פני יהושע על בבא מציעא נב:

בגמרא מאי לאו שפחתה יותר מכדי אונאה. ויש לתמוה דא"כ מאי איריא יתר על כן דקתני מוכרה בשוויה והא בכדי אונא' נמי אינו מוכרה אלא בשוויה ולא ביפה שהרי צריך להחזיר אונאה מיהו לפי' ריב"ן שמביאין התוס' בסמוך בד"ה נותנה למעשר שני דקאי אחסרה כדי אונאה וכ"כ בס' תורת חיים שהיא דעת הרמב"ם ז"ל ולפירושם ז"ל דאע"ג שצריך להחזיר אונאה היינו אי תבע לקמן דינא אבל מ"מ אין זה מידת כל אדם אלא של נפש רעה אבל שאר בני אדם לא קפדי ולוקחים אותה ביפה ואם כן א"ש דבכדי אונאה ליכא איסורא כלל להוציאה ביפה לכתחלה ואם כן ס"ד דמקשה דיתר על כן מוכרה בשוויה איתר מכדי אונאה קאי ולאשמעינן דאפי' לכתחלה אסור להוציא' ביפה ולסברת החולקים על שיטת הריב"ן וסייעתו יש לומר דלסברת המקשה הא דנקיט יתר על כן מוכרה בשווייה לרבותא נקטיה דאפי' יתר מכדי אונאה מותר לקיימו וק"ל. ודברי הרמב"ם ז"ל הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא שבעל ספר תורת חיים הקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבהל' מעשר שני כתב דאפי' בסלע שחסרה כדי אונאה יכול לחלל עליה מעשר ביפה משמע מזה שהוא מפרש למתני' אחסרה כדי אונאה כפי' הריב"ן ועלה קתני במתני' שאינו אלא נפש רעה וע"כ דמי שאינו נפש רעה מקבלה בתורת יפה ואם כן אמאי כתב בפ"ז מהל' גניבה דבנפחתה פחות משתות מותר לקיימה משמע דבחסרה שתות אסור לקיימה ואמאי הרי אפי' לכתחילה רשאי להוציאה ביפה ועי' מה שתירץ בספר תורת חיים. ולענ"ד נראה ליישב שיטת הרמב"ם לשיטתו דמה שאסור לקיים סלע חסירה לאו משום חשש רמאות כפי' רש"י ותוספות בשמעתין דשמא יוציאו ביפה אלא עיקר הטעם שלא יעשה אותה משקל לשקול כנגדו ונמצא משהא משקל חסר וכ"כ הרמב"ם שם להדיא בדין שלפני זה בסלע שנפגם דאסור לקיימו דשמא יבא אחר ויעשנו משקל והא דלא חיישינן להכי אפי' בפחות משתות י"ל דכיון דגזירה רחוקה היא לא חששו להפסד מועט כשיטת התוספות לעיל בשמעתין. ועי"ל דדוקא בחסירה כדי אונאה או יתר מכן כיון שאינם יוצאים בהוצאה לכל אדם שייך לגזור שמא יעשה אותה משקל שכן דרך בני אדם לייחד מטבעות כאילו למשקל כההיא דתנינן סלע שנפגמה והתקינה לשקול משקולים משא"כ בחסרה פחות משתות שיוצאה בהוצאה אין דרך בני אדם לייחדה למשקולים. ובאמת נראין דברי הרמב"ם מאד דהא לא אשכחן בשום דוכתא שיהא אסור לאדם לקיים בביתו דבר שיכול לרמות בו אבל משום טעמא דיעשנה לשקול משקולת אתי שפיר דאסור לקיימו כדכתיב לא יהיה לך בביתך אבן ואבן כנ"ל ודו"ק:

שם מיתיבי עד כמה תפחת כו' בסלע עד שקל. הא דלא מקשה מההיא מתניתין דאיירי ביה דהתם נמי מסיים עד כמה תפחת כו' לסלע שני דינרין יש לומר משום דבמתניתין ודאי איכא למימר דבנפחת שני דינרין דוקא איירי ונפרש דהא דקתני מיד בתר הכי פחות מכאן יקוץ האי פחות מכאן היינו דאכתי לא פחתה שני דינרין וקתני יקוץ אותה עד שיעמידה על פחת שני דינרין שכן פי' הרי"ף ז"ל ביתר על כן יקוץ וה"נ שייך לפרש בפחות מכאן דהא לעיל מפרשינן לסברת המקשה דיתר על כן היינו שפחתה יותר וא"כ משמע דל' פחות מכן היינו דאכתי לא פחתה אבל מברייתא מקשה שפיר דמשמע ליה דפשטא דלישנא דעד כמה תפחת היינו מלמטה למעלה דעד שקל רשאי לקיימו כל כמה דלא נפחת יותר משקל וק"ל:

בתוספות בד"ה נותנה למעשר שני אחסרה כדי אונאה קאי כו' וכן נראה מפי' רש"י בד"ה מאי קאמר דאכדי אונאה קאי ולפירושם צ"ל דהא דקאמר רב הונא יתר על כן יקוץ היינו ביתר מכדי אונאה דוקא משא"כ לפירוש ריב"ן דמתני' דנפש רעה אפחות מכדי אונאה קאי א"כ יש לפרש דברי רב הונא דיתר על כן יקוץ אכדי אונאה נמי וכן היא שיטת הרא"ש. אמנם מה שנמצא בדבריו שם דאפילו לא פחתה כדי אונאה קאמר רב הונא יקוץ נלע"ד דהאי לא טעות סופר הוא וצ"ל דאפי' פחתה כדי אונאה ע"ש ומה שיש לדקדק בפי' ריב"ן שהביא התו' בסוף הדיבור עי' בס' תורת חיים באריכות ועי' מה שכתבתי לעיל בסמוך: