פני יהושע על בבא מציעא ו.

בפרשי בד"ה שניהם נשבעין כו' וקשה לי אמאי שבקה למתני' עכ"ל. ויש ליישב קצת כשנדקדק עוד בדיבור הסמוך נימא מגו דחשיד כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא עכ"ל. וקשה מאי כוונתו בזה דהא בסוגיא דשמעתין כל השקלא וטריא אפי' בספק חשוד מקשה דנימא מגו דחשיד משום דממ"נ אם האמת אתו יטול בלא שבועה ובאם לאו הרי הוא חשוד אלא י"ל דהא דמקשה בשמעתין נימא מגו דחשיד כו' דלאו אעיקר דינא דנשבע ונוטל קשיא ליה דנהי דלא שייך אשתמוטי ואיכא למימר מגו דחשיד אפ"ה תקנו חכמים שבועה בכל הנשבעים ונוטלין כדי להפיס דעתו של בעה"ב כיון דמדאורייתא הוה פטור לגמרי אע"כ דאנתבע גופא קשיא ליה כיון שלפ"ד התובע שהנתבע משקר בכוונה והעיז פניו א"כ הוא חשוד ומה לו לקבל שבועתו בחנם דהא חשוד נמי אשבועה משא"כ הכא דבע"ה גופא אינו יודע האמת לא שייך לומר מגו דחשיד לכך הוצרך רש"י לפרש דה"נ כיון דשניהם נשבעין א"כ הבע"ה יודע דבודאי א' מהם חשוד ואיך יקבל השבועה מהם נמצא דעיקר הקושיא היא כיון שהבע"ה מקבל השבועה משניהם ולפ"ז הוצרך להביא הברייתא דז"ל המשנה שם הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין ובגמ' בברייתא תניא א"ר טורח שבועה זו למה א"ר חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבע"ה ופי' שם הר"ן דר' סובר דבע"ה אינו משלם אלא פעם א' לחנווני כשנשבע החנווני ואח"כ משלם החנווני לפועלים ונשבעים הם והשיב לו ר"ח דאינו כן אלא שניהם נשבעים ונוטלים מבע"ה עכ"ל הר"ן בקיצור נמצא דעיקר הדין שבע"ה מקבל השבועה משניהם אינו מל' המשנה אלא מברייתא וכבר כתבתי דעיקר הקושיא היה מבע"ה שמקבל השבועה משניהם וכן נראה מדלא מקשה משארי כל הנשבעין ונוטלין שנשנו שם א"ו כדאמרן ואפי' בלא הסברא שכתבתי י"ל דלרבותא פריך דאפי' בכה"ג שהבע"ה מקבל ב' שבועות כאו"א מהם חשוד בודאי אפ"ה אמרי' דנשבעין כ"ש בשאר שבועה דאין למנוע השבועה מטעם מגו דחשיד ועד"ז הובא קצת בשלטי גבורים בתשובת שאלה ע"ש ודו"ק:

בד"ה נימא גבי שבועה שאינה ברשותי מגו דחשיד עכ"ל. הא דלא מפרש בפשיטות דקשיא ליה משבועה דשליחות יד דה"ל גזלן כבר כתבתי לעיל בל' תוספות דף ד' ע"ב ד"ה בכוליה בעי דלודי דלרש"י משליחות יד ששלח כבר אין לפוסלו דשמא חזר לכשרותו והא דאמרינן בכולי שמעתין מגו דחשיד היינו היכא שלפ"ד התובע הנתבע עודנו מחזיק ברשעו כיון שעומד בכפירתו לפני הב"ד ולכך הוצרך רש"י לפרש דמשבועה שאינה ברשותו פריך כיון שאם אנו אומרים שמשקר והפקדון ברשותו הרי הוא חשוד גמור משא"כ בשבועה שלא שלח בו יד דלא קאי אשעת העמדה בדין א"כ י"ל דאפשר שחזר בתשובה ואפ"ה לענין אונסים קאי ברשותו ומש"ה רמינן שבועה עליה ואף על גב דלעיל גבי רעי' דמקשה ות"ל דהו"ל גזלן מפרש רש"י וכי אמר ר' חייא היכא שלא שלח בו יד משמע דבשלח בה יד מיפסל מיהו התם בודאי חשיד איירי עפ"י עדות דומיא דרעיא וא"כ ודאי מיפסל דאין הספק שמא חזר לכשרותו מוציא מידי ודאי גזילה אלא צריך לברר אבל הכא אמרי' שפיר דלא שייך לומר מגו דחשיד מטעמא דשליחות יד דמאן יימר דשלח יד ואת"ל ששלח יד שמא חזר לכשרותו ומש"ה ישבע ואף ע"ג דבטעמא דאשתמוטי לא שני לן בין ספק לודאי הכא ודאי יש לחלק כמ"ש ועוד דהתם גבי רעיא שליחות יד של חסרון הוא ולא אפשר בתשובה עד דמהדר ממונא למרא אבל הכא בשליחות יד בלא חסרון איירי כל זה נ"ל נכון ועי' מ"ש לעיל ליישב כמה קושיות אליבא דרש"י על פי סברא זו הנכונה ודו"ק:

בתוספות בד"ה ספק מלוה ישנה כו' אבל בגזלן ודאי וכופר בפקדון אין להכשיר עכ"ל. יש לדקדק מ"ש מטענת אשתמוטי שהיא נמי ספק ואפ"ה מוציאה מידי ודאי בכופר במלוה או בפקדון היכא דשייך לומר שמא משתמט ומ"ש חששא דמלוה ישנה דלא אמרינן לה בודאי חשוד ויש ליישב עפמ"ש לעיל דף ד' ע"ב בל' תוספות ד"ה בכוליה בעי דלודי דע"כ האי חששא דמלוה ישנה ליתא כלל מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ כופר בפקדון וכדומה מיפסלו ודאי מדאורייתא והיאך יכשירוהו חכמים מספק ע"ש שהוכחתי כן בראיה ברורה וק"ל:

בד"ה אגרת ליה בלא סהדי ואינו נאמן במגו דאי בעי אמר תקפה ממני עכ"ל. ומשמע דפשיטא להו דאי הוי טעין תקפה ממני היה נאמן וכ"כ הרא"ש להדיא ולא ידענא מהיכן הוציאו כן דמסברא נראה דמכ"ש אי אמר תקפה דלא מהימן דאחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן דהא אפי' בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר רבו הפוסקים דלא מהימן לומר גנובים או גזולים הם בידך מה"ט גופא דאחזוקי כו' ואי משום דשאני הכא כיון דעד הנה היו נידונין עליה וא"כ לא מיחשב כגזלן אי חטפה א"כ הגע בעצמך בא' שהיה מערער ואומר חפץ זה שביד פלוני שלי הוא ולמחר הרי היא יוצאת מתחת יד המערער ואומר לקוחה היא בידי וכיוצא בהן והלה טוען שחטפה ממנו וכי יעלה על הדעת שנוציא החפץ מיד המוחזק בה עכשיו ונאמין לזה לומר שחטפה ממנו כיון שהיה מערער עליה ימים רבים ומעולם לא אשתמיט פוסק לכתוב כן א"ו דאפילו בכה"ג המחזיק עכשיו נאמן לומר לקוחה היא בידי אם לא ראו העדים שבתורת חטיפה בא לידו וא"כ נראין הדברים ק"ו לנידון דידן אם לא שנאמר דכיון ששניהם אוחזין שכיחא מלתא שתגבר יד א' מהם לחטפו משא"כ אם הוא ברשות חבירו לבדו וזה דוחק ואין להאריך וא"ל דא"כ אמאי קאמר בגמרא דהאי אמר בדמי אגרת' ניהלי ולא קאמר שטוען שחטפה די"ל דלרבותא נקט דחטפה פשיטא דלא מהימן שהיא טענה גרועה ולא שכיחא ואחזוקי בגזלנא לא מחזקינן מיהו יש להביא ראיה לדברי התוספ' מדמסיק תלמודא טעמא דאמר ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנא וכו' ומאי איצטריך להאי טעמא ות"ל דהלה נאמן שמוחזק בה אע"כ דהאי חזקה גרועה היא כיון שהיו נידונין עליה מעיקרא. ובאמת ראיתי שדבר זה הוא מחלוקת הפוסקים בח"מ סי' קל"ח והרמב"ם סובר דבחטפה נמי לא מהימן וכן נראה מל' רש"י בריש מכילתין בד"ה שנים אוחזין וכמ"ש שם ולדבריהם י"ל דהא דמסיק טעמא דעד השתא חשדת ליה בגזלנא היינו לומר דאפילו בדברים העשוים להשכיר נמי לא מהימן א"נ דנ"מ דלטעמא דעד השתא חשדת ליה בגזלנא איתרע ליה טענתו לגמרי והוחזק כפרן ואמרינן דמסתמא אודויי אודי ליה וא"כ אפילו חזר ותקפה שלא בעדים לא מהימן דה"ל כמגו במקום עדים משא"כ אי טעין מעיקרא שחטפה ממנו בכח אף על גב דלא מהימן מ"מ אם חזר ותפס שלא בעדים מהימן. (ג"ז מצאתי בחידושי הריטב"א שפי' כן והסכים לדעת הרמב"ם מטעם שכתבתי ונתתי שבח לאל שכוונתי לדעת הגדול) מיהו יש להביא ראיה לדברי תוספות וסייעתם מדמוקי בגמרא כגון דאתו לקמן כדתפסי תרווייהו ואמרינן להו זילו פלוגו כו' ומאי דוחקא לאוקמי בהכי שכבר עמדו לדין דהא איכא לאוקמי בפשיטות דאיירי דתיכף כשבאו לדין הטלית יוצא מתחת יד א' מהם אלא שכבר ראו עדים מעיקרא שהיו שניהם אוחזים בשוה וכ"א אומר כולה שלי וכמ"ש בל' רש"י במשנה אע"כ דבכה"ג הוי מילתא דפשיטא שהמוחזק נאמן אפילו בלא טעמא דעד השתא חשדת אלא במגו דלקוח' היתה בידי כמו כל המוחזקים שתפסו שלא בעדים וכמ"ש אבל כי מוקי לה שכבר עמדו לדין ונפסק ביניהם שיחלוקו י"ל שפיר כסברת תוספות דתו לא הוי תפיסתו כמוחזק דדומה קצת לדבר הידוע שהוא של שותפות שאין א' מהם נאמן לומר לקוח הוא בידי היכא דלית ליה מגו דהחזרתי או להד"ם ולכך הוצרך לטעמא דעד השתא חשדת כו' ולשיטת החולקים נמי יש ליישב בפשיטות דכל היכא שלא עמדו לדין לא הוצרך התנא לאשמעינן דהמע"ה וכדכתיבנא ואין להאריך ודע דמכל מה שכתבתי עולה דתוס' וסייעתם לא איירי אלא היכא דלית ליה להתופס מגו דלהד"ם או החזרתי ותימא שלא נזכר מזה בפוסקים ודו"ק:

בגמרא את"ל תקפה א' בפנינו כו' אבל לא מצי למיבעי האי איבעיא בפשיטות בשתק מתחלה ועד סוף למה שכתבו התוס' דהאיבעי' הוא אי שייך לומר בזה שתיקה כהודאה דמיא או לא דלמה יצווח בשביל דבריו וא"כ בשתק מתחלה וע"ס נמי יש לספק די"ל דתוספות גופא לא כ"כ אלא דוקא בשתק ולבסוף צווח שייך לומר דלמה יצווח בשביל דבריו פי' שאין לו לצווח מעיקרא כיון דליכא אלא דיבורא בעלמא משא"כ בשתק מתחילה וע"ס והיינו שכבר נסתלקו מן הדיינים כמ"ש הנ"י וא"כ כיון שזה לא ביקש עוד שיוחתך הדין ביניהם אלא יצא מן הב"ד בשתיקה לאחר שהקדישו זה נראה דאודויי אודי ליה וק"ל:

שם או דלמא השתא מיהא לא תקפה כו' מה ביתו ברשותו כו' לאפוקי האי דלא ברשותו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קא מיבעיא ליה פשיטא דהכי הוא שאין ההקדש חל כיון שאינו ברשותו דאי ס"ד דהקדיש הוי כתקפו הא דמיעט רחמנא שאינו ברשותו היכי משכחת ליה דהא הקדיש הוי כתקפו לרשותו וכמו שיתבאר באריכות ומ"ש התוספות די"ל כיון דשתיק ולבסוף צווח אודויי אודי ליה וה"ל כפקדון היא גופא תקשה מהיכא תיתי נאמר דשתיקתו הוי כהודאה דלמה יצווח בשביל דבריו כיון שיודע שאין ההקדש חל לפי שאינו ברשותו. ועוד בלא טעמא שאינו ברשותו לא חש להקדישו של זה לפי שאינו שלו לפי טענתו של זה ועוד דאם נאמר דעיקר האיבעיא הוא בשתק ולבסוף צווח מטעמא דאודויי אודי ליה ולפי' רש"י האיבעי' דמסותא נמי סובב על זה א"כ מאי פשיט מתקפו כהן דהתם לא שייך כלל טעמא דאודויי אודי וכמו שיתבאר באריכות מתוך מכתבי וכהנה כמה וכמה קושיות עצמו מלספר בזו הסוגיא והנלפענ"ד ליישב בענין זה לפי קט שכלי לקוצר השגתי רק אציע לפני המעיין הערה א' וגדולה היא אלי מאי דקשיא לי טובא בזאת הסוגיא דמעיקרא דקא מיבעי' ליה לרבי זירא בתקפה א' בפנינו ושתק ולבסוף צווח מהו ואמתני' דשנים אוחזין בטלית קאי דוקא וכן כל הפוסקים לא הזכירו כל חלוקי דינים אלא כששניהם אוחזים דוקא ואמאי לא קא מיבעי' ליה נמי אף אם הטלית יוצא מתחת יד א' מהם והשני מערער לפני הב"ד לומר שלי הוא וחטפה מיד המחזיק והמחזיק שתק ולבסוף צווח מה דינו בזה דלכאורה חד דינא אית להו כמו בשנים אוחזים כיון דמטעם שתיקה כהודאה אתינן עליה ובאמת לא אשתמיט איזה פוסק לכתוב כן וכן באיבעי' בתרייתא דהקדישה נמי הוי מצי למיבעי' בכה"ג אף אם היתה תחת יד א' מהם תחילה מכ"ז נראה דכשהיתה יוצאה מתחת א' מהם לא קמיבעיא ליה לר"ז כיון דקי"ל חזקה דאורייתא וא"כ כל מה שביד האדם אנן סהדי דבודאי היא שלו וכאילו באו עדים לפנינו ומדין תורה אפי' שבועה לא צריך דלכל מילי אזלינן בתר חזקה וכמו שיתבאר עוד וא"כ אין כאן מקום להסתפק ולומר דאודויי אודי ליה דמהיכא תיתי נאמר כן לסתור החזקה דכל מה שביד אדם היא שלו ולהוציא ממון מחזקת מרא קמא ואדרבה יש לנו להעמיד החזקה אדוכתה ונאמר שהוא שלו ומה ששתק מעיקרא היינו שלא חש לתפיסתו כיון דחזו רבנן שבשעת העמדה לדין היתה תחת ידו לבד וא"כ הן הן עדיו שהיא שלו ולכך סובר שבודאי לא יועיל תפיסתו לפני ב"ד וכה"ג כתב הב"ח בח"מ סימן קל"ח לענין אם באו עדים אח"כ דאיגלאי מלתא למפרע דשתיקתו לא הוי משום דאודי ליה ע"ש ומשם נלמד לנידון דידן דהא ק"ל בכל דוכתי דחזקה חשיב כמו עדים מדין תורה קודם שנתקן היסת ואפי' במילי דאיסורא ונראה הדברים ק"ו דהתם צריכים אנו לומר איגלאי מלתא למפרע והכא שחזקה קודמת לתפיסתו של זה י"ל בפשיטות דבשביל שסמך על החזקה שלו אינו חש לתפיסתו בב"ד ולכך שתיק ובכה"ג גופא פשיטא דהקדישו בלא תקפו אינו מועיל דזה לא חש על הקדישו של זה כיון שאינו חל כלל שהרי אינו ברשותו ועוד שאינו שלו ועוד שאפי' שאר אנשים אינן צריכים לחוש להקדישו מהני טעמי גופא דאינו ברשותו ועוד שאינו שלו בודאי דהא מוקמינן ליה אחזקתו שהיא של המוחזק אלא עיקר האיבעיא דר"ז היא בשנים אוחזין כגוונא דמתני' דבכה"ג לית ליה לשום א' מהם חזקת מרא קמא דעל זה באו לדין כ"א אומר שהוא בחזקתו גם בזה מצאתי שאהבה נפשי בחדושי ריטב"א בקיצור נמרץ והנאני מאד ועוד דהא עיקר הדין חלוקה הוא על אותו חלק שאינו תופס שום א' מהם כדמוקמינן לקמן וא"כ בכה"ג ליכא חזקה גמורה לשום א' אפי' על החצי ואף על גב דאמרינן לעיל אנן סהדי דמאי דתפס האי דידיה הוא התם לרווחא דמלתא אמר כן ואנן סהדי לאו דוקא אלא כיון דמחמת ספק הדין פשוט שיחלוקו ה"ל כאנן סהדי וזה ברור דבכה"ג לא שייכי הני חזקות דמרוותא קמאי וכן החזקה שכל מה שביד אדם שלו איתרע ליה שהרי כ"א סותר החזקה ואומר שמה שביד חבירו הוא שלו וא"כ מיבעיא ליה שפיר לר"ז כשתקפה א' בפנינו והלה שתק ולבסוף צווח א"א דאודויי אודי ליה ויש לנו לומר כן כיון שאין זה נגד החזקה ועוד דודאי היה לו לצווח כיון שעד הנה היו מתקוטטין שכ"א רצה לגבור בכח על חבירו ועוד שכיון שהדבר ספק לב"ד היה לו לחוש פן יועיל לו תפיסתו שלא יוציאו ממון מספק כמו שיש באמת כמה חלוקי דינים בזה היכא דליכא חזקה דמרא קמא והיינו גופא איבעיא בתרייתא דאת"ל דתקפה א' בפנינו אין מוציאין מידו והיינו מטעמא דכתיבנא דאמרינן אודויי אודי ליה כיון שאין אנו מגרעין החזקה ועוד דהו"ל למצווח ולחוש לעצמו שישתנה הדין א"כ יש להסתפק בהקדישה בלא תקפה א"א כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט פי' דהיא גופא קמיבעי' ליה אם חל ההקדש מספק כיון דליכא לאוקמי אחזקה מטעמא דכתיבנא וא"כ מה"ט גופא לא מיקרי מקדיש דבר שאינו ברשותו דשאינו ברשותו י"ל דהיינו דוקא אם הוא ודאי ברשות אחר משא"כ הכא שאין שום א' מוחזק בה יותר מחבירו וכ"א אומר שהוא מוחזק לא מיקרי שאינו ברשותו דלפ"ד ברשותו הוא וא"כ דחל ההקדש מספק מיהא לענין איסורא שכל אדם מחויב לנהוג בו כדין הקדש מספק דשמא היא של זה שהקדישו כיון דליכא חזקה לאידך ואדרבא להאי אית ליה חזקה שאין אדם חוטא ולא לו כיון דלית ליה הנאה מיניה שהרי הקדישו וכמו שהארכתי מאד בכה"ג בתשובה ואין להאריך כאן שאינו אלא לרווחא דמלתא וא"כ כששתק מעיקרא ודאי כהודאה דמי דה"ל למצווח והלואי שיועיל ומכ"ש אי איירי בדבר שאינו ראוי לחלוקה א"כ יהא אסור להשתמש בו מחמת החלק שהוא בודאי של הקדש וגם למכרו אינו יכול שהרי כל אדם אסור בו מחשש הקדש כדאשכחן במסותא ובר מן דין כמה טעמים שבודאי ישתנה הדין שלו עם הגזבר דבודאי דינם שיחלוקו בשבועה לא שייך לגבי הקדש דאין נשבעין להקדש והלה ג"כ א"צ שבועה מחזקה דאין אדם חוטא וכמו שהארכתי והעליתי כן בחבילות של ראיות ועוד אפשר דבספק הדיוט לגבי הקדש יהיה יד הקדש על עליונה והכי מיסתבר דכיון דליכא חזקה דמרא קמא ההקדש ה"ל כמוחזק ועומד דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא כיון דבתפיסה לחוד תליא מלתא אי אמרינן תקפו אין מוציאין מידו ומכ"ש דאיכא בהדיה חזקה דאין אדם חוטא ואין רצוני להאריך בענינים אלו דודאי שזה מספיק לומר שלא היה לו לשתוק אם נאמר בהחלט דשייך הקדש מספק וא"כ מדשתק אודויי אודי ליה וע"ז מסיק א"ד כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כו' וכוונתו בזה דשמא לא שייך להקדיש כלל אלא דבר שהוא בודאי ברשותו דומיא דביתו אבל כשהדבר ספק אם הוא ברשותו ואינו יכול לברר נאמר דלא חל עליו ההקדש כלל ולפ"ז אפילו על חלקו לא חל ההקדש במה שאינו תופס לגמרי וא"כ לא שייך עוד לומר שתיקה כהודאה שהלה לא חש להקדישו כיון שאינו חל על הספק ומכ"ש דלפי טענתו ודאי הוא דבר שאינו שלו כנ"ל בפשיטות האיבעי וע"ז פשיט שפיר כמו שיתבאר בסמוך ודו"ק:

לעיל בתוספות בד"ה הקדישה בלא תקפה וכו' ומייתי מההיא מסותא וכו' ומסקנא דלא הוי הקדש עכ"ל. נ"ל שאין כוונת התוס' לומר דהפשטן דהכא שאמר ת"ש דההיא מסותא יהיה כוונתו לפשוט מסוף המסקנא דלקמן דאר"נ דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים וכו' כמו שהבינו מפרשי התוס' שזה נראה דוחק גדול לפי ל' הש"ס אלא נ"ל דודאי פשיטת הת"ש נגמר מפשיטת המסותא מההיא דספק בכור דנשמע מהתם דהני רבנן דהוי פרשי ממסות' לא היו מסופקים כלל אי שתיקה כהודאה דמיא דא"כ לא שייך לפשוט מספק בכור דהתם לא שייך כלל לומר שתיקה כהודאה אע"כ דפשיטא להו דה"נ לא אמרינן שתיקה כהודאה אלא הספק שלהם היה אי הקדישה עדיף מתקפה כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך וא"כ מהאי שקלא וטרי' שמעינן דשתיקה לאו כהודאה דמיא ונפשטה האיבעי' ומה שהביאו התוספות המסקנא י"ל דמסברת עצמם כ"כ שנפשטה האיבעי' אליבא דמסקנא ואם לא כוונו תוס' לזה צ"ע באמת למה לא כ"כ ודו"ק:

בד"ה והא הכא וכו' נראה דהכי מיבעי' ליה במסותא כיון דמקרקעי היא עכ"ל. גם בזה נדחקו המפרשים דלמאי דס"ד דבמסותא מטלטלי איירי צריך לפ' האיבעיא בענין אחר ולי נראה שאין צורך לדחוק בזה דאף במסותא מטלטלי נמי שייך דינא דכל דאלים גבר דהא דדיינינן במטלטלין יחלוקו היינו דוקא בדבר ששניהם אוחזין בו ממש לפנינו דמש"ה לא דיינינן בכה"ג כל דאלים גבר דאנן סהדי כל מה שתפיס כ"א כדידיה דמיא ואין לנו להפקיר חלקו אבל במסותא דמסתמא לא היו שניהן אוחזים בו תמיד שאינו ניטל ביד אלא דמיא ממש לההיא ארבא דדיינינן ביה כל דאלים גבר כיון ששניהם אינן מוחזקים בו שאם יערער עוד שלישי מן השוק ויאמר שלי הוא יהיה זכותו כמו לאלו השנים ועיין בח"מ סימן קל"ט וכ"כ התוספות בריש מכילתין ע"ש. ומ"ש התוספות כאן כיון דמקרקעי הוא משום דקושטא דמלתא הכי הוא אבל לעיל באיבעיא דידן בהקדישה ולבסוף תקפה דדומי' דטלית איירי ששניהם אוחזים ולא שייך כל דאלים גבר ודאי הוצרכו לפרש משום שתיקה כהודאה דמיא ודו"ק:

בא"ד מסתמא תו לא פקע וכו' או דילמא כיון וכו' אם יכול השני לחזור ולתקפה ממנו זוכה עכ"ל. כתבו כן לפי דעתם אבל רוב הפוסקי' נחלקו על זה וס"ל דזה שגבר ראשון הוא שלו לגמרי ואם תפס השני מוציאין מידו והכי קיי"ל בש"ע סימן קל"ט ע"ש:

בא"ד והשתא מייתי והא הכא אם תקפה כהן אין מוציאין עכ"ל. לפי שיטתם צ"ע דמאי ס"ד שיועיל כאן התפיסה כיון דלא שייך אודויי אודי ליה וכן דינא דכל דאלים גבר נמי לא שייך דהא ספק בכור מטלטלי הוא וי"ל דסברי אליבא דהמקשן דשאני הכא כיון דשמא ושמא הוא מועיל התפיסה וכל מי שתגבר ידו אפילו כמה פעמים מועיל והוי כמו כל דאלים גבר. ובאמת כן דעת כמה פוסקים בשמא ושמא ומה"ט סובר דהקדישה הוי כתקפה והקדישה וק"ל: