פני יהושע על בבא מציעא מה.

בגמרא לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוא. נ"ל דהא דפשיטא ליה בכספא דהוי טבעא לגבי דנפשיה אפילו למ"ד דלגבי דהבא פירי הוי ואילו בדהבא מספקא ליה למ"ד דהוי פירי לגבי כספא א"א דאפילו לגבי דנפשיה הוי פירי והיינו משום דגריעותא דדהבא היינו שאינו חריף וא"כ האי גריעותא שייך אפי' אי הוי באפי נפשיה דכיון שאינו חריף להוציאו בהוצאה אפשר דלא מקרי טבעא משא"כ בכספא דחריף אלא גריעותא דיליה הוא שאינו חשוב כמו הזהב ומש"ה הוי פירי לגבי דהבא למאן דס"ל הכי אבל באפי נפשיה ודאי כספא נמי חשיב טובא וא"כ פשיטא דהוי טבעא זה נ"ל ברור ובחנם נתקשו המפרשים בזה וק"ל:

שם אלא לב"ש וש"מ רבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין. והקשה בת"ח דלמא דווקא לגבי דנפשיה ס"ל לר"י דדהבא פירא הוי אבל לגבי שאר פירות טבעא הוי ע"ש באריכות ואף שזו קושיא אינה נ"ל דהא אנן לא אשכחן מידי דליהוי פירי לגבי דנפשייהו ולגבי שאר פירות ליהוי טבעא אלא כל מידי דלגבי דנפשיה פירי נינהו ה"ה לכל מידי כדאשכחן לענין מעות שפסלתו מלכות ואין להאריך בזה. אמנם עכ"ז ראיתי לתרצה וליישב שיטת המקשה והתרצן בהכרח גמור דבלא"ה קשה הא דקאמר אלא לאו לב"ש דהא בכל דוכתי פרכינן אטו טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ומ"ש התוספות דאליבא דב"ש קאמר נראה דוחק מה"ט גופא. ועוד דלישנא לא משמע הכי דר"י דינא קאמר אע"כ כתירוץ השני שכתבו התוספות דסבר ר"י כב"ש משום דסתם מתני' דהזהב אתיא כוותיה והיינו כזקנותו דרבי ואכתי תקשה לך מנ"ל לאוקמי סתם מתני' כב"ש דלמא דוקא לגבי כספא סבר תנא דמתני' דדהבא פירי הוי אבל לגבי דנפשיה לעולם אימא לך דטבעא הוי ויהא מותר להלוות דינר בדינר. ועוד דאפילו לגבי כספא מצי סבר תנא דמתני' דלענין מעשר טבעא הוי דבמעשר אזלינן בתר חשיבותא כמ"ש לעיל אע"כ סבר המקשה מדסבר ר"י אסור להלוות דינר בדינר והיינו כב"ש במקום ב"ה ומשום סתמא דמתני' מכ"ז נראה דר"י סובר דסברא פשוטה דכיון דחזינן דדהבא לגבי כספא אמרה מתני' דפירי הוי אף ע"ג דדהבא חשיבי וע"כ היינו משום דלא חריף והזול והיוקר תלוי בו אם כן מאותה סברא גופא פשיטא ליה דאפי' לגבי דנפשיה לא מיקרי טבעא כמ"ש דטעמא דלא חריף שייך אפי' לגבי דנפשיה כיון שאינו חריף להוציאו ה"ל כפירות לכל מילי וא"כ ע"כ היינו כב"ש וממילא מוכח דס"ל אין מחללין דה"ל כפירות גמורים כיון דלא נחתינן כלל לחלק בדהבא דלהוי בחד גוונא טבעא ובחד גוונא פירי דאי ס"ד לחלק קשה אדר"י גופא מנ"ל לפסוק כב"ש נגד ב"ה אי משום מתני' דהזהב ה"ל לחלק אע"כ דלטעמא דלא חריף לא שייך לחלק וע"ז משני הש"ס שפיר דלעולם אימא לך דר"י הוא דאמר מחללין והיינו דודאי יש לחלק דאף ע"ג דלגבי כספא אמרו במתני' דהזהב וכן לב"ש במעשר דפירא הוי אפ"ה לגבי דנפשיה טבעא הוי אלא דר"י סבר מסברא דנפשיה דלענין ריבית דיינינן כמו לענין מקח וממכר כמו שיתבאר היטב בסמוך ואם כן פסיק שפיר דכיון דסתם מתני' דהזהב ס"ל דלענין מקח וממכר פירי הוי מה"ט אסור לענין ריבית. ולפ"ז מצינן למימר דקאי ר"י אפי' אליבא דב"ה וסתם מתניתין דהזהב נמי אתיא אפילו לב"ה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא לענין מעשר דמר אזיל בתר חורפא ומר בתר חשיבותא אבל לענין מקח וממכר כ"ע מודו דפירי הוי כזקנותו דר' וכן לענין ריבית שדינו כמקח וממכר והא דמקשה הש"ס בפשיטות אי לב"ה הא אמרי טבעא הוי היינו דהמקשה לא ס"ד דריבית תליא דוקא במו"מ וא"כ הוי סבר שפיר דכיון דלב"ה אפי' לגבי כספא הוי טבעא בחד צד כגון לענין מעשר כ"ש דהוי טבעא לגבי דנפשיה וא"כ פשיטא דמותר להלוות דינר בדינר אבל לסברת התרצן דריבית במו"מ תליא מיתוקמא שפיר אפי' כב"ה וכדכתיבנא ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם ושאני הלואה כיון דלענין מקח כו' לגבי הלואה נמי כו'. וקשה דאם כן למאן דסבר כילדותיה דר' דלענין מו"מ כספא לגבי דהבא פירי הוי וכי נאמר דמה"ט יהא אסור להלוות מטבעות של כסף על של כסף ואף דבאמת מל' התו' כאן משמע דאה"נ דהכי הוא אבל קשה לומר כן דסתם הלוואה הנזכר בכ"מ היינו במטבעות של כסף כגון סלעין דינרין או מנה לי בידך ולא אשתמיט שום תנא דאסר בכה"ג משום ריבית והנראה בעיני דהא דאמרינן הכא כיון דלענין מו"מ כו' לענין הלואה נמי לאו מדינא הוא אלא כעין גזירת חכמים הוא פיר' דכיון דלגבי כספא אמרו רבנן דהוי פירי משום דאיהו יוקרא וזולא א"כ סברי אינשי דמה"ט אפי' לגבי נפשיה נמי דהבא פירי הוי כמ"ש לעיל דהאי ריעותא שייכא נמי באפי נפשיה וא"כ אי שרינן להלוות דינר זהב בשל זהב אתי נמי להלוות סאה בסאה דסברי מכדי האי פירי והאי פירי מ"ש משא"כ בדינר של כסף אף למ"ד כילדותו דר' דלגבי דהבא פירי הוי והיינו משום דדהבא חשיב מיניה אפ"ה לא שייך למגזר בהו דכ"ע ידעי דבאפי נפשיה טבעא הוי דחריפי אינהו ויוצאות בהוצאה תמיד וסתם מטבעות עלייהו קאי והיינו דמתמיהין לעיל באפי נפשיה מי איכא למ"ד וכמ"ש שם וא"כ לא שייך למגזר כלל כנ"ל ברור לולי דברי התו' שלא כתבו כן:

בתוספות בד"ה ושאני הלואה עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בלשון הגמ' מה שיש לדקדק על דבריהם ואין מהצורך לכפול הדברים רק שלשונם צריך ביאור קצת להמשיך דבריהם והוא דעיקר כוונתם דכיון שהוכיחו דר"י איירי בדינר זהב והיינו באחד משני פנים או דס"ל כב"ש והיינו משום דסתם מתני' דהזהב כזקנותו דר' או אליבא דב"ש קאמר ולא ס"ל כמ"ש התוספות ואם כן לא ידעינן הלכתא כמאן לענין מו"מ אי כזקנותיה דר' או כילדותיה ומספקא לן נמי בהזהב לגבי פירות לענין מו"מ אי הוי טבעא או פירי וע"ז רוצים להוכיח דלגבי פירי ודאי טבעא הוי לכ"ע וזה שכתב ולב"ש דוקא אסור להלוות כו' כוונתם דאפי' לענין הלואת דינר בדינר גופא י"ל דר"י אליבא דב"ש קאמר אבל לב"ה מותר ואם כן כ"ש דלענין מו"מ טבעא הוי וכתב עוד ולב"ש נמי כו' כוונתם דאף אם נאמר דר"י ס"ל כב"ש מ"מ לענין פירות מיהא כ"ע מודו דטבעא הוי כדאשכחן לענין חילול וא"כ ה"ה לענין מו"מ כה"ג ומייתי עוד ראיה מדר"ש לקמן ומה שחזרו וכתבו ואפילו לגבי כספא כו' יש לפרש דכוונתם דאף אם נאמר דלדברי ר"י לענין מו"מ אפי' לגבי פירות פירי הוי אף אנו יש לנו לומר להיפך דלא קי"ל הכי אלא אפי' לגבי כספא טבעא הוי דשמא כילדותיה מסתברא דנהי דר"י קאי כזקנותיה הא רב אשי בתרא הוא וקאמר לעיל כילדותיה מסתברא דאף ע"ג דסתמא דתלמודא דחי לראיית רב אשי מ"מ י"ל דגוף דבריו לא נדחו ואם כן העולה מכל דבריהם דדהבא לגבי כספא לא מכרעא מלתא הלכתא כמאן אבל לגבי פירי הכריעו דטבעא הוי וא"כ מכ"ז הוכיחו דמ"ש ר' חננאל בשם ר' האי גאון היינו משום דנשתנה הדבר בימיו כנ"ל בכוונת דבריהם ולקוחים הם מלשון הרי"ף ע"ש:

בגמרא וב"ה סברי הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני ופרש"י דכסף יתירי כתיבי. ויש מקשי' אמאי איצטריך להו קרא לרבויי דלשתוק קרא מיניה ומהיכי תיתי למעוטי דהא ב"ש איצטריך להו קרא למעוטי ויש ליישב משום דבאמת תלתא קראי כתיבי ונתת בכסף וצרת הכסף ונתת הכסף בכל אשר תאוה כו' ואם כן חדא לגופא אייתרי להו תרי קראי ולב"ש דדריש נמי יתורא דה"א דהכסף הכי דריש להו כסף לרבות כל מיני מטבעות כגון פירות על דינר דהכי מייתינן לקמן לרבות כל דבר הנצרר ביד או כל דבר שיש עליו צורה דה"א דהכסף למעוטי כסף שני וקרא בתריה לב"ה אפשר דאתא נמי למעוטי כסף שני ושינה הכתוב עליו לעכב דאפי' בדיעבד אינו מחולל כדמשמע לקמן בהדיא דלהאי טעמא אפילו בדיעבד אינו מחולל ואיידי דאיצטריך למיכתב הה"א דהכסף לא סגי דצריך לכתוב הכסף ולב"ה לא דרש הה"א דהכסף אלא כסף קמא לרבות כל דבר שיש עליו צורה וכי היכא דלא תימא דהכסף אתא למעוטי כסף שני ולא לרבות חזר וכתב הכסף שלישי וע"כ לרבות אתא דהכי משמע טפי לרבות אפילו כסף שני ושלישי דאי למעוטי כיון דממעטינן שני שלישי מנ"ל כנ"ל ועיין עוד מזה בסמוך א"נ דב"ה דריש ההי"ן דהכסף חדא למעוטי אסימון וחדא למעוטי מטבע שאינה יוצאה וכ"נ להדיא מפי' הברטנורא בפ"א מסכת מעשר שני ע"ש:

בתוספות בד"ה לפלוגי בסלעים כו' אך קשה דלקמן כו' וי"ל דהתם הסלעיס שוין כו' אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין עכ"ל. פי' דאיירי התם שהסלע הוא חריף טובא ואינו יכול לחלל על מטבע אחרת של כסף דאינו מוצא כסף החריף יותר לכך צריך לחללו על נחושת אבל אכתי יש לדקדק דהא בפ"ק דדמאי תנינן הדמאי מחללין אותו כסף על כסף כסף על נחושת ומייתי לה נמי לקמן בפרק הזהב והאי כסף על כסף ע"כ איירי שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל וא"כ משמע להדיא דבדמאי דוקא שרי בכה"ג אבל בודאי אפי' כשהשני חריף נמי אסור ויש ליישב וצ"ע וע' בסמוך:

בא"ד א"נ אתיא כר"מ כו' וחכמים מתירין כו' עכ"ל. וקשה טובא דא"כ מאי מקשה הכא ליפלגו בסלעין על סלעין דלמא בסלעין על סלעין כ"ע מודו דאסור שאינו דרך חילול דהא למסקנא נמי משמע דאע"ג דכ"ע לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני אפ"ה ס"ל לר"מ דכסף על כסף אסור וכן יש להקשות לשינויא קמא שכתבו התוספות דכסף שאינו חריף על חריף עדיף טפי מכסף על נחושת או זהב א"כ מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וע"כ היינו שהשני חריף יותר דאל"כ קשה קושית ריב"ן למה יחלל ואם כן מאי קושיא דלמא בכה"ג כ"ע מודו דמחללין. ולכאורה היה אפשר ליישב דהא דמקשה בפשיטות היינו משום דאמרינן דב"ה דרשי כסף כסף ריבה ואם כן מהאי ריבויא גופא שייך לרבות כל מילי דכה"ג פריך הש"ס בכמה דוכתי וא"כ פריך שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין להודיעך כוחן דב"ה דאפי' בכה"ג שרו והא דמסקינן דכ"ע אית להו הכסף כסף ריבה היינו אליבא דחכמים דר"מ אבל ר"מ גופא לית ליה לא רבויא דכסף כסף ולא מיעוטא דהכסף ואם כן אית ליה מסברא דנפשיה דכסף על כסף אין מחללין משום שאינו דרך חילול אבל כסף על נחושת שרי מיהא מדוחק אבל שלא מדוחק אסור משום ביזיון כפרש"י לקמן דף נ"ו וכסף על זהב אפי' שלא מדוחק כב"ה אליבא דמסקנא וכ"ז למאן דיליף מסברא אבל למאן דיליף מריבויי או מיעוטי דקרא לא שייך לחלק אלא לרבות או למעט בכל ענין כסוגית הש"ס בכ"מ ועד"ז מיושב גם כן לשינויא קמא דתוס' דנהי דכסף על כסף החריף עדיף טפי אפ"ה פריך שפיר דלב"ש כיון דילפי ממיעוטא דהכסף יש למעט אפי' בכה"ג אלא דכאן אי אפשר לומר כן דכיון דאיכא ריבויא דכסף כסף ומיעוטא דהכסף שפיר שייך לאוקמא הריבוי לכסף על זהב או נחושת ומיעוטא לכסף על כסף והיינו כר"מ ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ליפלגו בסלעין על סלעין וכן לשינויא קמא דתוספות דכסף על כסף עדיף טפי יש להקשות להיפוך ויש ליישב בדוחק. ומיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות וגרסתם דגרסי כסף על כסף בפלוגתא דר"מ וחכמים אבל הגרסא שלפנינו אינו כן אלא כך היא שנויה אין מחללין כסף ופירות על הכסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין ופליגי בבא לחלל בשקל פירות ושקל מטבע על סלע שלם ועד"ז פירשוה הרמב"ם ור"ש ז"ל בפירוש המשניות שלהם וכן פי' הראב"ד ורע"ב ז"ל וגירסא זו ודאי מוכרחת ואמיתית ע"פ תלמוד ירושלמי ע"ש וכן מוכח להדיא ממה שאכתוב לקמן דף נ"ו ע"ש. ואם כן לפי גירסא זו מצינו למימר דלא פליגי כלל בכסף על כסף אלא שדינו שוה בזה לכסף על שאר מטבעות והא דקאמר סלע של חולין שנתערבו כו' מחלל על נחשת ולא קאמר דמחלל על כסף אחר י"ל כפי' ר"ש שם דגזרינן שמא יבא לחלל על אותן שבתערובת בלי שום תנאי ע"ש ובתי"ט נמצא לפי זה מקשה הכא שפיר דליפלגו בסלעין על סלעין דקס"ד דלה"ט דכסף שני לא שייך לחלק כלל בין כסף על כסף או על שאר מטבעות וכן למסקנא נמי לא מפלגינן בינייהו והדבר צ"ע טובא שיש לי לדקדק הרבה בכל אחד מדברי המפרשים במסכת מעשר שני וכן בלשון הרמב"ם בהלכות מעשר שני שכתב לפסק הלכה דכסף על כסף או נחשת על כסף אסור לכתחילה ובפרק שאח"ז כתב דמותר לפרוט כסף על דינרי זהב ולכאורה דבריו תמוהים דמ"ש כסף על זהב דשרי ונחשת על כסף דאסור ומסוגי' דשמעתין משמע להיפך וכן בסוגית הירושלמי נראין הדברים לכאן ולכאן ואין להאריך יותר:

בד"ה השתא כספא כו' ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא יתיישב יותר משום דבירושלים גופא הדר וכתב ונתת הכסף וקס"ד דהתם נמי דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני ומשני הש"ס דהתם לא שייך לדרוש כן אלא הא דהדר וכתב היינו נמי שמחויב להביא הכסף הראשון לירושלים דוקא אבל כשכבר הביאו לירושלים מותר לפרטן ומה שנכתב שני פעמים היינו לעכב דבדיעבד נמי אינו מחולל ועוד יש לומר דאי לא כתב אלא חד ה"א דוקא היכא דגרועי גרעי' אסר רחמנא כגון מכסף על נחושת אבל היכא דעילויי עלייה על דבר החשוב ממנו מותר לחלל לכך נכתב שני פעמים דבכל ענין אסור ובזה נתיישב הא דלא מקשה הש"ס קושיא השניה קודם לראשונה דההיא דהפורט סלע ממעות מעשר שני נשנית במתני' מקמי היאך ולפמ"ש א"ש דבלא"ה היה מקום לומר דנחשת על כסף כ"ע מודו דשרי אפי' לכתחילה דעילויי עלייה או דאיירי בדיעבד כגון שהוא מדוחק דה"ל כדיעבד אבל כיון דאמר דבירושלים שרי הכל וע"כ חזר ונשנה לעיכוב' או לאסור אפי' על החשוב ממנו א"כ מקשה שפיר ויש ליישב עוד בע"א ואין להאריך: