פני יהושע על בבא מציעא נד.

בגמרא ש"מ חומשא מלבר ש"מ. וממילא דה"ה בכל היכא דאיכא חיוב חומש היינו מלבר ואע"ג דלענין חומשא מצריך לקמן קרא בכל א' בפני עצמו וכן לענין חומשא דחומשא נמי אינן שוין מ"מ שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא דלשון חומש דקרא היינו חומש מלבר וממילא דבכל דוכתין פשטא דקרא היינו חומש מלבר:

בפירש"י בד"ה עשרים וחמש כו' והתם פריך כו' וסיום המשנה כו' עכ"ל. ויש לתמוה על כל אריכות לשונו שאין ענינו כלל לכאן ואפשר דקשה לרש"י אמאי הביא הפשטן כל המשנה כצורתה דהא מבבא דרישא לחוד הוי מצי למיפשט מדנקיט שכשהבעלים אומרים עשרים והלה אומר כ"א הבעלים נותנין עשרים ושש ע"כ היינו חומשא מלבר ואף אי ס"ל דמוסיף חומש ג"כ על עילויו של זה אכתי אי ס"ד חומש מלגיו כ"ה וחומש ה"ל למיתני וכ"ו מאי עבידתיה אלא ע"כ דהיינו מלבר לכך הביא רש"י והתם פריך נימא ליה אתא גברא בחריקאי שהרי בסיום המשנה כשהלה אומר כ"ו א"ל הגעתיך א"כ ה"ה בכ"ה נמי שייך הגעתיך. ובאמת משני התם ע"ז בגמרא דהא דקאמר מעיקרא הבעלים אומרים עשרים היינו יותר מעשרים אלא כיון דלא הוי סלע שלם לא קחשיב ואם כן לקושטא דמילתא מבבא דרישא לחוד לא מצי למיפשט דכיון דעשרים לאו דוקא י"ל דאיירי שהבעלים אמרו מעיקרא עשרים ומחצה והלה אומר כ"א ומחצה ומש"ה נותנין הבעלים כ"ו דהיינו כ"א ומחצה קרן והחומש ואי ס"ד דמוסיף על עילויו של זה אף אי חומש מלגיו אכתי ה"ל החומש ארבעה וחומש ומחצה וה"ל כ"ו פחות חומש ובההיא חומש נמי אפשר דלא דק ועוד דאפשר שהלה אמר מעיקרא כ"א וג' חומשין או ד' אלא משום דלא הוי סלע שלם לא קחשיב מש"ה הוצרך להביא סוף המשנה שאין מוסיף חומש על עילויו של זה וא"כ פשיט שפיר ודו"ק:

בתוספות בד"ה מכלל דפליג כו' תימא לישני דה"ק נראין כו'. עיקר קושיית התוספות דמשום האי דיוקא ה"ל לסתמא דתלמודא לדחות מימרא דרבי יוחנן ולאוקמי בגוונא אחריתי ויותר ה"ל לפרש דה"ק נראין דברי ר"א כו' כי היכי דתיקו שפיר מימרא דר' יוחנן כדאמר מעיקרא דהכל מודים בהקדש משא"כ לעיל דקאמר לימא כתנאי לא שייך להקשות כן דנימא דה"ק נראין דאטו בכל דוכתא דקאמר נראין נפרש בהכרח דאדרבא יותר שייך לפרש כפשוטו אלא דוקא היכא דאיכא איזו קושיא מוכרח לפרש כן והתם בלא"ה רב פפא מוקי לה שפיר וק"ל: