פני יהושע על בבא מציעא סט:

בתוספות בד"ה אוגר זוזי בפשיטי מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי עכ"ל. לכאורה נראה שדקדקו כן מסברת המקשה דס"ד דשרי בכה"ג ע"כ איירי דר' חמא היה מקבל אחריות אונסין דבלא"ה פשיטא דאסור והא ליתא דהא למאי דלא ס"ד לחלק בין מרא לזוזי א"כ אפי' כשהשוכר מקבל אחריות אונסין נמי שרי כדאיתא לקמן גבי ספינה וזוזי דמר עוקבא. לכך נראה דעיקר כוונת התוספות דקשיא להו אגופא דלישנא דמוגר זוזי בפשיטי דמאי לשון שכירות שייך במעות כיון דפשטא דמילתא דרב חמא היה נותן המעות ע"מ שיוציאם השוכר לצרכו וליתן אחרים תחתיהם וא"כ אין זה שכירות אלא הלוואה ואי משום שאמר כן בלשון שכירות פשיטא להו שהלשון אינו מעלה ואינו מוריד בזה ומה ענין זה למרא שהוא שכירות גמור ע"ז כתבו התוס' דאיירי הכא שרב חמא היה מקבל אחריות אונסין דא"כ אין זה הלואה אלא כשכירות ומש"ה ס"ד דשרי כמו בשכירות המרא וק"ל:

בגמרא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא כו' ופרש"י בד"ה ואי פגרא כו' מאחר ששמאה בדמים כו' הו"ל מלוה גביה והוי שכרו כריבית עכ"ל. וקשה למה נדמהו למלוה ולאסור הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וכ"ש דמותר לשוכר להיות כשואל ודין זה כתבו הפוסקים בכמה דוכתי לענין היתר ריבית ועי' בט"ז בי"ד סי' קע"ז שכתב כמה חילוקים דלא שייך סברא זו בכמה דוכתי וכל החילוקים לא שייכי כאן דהכא אדרבא באמת הוא שומר ממש שקיבלה בתורת שכירות אלא שהתנה לקבל אחריות אונסין כמו השואל ולמה ניתלי במלוה. והנה מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין נ"ל דהכא איירי שהשוכר מקבל עליו הספינה בשומא כפי ששוה עכשיו לענין שאם תשבר ישלם כשעת היוקר של שעת השכירות והכי משמע נמי לישנא דתלמודא גבי השם פרה דקתני הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר כו' משמע דהיינו כשער של עכשיו וא"כ לפי זה אין זה דין אחריות של השואל דשואל גופא אינו משלם אלא כפי השער כשעת האונסין ולא כשעת השאלה ומדקבל עליו לשלם אם תאנס כשעת השכירות דמי שפיר למלוה דהיינו אם תאנס הו"ל מלוה למפרע ומסיק דאפ"ה שרי משום שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה וא"כ נהי דמקבל עליו אחריות הזולא לענין אם תשבר מ"מ כיון שאם יחזירה בעין הוי אחריות הזול על המשכיר וכן אחריות הפחת מחמת המלאכה מש"ה לא דמי למלוה וכה"ג מצינן לפרש בסמוך גבי דודא דמר עוקבא דכיון דתקיל ויהיב תקיל ושקיל ס"ד דאסור ולא שייך טעמא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשואל גופא לא היה צריך לשלם חסרון הנחשת שנפחת מחמת מלאכה דה"ל כמתה מחמת מלאכה ומש"ה ס"ד דדמי למלוה ומסיק דאפ"ה שרי משום דמקבל עליה חוסכא דנחשא כל זה נ"ל מדקדוק ל' רש"י ז"ל בד"ה מותר ואין זה ריבית לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו כו' אלא לאחר מיתה כו' עכ"ל. זה הלשון משמע דדוקא זולא דמחיים לא קיבל עליה אבל אם תמות צריך לשלם כשומא של עכשיו וכן מצאתי בל' הרא"ש ז"ל בנוסחאות שלפנינו שכתב ופגרא בשעת משיכה שאם תשבר שמין אותה כמה היתה שוה בשעת שכירות עכ"ל הרי ממש כדברי. אלא שבנו רבינו יעקב בעל הטורים כתב להדיא בטי"ד סי' קע"ו שאינו משלם אלא כשעת השבירה. ולפ"ז צ"ל שכן היה גירסתו בל' אביו הרא"ש ז"ל כשעת השבירה במקום כשעת השכירות וכתב שם הב"י בשם המגיד משנה שכ"כ הרמב"ן ז"ל אבל מל' הרמב"ם והרשב"א ז"ל משמע כמו שכתבתי ושמחתי כמוצא שלל שכוונתי לדעת הגדולים אבל מ"מ לשיטת הרמב"ן והטור ז"ל הדרא קושיא לדוכתא מ"ש מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל וליכא למימר דההיא דמתנה שומר חנם להיות כשואל שנזכר לענין ריבית היינו נמי מהני טעמי גופיה דמסיק לקמן דאגרא משעת משיכה ופגרא משעת שבירה וכן טעמא דחוסכא דנחשא הא ליתא דבכמה מקומות הובא סברא זו בפוסקים דאמרינן לענין ריבית מתנה ש"ח בסי' קס"ט ובשאר דוכתא והתם לא שייכי הני טעמי וצ"ע: