פני יהושע על בבא מציעא נט.

בגמרא ואמר מר זוטרא בר טוביה כו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש כו'. נראה לי דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא דהא מאבד עצמו לדעת הוא עוון גדול שנאמר בו כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין א"כ מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו לדעת שהרי לדעת המקום ודעת חכמים עושה כן אלא דלולי שמלבין חמור כ"כ לא התירו לו חכמים לאבד עצמו שהרי בכל העבירות שבתורה אמרו יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד דגלי בהו קרא אבל במלבין לא מצינו קרא על זה אף ע"ג דילפינן מתמר מ"מ תקשה תמר גופה מה ראתה על ככה ולא דרשה וחי בהם ולא שימות בהם כמו שהקשו בגמרא על חנניה מישאל ועזריה אלא ע"כ דמילתא דפשיטא היא דעון זה חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק לעולם הבא והיינו כמ"ש לעיל בשם התי"ט דמקרא יליף לה וק"ל:

שם אמר ר' חיננא כו' מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. לכאורה משמע דלא אתא למעוטי אלא נכרי אבל בישראל אין חילוק דאין לך אדם בישראל שאינו מלא בתורה ובמצות ואע"ג דלמעוטי נכרי דרשינן מלעמיתך דכתי' ברישא דקרא לעמיתך אתה מחזיר אונא' ולא לנכרי מ"מ איצטריך נמי דרשא דאת עמיתו למעט נכרי מריבית דברים. אבל קצת מרבוותא' כתבו דריבית דברי' אינו אסור אלא דווקא לת"ח וצדיק דמפרשי מימרא דר' חיננא כפשטיה דבעינן שיהא עמיתך בתורה כו' ושני הדיעו' הובאו בש"ע חושן משפט סימן רכ"ח ע"ש: