פני יהושע על בבא מציעא לה.

בגמרא רב אשי אמר זה נשבע וזה נשבע כו' יש לי בזה מקום עיון היכי משכחת להאי דינא דכיון שהמלוה צריך לישבע שאינה ברשותו ע"כ שאין לו עדים שנגנבה וגם הלוה אינו יודע אם נגנבה או לא וא"כ קשיא לי אמאי אמרינן דנשבע הלוה כמה היה שוה ואדרבא אית לן למימר שישבע המלוה כמה היה שוה ויטול כיון דאית ליה מגו דאי בעי הוי טעין שנאנס המשכון מידו והיה גובה כל חובו מהלוה כיון שאין הלוה מכחישו בבירור שדין זה מוסכם מכל הפוסקים כדאיתא בטוח"מ וש"ע סי' ע"ב וא"כ השתא נמי שטען שנגנב שלא באונס אלא שלא היה שוה אלא שקל להימן נמי בשבועה כעין של תורה כדקיי"ל במפקיד בשטר שנאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסה והיינו בשבועה כעין של תורה וקושיא זו עיקרה לדברי הפוסקים דס"ל דאמרינן מגו להוציא כמ"ש הרמ"א בסימן פ"ב. אמנם אף לדברי הפוסקים דלא אמרינן מגו להוציא והיינו משום דבפרק חזקת הבתים גבי האי דקאמר אין שטרא זייפא הוא איפסקא הלכתא כרב יוסף בזוזי וכתבו הטעם משום דה"ל מגו להוציא אבל רבה גופא דפליג עליה דר"י אפילו בזוזי ע"כ ס"ל דאמרינן מגו להוציא וא"כ לרבה תקשה מתני' דנשבע הלוה אם לא שנאמר דרבה לא ס"ל כשינוי' דר' אשי דהכא אלא כר"י שיש עדים שנגנבה וא"כ תו לא שייך מגו דנאנסה כיון שהעדים יודעין שנגנבה שלא באונס וזה דוחק אבל לדברי הפוסקים דאמרינן מגו להוציא ודאי קשה דהא איפסקא הלכתא כר' אשי דהכא ואם כן קשיין אהדדי וכן הש"ך מסיק דהאי דמגו להוציא הוי ספיקא דדינא ואמאי לא פשיט לה מההיא דהכא ול"ל דשאני הכא דנהי דלמלוה אית ליה מגו דנאנסה מ"מ נאמן הלוה בשבועה דהא ללוה נמי איכא מגו דלא נתחייבתי לך כלום או פרעתי הא ליתא דאם כן היה להאמינו בלא שבועה אלא ע"כ דבכה"ג כיון דמודה במקצת לא שייך להאמינו במגו שהיה כופר בכל משום דאין אדם מעיז כדאמרינן בכל מודה במקצת וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלהימן המלוה בשבועה במגו דנאנסה דהוי מגו טוב מטענה שמעיז לטענה שאינו מעיז ול"ל משום דנאנסה לא שכיחא לא הוי מגו הא נמי ליתא דהא במפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסה ומ"מ יש ליישב דשאני הכא דכיון דללוה נמי אית ליה מגו דנהי שאינו יכול לכפור בכל דאינו מעיז מ"מ היה לו לטעון שבתחלת הלואה לא לוה ממנו על המשכון אלא אותו הדינר שמודה בו עכשיו או שלא להזכיר כלום מן המשכון אלא להודות לו סתם בדינר והיה נאמן על זה בשבועה דאורייתא כדין מודה במקצת הלכך עכשיו נמי שטוען ב' דינרים היה שוה נאמן ג"כ בשבועה וכן בבבא דסיפא שהמלוה מודה במקצת נמי צריך לישבע ש"ד ואין להאמינו במגו דנאנסו דאף אם טען נאנסו היה צריך לישבע ש"ד ואין להאמינו כמשיב אבידה שהיה יכול לטעון סלע היה שוה דא"כ היה כופר בכל ואין אדם מעיז לכפור בכל ודו"ק:

שם תהא במאמינו ונהמניה לוה למלוה נמי בהא. והקשה בספר קיקיון דיונה בשלמא לענין שאינו ברשותו שייך להאמינו דברי ושמא הוא משא"כ לענין דמי שוויה איך שייך להאמינו כיון דלוה ידע דמשקר ע"ש. ולענ"ד נראה דלק"מ וכ"נ ליישב כל השיטה דהא דמוקי רב כהנא למתני' במאמינו אף ע"ג דסתמא קתני מ"מ משמע ליה דסתמא דמלתא הכי הוא דאי לאו שהיה הלוה מחזיק המלוה לנאמן לא היה משכין אצלו מעיקרא דשמא יטעון שנאנס המשכון מידו ויגבה כל חובו ממנו כמ"ש לעיל אף על גב שיצטרך לישבע הא קי"ל בריש מכילתין דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אי לאו משום חשש ספק מלוה ישנה והכא ע"כ ידע הלוה בנפשו שאין לו שום עסק חשש ספק מלוה ישנה עם המלוה דאל"כ כ"ש שלא היה ממשכן אצלו אלא ע"כ שמחזיקו לאיש נאמן ומש"ה אינו רוצה נמי להשביעו שאינה ברשותו וע"ז מקשה הש"ס שפיר דא"כ להימניה נמי כמה הוה שוה ואם נפשך לומר דענין זה ודאי איתרע נאמנותו אצל הלוה כיון דברי לו שמשקר אם כן כ"ש שיש לו לחושדו עכשיו שהיא ברשותו ועיניו נתן בה דכיון שהעיז פניו לכפור במאי דידע ביה חבריה כ"ש במאי דלא ידע ועוד דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ומורה התירא ותדע דהכי הוא דהא אמרינן בשמעתין דמשביעין אותו שאינה ברשותו והיינו ע"כ שבועת המשנה מדרמינן עליה ממתניתין ואף על גב שבימי חכמי המשנה עדיין לא נתקנה שבועת היסת על שום טענה שבין אדם לחבירו וע"כ היינו משום שסמכו עצמם על החזקה דאין אדם מעיז ואחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן וחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו כמ"ש בריש מכילתין אבל לענין שאינו ברשותו ראו לתקן שבועה דכיון שמשלם חיישינן שמא עיניו נתן בה דלא תחמוד בלא דמי משמע ומכל הנך טעמים מקשה שפיר ממ"נ אם עדיין מחזיקו לנאמן להימניה כמה שוויה ואם יודע שמשקר בזה כ"ש שיש לו להשביעו שאינה ברשותו וק"ו גמור הוא ומשני הש"ס דלעולם מחזיקו לנאמן ואפ"ה אינו מאמינו בדמי שוויו דמימר אמר לא קים ליה בגוויה שפיר וע"ז מקשה הש"ס אם כן דמלוה לא קים ליה בגוויה כמו הלוה ולהמניה מלוה ללוה ונ"ל דקשיא ליה ארישא דמתני' דכיון שאין המשכון שוה כדמי הלואתו ע"כ שהמלוה מחזיק ללוה גם כן לנאמן שהרי הלוה לו מעות יותר בלא משכון ובלא שטר וא"כ יכול לטעון להד"ם ואף אם הלוהו בעדים יטעון פרעתי אלא ע"כ שמחזיקו לנאמן ואם כן יאמינו גם כן עכשיו ויתלה הטעות בעצמו כיון דלא קים ליה בגוויה שפיר ומשני הש"ס דלוה מקיים במלוה תומת ישרים פי' כמו שהיה ישר ונאמן בשעת הלוואה עודנו מחזיק בתומו עד היום אבל מלוה מקיים בלוה סלף בוגדים ואף שמעיקרא החזיקו לנאמן אפ"ה חושש שמא היה כשר והשתא הוא דאיתרע ומסלף דרכו ודוק היטב כנלע"ד ברורים בטעמם. ובמ"ש דקושיית וליהמניה מלוה ללוה קאי אבבא דרישא א"ש דליהמניה לפוטרו משבועה משא"כ אי קאי אסיפא תקשה קושית בעל ת"ח שהרי כ' התוספות דאינו רוצה להאמינו להפסיד מעותיו ע"ש בת"ח ודו"ק:

שם לא קים ליה בגוויה ופירש רש"י דמימר אמר לוה כו' דלא נתן דעתו עליו לדעת דמיו. ויש להקשות דא"כ בסיפא כשהמלוה אומר ה' דינרים היה שוה למה ישבע ש"ד להימן במגו דאי בעי היה טוען שאינו יודע כמה הוא שוה והיה פטור לגמרי כדין איני יודע אם נתחייבתי לך ונהי דלא שייך להאמינו במגו דברי לו שלא היה שוה אלא סלע דאם כן היה כופר בכל ואין אדם מעיז אבל טענת איני יודע ודאי לא הוי העזה ואף לסברת קצת פוסקים דאיני יודע לא הוי מגו היינו במה שמוטל עליו לידע אבל הכא כיון דאמרינן דלוה גופא סובר שאין לו למלוה לידע דמי שוויה אם כן ה"ל מגו טוב מטענה שמעיז במגו דשאינו מעיז ול"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה הא ליתא דדוקא במגו דהעזה לא אמרינן מגו לאפטורי כמ"ש הש"ך בדיני מגו ועוד דעכ"פ במגו כי האי דה"ל כמשיב אבידה שהיה מרוויח כל הדינר כ"ע מודו דאמרינן מגו לאפטורי משבועה דהא מה"ט מקשה הש"ס בפשיטות מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע פירוש דלהימן במגו דכופר הכל ואם כן לדעת הפוסקים דלא אמרינן מגו לאפטורי מאי מקשה התם אלא ע"כ דשאני הכא דה"ל כמשיב אבידה וכמו שפי' רש"י שם להדיא ועי' במ"ש שם ולכל הפירושים קשיא סוגיא דהכא וי"ל דנהי שהלוה סובר שאין על המלוה לידע דמי שוויו של המשכון לגמרי מ"מ יש לו לידע ששוה מעט יותר מדמי חובו שכן דרך העולם כדי שיהא בטוח במעותיו וא"כ שיש לו לידע כזה תו לא שייך מגו שאינו יודע לגמרי ולא שייך נמי מגו שהיה טוען שודאי לו ששוה יותר מחובו אבל אינו יודע כמה דא"כ ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהדין פשוט בזה דה"ל משואיל"מ וק"ל:

בתוספות בד"ה לוקח הוי אפילו אי הוי יורש לא מהדר כו' עד סוף הדיבור ונראה מפירושם דכולה סוגיא איירי לאחר מיתת אשתו וכתב הת"ח דהיינו לפי גירסת הספרים שלנו דגרסינן בהדיא ומתה אבל הרי"ף והרמב"ם מפרשים כל הסוגיא בחיי אשתו והיינו משום דלא גרסי מתה ועי' מ"ש המ"מ בזה ולולי פירוש התוספות ופי' ה"ה היה נ"ל שאין כאן חילוף גירסאות אלא כגירסתינו דגרסינן ומתה מיהו דלא קאי אלא אבבא דסליק מינה דהיינו בשמו מינה דאשה ואינסיבא דהתם דוקא צ"ל ומתה דאי בחיי אשתו לא נפקא לן מידי בהאי דינא דנהי דלא מהדרינן לבעלה מ"מ מהדרינן מיהא להאשה גופא דהא ארעא דידה היא ומ"ש ה"ה דלאשה נמי לא מהדרינן כיון שכבר מכרה זכותה לבעלה וכ"כ בת"ח ודבריהם אינן מובנים לי דכיון דתקנת חכמים היא דלא מהדרינן ללוקח נמצא דלא שייך כלל למכור זכות כזה ואם כן למה נעשה את הבעל בע"כ כלוקח בהאי ארעא כיון דלא שייך מכירה בכה"ג וממילא הוי ארעא דידה ויכול הבעל להקנות לה מעות כדי שתפדה הקרקע וממילא הוי לבעלה ועוד דאף את"ל דשייך מכירה בכה"ג ואפילו אי מכרה לאחר מי לא מצי הדרי בהו כיון דלא מהני מידי ויחזור המוכר ויפדה לעצמו וה"נ דכוותיה ואם כן ע"כ לא משכחת להאי דינא אלא לאחר שמתה אבל בבא דרישא שפיר משכחת לה אפילו בחיי אשתו דכיון דכלוקח הוי מיהא לפירות בחייה והגוף לאחר מיתה שנעשה כלוקח למפרע משעת הנשואין ומש"ה לעולם לא מהדר ואוכל הפירות כל ימי חייה ולאחר מותה זוכה נמי בגוף הקרקע ומש"ה ליתא כלל בתורת חזרה לבע"ח דאפוכי מטרתא ל"ל כנ"ל ומ"ה כתבו הרי"ף והרמב"ם סתמא דמשמע דאיירי בין בחייה ובין לאחר מיתה ואף על גב דבשמו מינה דידה מהדרינן לאשתו הלא כתבו בפירוש דלא מהדרינן לו וממילא ידעינן דלדידה ודאי מהדרינן אלא דלא איירי מזה וכלישנא דגמרא דקאמר לא מהדרינן ליה ולא קאמר לא מהדרינן להו לפירוש ה"ה וכן כתב הרמב"ם אין מחזירין לו ולדברי המ"מ היה לו לכתוב דלאשתו נמי אין מחזירין אלא ע"כ כמ"ש. אח"ז מצאתי קצת מדברי בש"ך סימן ק"ג אלא שכתב בדרך אחר ע"ש: