלאו בכלל לא תעשה כל מלאכה אלא לאלומי הקושיא מייתי מקרא דירמיה ועוד דמהתם משמע דאפי' איסור דרבנן לית ביה דירמיה היה מזהיר כן לאנשי ירושלים ואמר להם אל תשאו משא מבתיכם ומשמע דאפילו מבתיהם לחוץ אסור להם אע"ג דירושלים אין חייבין עליה משום ר"ה אע"כ דמשום איסור דרבנן דחצר שאינו מעורבת הזהירם דבימי שלמה נתקן ערובי חצירות ובהכי א"ש נמי הא דמסיק לענין טלטול משום דטלטול נמי בימי הנביאים נתקנה כדאמרינן פרק כל הכלים דבימי נחמיה בן חכליה גזרו איסור טלטול אף בכלים שמלאכתן להיתר ע"ש. אלמא דאיסור טלטול תקנה קדמונית היתה וכמדומה לי שראיתי ששלמה תיקנה. ובזה נתיישב הל' עירוב והוצאה וק"ל. מיהו למאי דמסיק דהוצאה בי"ט נמי בכלל מלאכה היא היינו כמ"ש התוס' פרק הזורק מדכתיב אל יביאו עוד מלאכה והיינו מלאכת הוצאה ע"ש:

בתוספת בד"ה דלמא בעירוב וכו' וקשה מאי צריך עירוב וכו' נראה דלשיטת רש"י קשיא להו דכיון דמשמע מפירושו דלקושטא דמלתא אין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפילו לר"ה א"כ אמאי תקנו ערובי חצירות ובאמת כתבו כל הפוסקים שאין צריך עירוב כלל בי"ט וכ"כ הרי"ף ואפשר שזה היתה ג"כ סברת התוספות ומש"ה קשיא להו:

בפירש"י בד"ה ליפלגו באבנים כו' ומה שלא גזרו כו' אף על אוכלין וכלים כו' עכ"ל. פירוש דלכאורה הוי קשיא ליה מאי קס"ד דלא גזרו על טלטול אלא משום הוצאה א"כ למה לא גזרו כמו כן על אוכלין וכלים דנהי דבי"ט איכא למימר כיון שהן צורך היום אמרינן ביה מתוך ואפי' מדרבנן לא גזרו אלא דאכתי בשבת דלא שייך מתוך למה לא אסרו טלטול דאוכלין וכלים משום הוצאה ע"ז כתב דאין גוזרין על הציבור כן נ"ל:

בתוספת בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה וכו' ולא רצה לגרוס וכו' דא"כ הוי מסיק דחייב ורש"י קים ליה עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי אמאי מחק כל הגירסא דלא הו"ל למחוק אלא תיבות דלא מחייב והו"ל למיגרס אלא מעתה הוציא אבנים ה"נ דשרי ונראה דזה פשיטא ליה לרש"י דאף שאין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפ"ה יש לאסור להוציא אבנים לר"ה דמיחזי כעובדא דחול לכך הוצרך לפרש לענין טלטול וק"ל:

בא"ד וקשה חדא דאמרינן בפסחים עכ"ל. עיין ברא"ש שהוסיף להקשות על שיטת רש"י ומורי זקני בס' מג"ש האריך ליישב שיטת רש"י. ובאמת שאף הרמב"ם כתב כשיטת רש"י. אמנם לענ"ד א"א לפ' דבריהם ככתבן דהא דאמרינן מתוך היינו דשרי לגמרי בכל ענין שלא לצורך והאיך אפשר לומר כן דהא בכתובות אמרינן להדיא דהא דאסור מוגמר בי"ט היינו משום דכתיב אוכל נפש דבר השוה לכל נפש. נמצא דאף לרש"י אפי' בהוצאה והבערה מיהא משכחת דאסור מדאורייתא בדבר שאינו שוה לכל נפש וכיון דרש"י מודה בזה תו לא קשיא ממה שהקשה הרא"ש משריפת קדשים דנראה דהיינו נמי דבר שאינו שוה לכל נפש וכן מילה שלא בזמנה ונדרים ונדבות. וכן מה שהקשה מו"ז מלכם ולא לכלבים נראה שזה נמי דבר שאינו שוה לכל נפש אלא דנראה מזה דכיון דאף דבר שהוא לצורך אסור במה שאינו שוה לכל נפש כ"ש שיש לאסור בשלא לצורך לגמרי דכל שעושה שלא לצורך פשיטא שאין דבר זה שוה לכל נפש לעשות שלא לצורך ותדע דהכי הוא דאל"כ תקשה למאי דקי"ל כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש דוחה י"ט כדאמרינן לקמן הלכה ואין מורין כן א"כ האיך אפשר לומר מתוך שהותרה להתיר לגמרי א"כ בכל המלאכות י"ל מתוך שהותרו לצורך מכשירין הותרו שלא לצורך וא"כ עקרת מה שכתוב בתורה לא תעשה כל מלאכה שכל המלאכות שייכי במכשירין אף לכרות עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל וכן כל המלאכות דוק ותמצא לבר מזורע ואף שיש ליישב בדוחק מ"מ תקשי בפשיטות מאי מקשה הש"ס לעיל בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ הא קעביד כתישה ונהי דאיכא עשה דכיסוי י"ט עשה ול"ת הוא וכו' ומאי קושיא הא כתישה דהוי במשכן הוי כתישת סמנין והיא גופא הותרה בי"ט דאוכל נפש הוא וכתישת תבלין שרי וא"כ לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי לצורך כיסוי דלא גרע משלא לצורך אע"כ דשלא לצורך כלל ליכא מאן דשרי כדפרישית דמק"ו אתיא מדבר שאינו שוה לכל נפש וה"ט דאיסור כתישה לענין כיסוי אלא מ"ש רש"י ז"ל דהותרה לגמרי היינו דומיא דהוצאת אבנים דנהי שאינו צורך אוכל נפש ולא לצורך הנאת הנפש מ"מ מיהו הוא צריך לאותה הוצאה כגון לצורך מקומו או לישב עליהן ובכה"ג שרי לרש"י מן התורה דשוה לכל נפש הוא אבל בשלא לצורך כלל רש"י גופא מודה דאסור כנ"ל ושיטת הרמב"ם עדיין צ"ע: