פני יהושע על בבא מציעא מב.

בגמרא לפי שאין הברכה מצוי' לא בדבר השקול כו' ואע"ג דכתיב הביאו המעשר אל בית האוצר וכתיב בתריה והריקותי לכם ברכה וגבי מעשר לא סגי בלא מדה או משקל או מנין דאין מעשרין מאומד איכא למימר דהאי והריקותי ברכה לא קאי על אותה התבואה שניטל המעשר ממנה אלא שבשביל זכות המעשר יתברכו לו תבואות אחרות שבשדות לשנה הבאה כדמשמע בפסיקתא דעשר תעשר:

בתוספות בד"ה אמר שמואל כספים כו' צ"ע אם שמרם בקרקע ונגנבו משם אם ש"ש חייב כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמקרא גופא מוכח דחייב דהא בפרשה דש"ח כתיב כסף או כלים ופטר ביה גניבה ואבידה ומחייב כפל בטוען טענת גנב ואם כן האי כסף היכי דמי אי לא שמרם בקרקע אפילו שומר חנם חייב בגניבה דפשיעה היא כדאמר הכא ואי שמרם בקרקע מאי איריא ש"ח אפילו ש"ש נמי פטור מגניבה וחייב כפל בטענת גנב אע"כ דש"ש בכה"ג חייב בגניבה ופטור מכפל מיהו יש ליישב משום דההיא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע לאו דין גמור הוא שינהוג בכ"מ ובכל זמן אלא בימי חכמי הש"ס ובמקומם התקינו כן לפי שהיו גנבים מצויים כמ"ש הרא"ש בשם הר"י ברצלוני ע"ש וכ"כ בש"ע ח"מ סימן רצ"ב שהיא הסכמת הפוסקים ודו"ק:

בא"ד מיהו הנהו יש לדחות כו' דבלא"ה נמי מצי למימר ולטעמיך כו' תמצא ש"ש משלם כפל בבעלים כו' עכ"ל. פי' ואם כן מחמת האי קושיא דכפל בבעלים בלא"ה צריך לשנויי דאפ"ה חשיב שפיר פירכא משום דש"ח משלם כפל בכל טענותיו משא"כ בש"ש והיינו כדמשני בהכונס אלא דקשיא לי על סברת התוספות דשייך כפל בש"ש בגניבה בבעלים ואם כן מה"ט שייך נמי כפל בשואל בגניבה בבעלים דמ"ש כיון דאידי ואידי פטירי בבעלים ואם כן קשה אסוגיא דפרק השואל דמייתו התוספות בסמוך בזה הדיבור דפריך התם דלא מצי למילף שואל מש"ש לענין גניבה ואבידה דמה לש"ש שכן משלם כפל בליסטים מזויין משא"כ בשואל ומאי פירכא הא בשואל נמי שייך כפל בגניבה בבעלים אע"כ דבבעלים לא שייך כפל כמ"ש התוספות לחד שינויא בפרק הכונס ע"ש. ולכאורה היה נ"ל ליישב משום דבלא"ה קשיא לי על סברת התוספות דמהיכא תיתי יהא שייך כפל בשמירה בבעלים דהא לא שייך כפל אלא בטוען ט"ג ונשבע על טענתו שבועת התורה כדילפינן לעיל בדף הסמוך מג"ש דשליחות יד ואם כן הרי בטענת שמירה בבעלים לא מצינו שום שבועת התורה אלא אם נתברר שהיתה שמירה בבעלים ונגנבה פטור אבל בלא"ה חייב לשלם וזה ברור לפי שיטת הש"ס אע"כ דתוספות סברי דבאמת נאמן בטענת שמירה בבעלים ע"י שבועה דאורייתא והיינו במגו דנאנסה ואף על גב דשבועה זו לא כתיבא באורייתא מ"מ דין מגו גופא מדאורייתא היא וכמאן דכתיבא בהדיא דמי ואם כן לפ"ז היה אפשר לומר דדוקא בשאר שומרים שייך דין זה דנאמן בשבועה במגו דנאנסה אבל בשואל כיון דחייב באונסין א"כ לא שייך מגו אלא במגו דמתה מחמת מלאכה דזה לא הוי מגו משום דאמרינן לעיל בריש פירקין להדיא שואל במאי מצי למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה לא שכיחא וא"כ משמע דלא הוי מגו וא"כ א"ש דלא שייך כפל בבעלים בשואל כיון דליכא שבועה בכה"ג אבל באמת א"א לומר כן משום דמצינו להדיא בש"ע סי' רצ"ו בשם הרמב"ם דשואל בשטר נמי נאמן לומר החזרתי במגו דמתה מחמת מלאכה בשבועה דאורייתא ולא מצינו שום חולק על זה וא"כ משמע דבכה"ג נמי הוי מגו אע"ג דלא שכיחא מיהו עי' בש"ך סי' פ"ב בדיני מגו בשם רבינו שמשון משמע להדיא דלא אמרינן מגו בדבר דלא שכיח ומשמע שם ג"כ דנאנסו מקרי שכיח לענין מגו לגבי מתה מחמת מלאכה ע"ש וא"כ י"ל דהתו' סברי נמי כרבינו שמשון ודו"ק:

בא"ד ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש כו' ודיו לבא מן הדין עכ"ל. והקשה מהרש"א דא"כ לענין ליסטים מזויין נמי נימא הכי דיהא פטור בשואל כיון דלא ילפינן ליה אלא מק"ו דש"ש ונימא דיו כו' עכ"ל ע"ש באריכות ולא דק דליסטים מזויין היינו שבויה דכתיב בקרא להדיא כמ"ש התוס' פרק הכונס וכ"כ בס' קיקיון דיונה ע"ש: