פני יהושע על בבא מציעא יד:

בפרש"י בד"ה ויש לו שבח כו' וא"ת הנגזל יתן השבח כו' כגון שגזלה משובחת עכ"ל. וצריך להתיישב אמאי לא מפרש דאיירי בשבח היתר על ההוצאה כמ"ש התוספות וכן להתוספ' שכתבו להדיא דמיירי שגזלה ריקנית אמאי לא ניחא להו כפי' רש"י דאיירי שגזלה משובחת ולכאורה היה נראה דרש"י ותוס' פליגי לדינא דרש"י סובר דבשבח שע"י הוצאה לא שקיל הנגזל כלום אפילו היתר על הוצאה היכא שגזלה ריקנית משא"כ לתוס' ואין תימא בזו שהרי בעל המאור הבין כן בדברי הרי"ף ע"ש וכ"כ הש"ך בסי' שע"ג שגם הרא"ש הבין כן בל' הרי"ף אלא דבאמת א"א לומר כן בדברי הרי"ף דבמסקנא דשמעתין כתב בהדיא להיפך מ"מ היה אפשר לומר דרש"י נחית לזו הסברא ומאותה הראיה שהביא הרי"ף מההיא דגזל והשביח ומכר בפ' הגוזל קמא ע"ש ברי"ף בשמעתין אלא דע"כ רש"י ג"כ לא נחית לזו כדמשמע מדבריו בסמוך בד"ה בגוזל ונגזל ובד"ה בגוזל שדה ומכרה שכתב להדיא שאפילו גזלה ריקנית שקיל הנגזל השבח היתר על ההוצאה ואף על גב שרש"י לא כ"כ אלא לענין פירות ואם כן משמע קצת דמדלא כ"כ לענין שבח מוכח דבשבח שע"י הוצאה לא שקיל הנגזל כלום ושפיר מצינו לאפלוגי בין פירות דמגופא דארעא דנגזל קא רבי ובין שבח שחידש הלוקח בזיבול וגידור כמ"ש רש"י דבשבח כזה מיירי מ"מ מסתימת לשונו לא משמע לחלק בכך לכך נראה לפרש עוד בע"א דכוונת רש"י בזה משום דמשמע ליה מדנקט סתמא יש לו שבח ואין לו שבח משמע דבכל ענין שבח איירי ואפי' משבח שכנגד דמי ההוצאה גופא וכדמפרשינן נמי בפשיטות במאי דקאמר שמואל בע"ח גובה את השבח דאפילו ההוצאה לא שקיל הלוקח דעל זה קאי כל השקלא וטריא לקמן לענין בע"ח וע"כ משום דלישנא דשבח סתמא הכי משמע וא"כ ה"ה הכא לענין לוקח מגזלן וכה"ג כתבו התוספות בפרק הגוזל קמא דף צ"ה בד"ה דאתי בעל ארעא דהמקשה דהתם ס"ד דלשמואל אפילו ההוצאה אינו נוטל אלא שכתבו דלמסקנא ליכא למימר דסתמא דלישנא הכי משמע משום דקשיא וכי גרע מיורד לשדה של חבירו שלא ברשות ועוד דקדקו מברייתא דלקמן אם ההוצאה יתירה וכו' למאי דמוקי לה בלוקח מגזלן אבל לפי דרכו של רש"י כאן יש ליישב הכל על נכון דודאי סתמא דלישנא משמע דאפילו משבח שכנגד ההוצאה נמי איירי ולכך הוצרך רש"י לפרש דהא דהנגזל אינו נותן כלום ע"כ היינו משום שגזלה משובחת וא"כ לא דמי כלל ליורד לשדה של חבירו שלא ברשות והשביחה דהכא בין ההוצאה ובין השבח הכל חוזר לדמי הקרן של הנגזל כיון שכך נגזלה ממנו ואדרבא יש לדמותו לב"ח דהיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אינו נותן אפילו ההוצאה ללוקח והיינו משום שיש לו על מי לחזור וה"נ לרב חוזר הלוקח על המוכר ושקיל ההוצאה עם השבח ולשמואל נמי נהי דאינו חוזר על המוכר היינו משום דאיסורא דריבית הוא דרבע עליה אבל איהו מיהא מעיקרא אדעתא דהכי נחית ולא למשקל מנגזל וכעין זו כתב הרי"ף במסקנא דשמעתין לענין בע"ח ומברייתא דלקמן נמי אין ראיה דהתם שגזלה ריקנית איירי ועי"ל דרש"י לא כ"כ אלא לרב וממילא דשמואל ס"ל כיון דאין לו על מי לחזור שקיל ההוצאה מנגזל וסתמא דלישנא דאין לו שבח ממוכר איירי ועיין בסמוך כל זה נ"ל ברור לשיטת רש"י אבל התוספות סברי דאפי' בכה"ג שגזלה עם השבח אפ"ה שקיל ההוצאה מנגזל גופא כדין יורד לשדה חבירו כו' ולא דמי לב"ח היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא דהתם בדין הוא שיגבה דב"ח גובה מנכסים משועבדים אבל הכא בגזלן לא שייך שיגבה מדמי הלוקח כלום דמע"פ הוא ואינו גובה ממשעבדי ונהי דארעא גופא לא מיקרי משועבדים משום דקרקע אינה נגזלת אבל הוצאה דמעלמא הוי שפיר משועבדים ומה שלא כתבו הפוסקים זה הטעם לקמן בהכיר בה שאינו שלו לענין שנוטל ההוצאה מגזלן והוצרכו לטעמים אחרים וקצתן נחלקו ע"ז י"ל משום דבהכיר בה ודאי הוי יד הלוקח כיד הגזלן גופא ולא שייך טעמא דמשועבדים לכך יהבי טעמא דיורד לשדה חבירו דזה שייך אפילו בגזלן גופא משא"כ הכא בלא הכיר ודאי שייך טעמא דא"ג ממשועבדים ואם כן משמע להתוספות דבכל ענין נותן הנגזל ההוצאה ללוקח ורב ושמואל לא איירי אלא בשבח היתר על ההוצאה וא"כ כ' שפיר דאיכא לאוקמי אפילו בגזלה ריקנית ולרש"י י"ל דלא חשיב כה"ג משועבדים כיון שהוציא הלוקח מעות מכיסו וא"כ אפילו בב"ח היה מהראוי שיחזיר לו ההוצאה אע"כ דעיקר הטעם דמעיקרא לא נחית אדעתא דהכי למשקל מנגזל או מבע"ח אלא ממוכר וכדכתיבנא ועי' בש"ך סימן שע"ג סק"ג ועפמ"ש יש ליישב קצת מה שהקשה שם על הטור ורמ"א ואין להאריך יותר ומה שלא פירשו רש"י ותוספות לענין שבח דממילא כגון דיקלא ואלים כו' יתבאר בסמוך לקמן גבי מתנה ועוד דלרש"י איירי בכל גווני ודוק היטב:

שם בגמרא או דלמא כו' מיחזי כרבית. ויש לדקדק לפרש"י דבגזלה משובחת איירי א"כ מאי ריבית שייך בכאן דהא אי לא הוי טריף הנגזל מלוקח שיעור השבח ע"כ היה חוזר על המוכר בדמי השבח שהוא דמי הקרן שלו כשעת הגזילה ומה לי נגזל ומה לי לוקח דאתא מחמתיה ואם נפשך לומר דאפ"ה כיון דשקיל הלוקח יותר ממאי דיהיב הוי ריבית מ"מ תיקשה תינח בשבח היתר על ההוצאה אבל בדמי הוצאה גופא שכתבתי בסמוך לפרש"י דלא שקיל מנגזל וא"כ מאי ס"ד דאפי' בכה"ג סבר שמואל דמגזלן נמי לא שקיל משום ריבית ומאי ריבית יש כאן אי בתר לוקח אזלת לא שקיל יותר ממאי דיהיב דהא דמי הוצאה ממונו גמור הוא ומוכר נמי לית ליה פסידא דבע"כ היה הנגזל חוזר עליו בדמי השבח ויש ליישב בדוחק מיהו לפמ"ש לעיל דרש"י לא כ"כ אלא אליבא דרב דלא שקיל הוצאה מנגזל כיון שיש לו על מי לחזור על הגזלן אבל לשמואל אה"נ דשקיל הוצאה מנגזל א"כ א"ש ודו"ק:

שם והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין אבל פירות לא. וקשיא טובא לשיטת הרא"ש בשמעתין דבאפותיקי גובה ג"כ הפירות וכ"כ הטור בח"מ סימן קי"ד וא"כ לוקי מתניתין דהכא באפותיקי ועוד דלפי' התוספות בסוף ד"ה תריץ נמי בב"ח מסקו דע"כ איירי מתני' כשעשאו אפותיקי וכן הסכימו רוב מפרשים קדמונים וא"כ לא מקשה הש"ס מידי ונראה לי ליישב דהא דמקשה הכא מדקאמר שמואל שבח אין פירות לא היינו לרווחא דמלתא לאקשויי קושיא אלימתא אבל קושטא דמלתא דבלא"ה נמי לא מצי לאוקמי מתני' דאכילת פירות בב"ח דא"כ לא שייך כלל לישנא דאכילת פירות אלא אין גובין לשבח פירות ה"ל למיתני כיון דע"כ אותן הפירות שכבר אכל הלוקח לא שייך בהו ב"ח כלל ואפילו כשעשאו אפותיקי מפורש אין דינו אלא לגבות מכאן ולהבא עם השבח והפירות שעליה לדעת הפוסקים הנ"ל אבל להוציא דמי הפירות שאכל הלוקח למפרע זה לא שמענו ולענ"ד אינו עולה על הדעת כלל דמהיכא תיתי ישלם הלוקח דמי הפירות שאכל בהיתר גמור שהיתה קנוי' לו ואף למאי דקי"ל בח"מ סימן קי"ז דבאפותיקי שמכרה ממכר עולם אינה מכורה כלל היינו לענין שגובה ממנו אפילו במקום שיש בני חורין למוכר והטעם דדיינינן לה כאילו לא מכרה עדיין והיתה ביד המוכר גופא ואם כן מה"ט גופא לא שייך שיחזיר הפירות שאכל ואין צורך להאריך בראיות. רק לפי שראיתי להש"ך בסימן קט"ו ס"ק י"ט שכתב להדיא דלהפוסקים הנ"ל באפותיקי מחזיר הלוקח דמי פירות שאכל כבר כמו בלוקח מגזלן ולא מסתברא לי כלל דלא דמי לגזלן כיון דקיי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ועוד דאי איתא דה"ל כלוקח מגזלן אמאי חוזר וגובה מן הגזלן השבח והפירות לשמואל דהא כיון דלא הוי מכירה כלל ה"ל הלוואה ואסור משום ריבית כמ"ש התוספות לקמן בד"ה כגון דשוי' אפותיקי אע"כ דלא דמי ללוקח מגזלן וכמ"ש אח"ז ראיתי להש"ך עצמו בס"ק כ"ו שהרגיש בזאת הקושיא והאריך שם בצדדי קניית האפותיקי ואכתוב לקמן ליישב בטוב טעם. הכלל העולה שא"צ להחזיר דמי הפירות שאכל וא"כ לא מצי לאוקמא לישנא דלאכילת פירות לענין ב"ח אפילו באפותיקי אבל לענין גוזל ונגזל א"ש דבין הגזלן גופא ובין הלוקח מגזלן צריכין להחזיר דמי הפירות שאכלו כמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה שיעבוד ואף ע"ג דבסמוך פרש"י בד"ה בגוזל ונגזל דאיירי בפירות שהן בעין אפשר דרש"י לא נחית לדייק לישנא דלאכילת פירות והפוסקים נחתי להאי דיוקא כנ"ל ליישב אליבא דהפוסקים הנ"ל ודו"ק:

שם והא לא תני הכי לשבח וכו' הא דלא מקשה הכי מעיקרא היינו משום דניחא ליה לאקשויי ממתני' גופא ולבתר דשני לה ממתני' מהדר לאקשויי מברייתא וק"ל:

שם תריץ נמי בב"ח. פי' ולא תיתני שגזל שדה מחבירו אלא שלקח שדה מחבירו והשביחה ובהאי לישנא מייתי הש"ס לברייתא זו בפשיטות בפ' מי שמת דף קנ"ז ע"ש אלא דלשון תריץ נמי צ"ע:

בתוספות בד"ה תריץ נמי בב"ח וכו' וא"ת אדרבא לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף ב"ח ממשעבדי כו' עכ"ל. פי' בשלמא אי דאקני לא משתעבד משכחת לה שפי שהב"ח לא מצי למיגבי מהנהו נכסים שקנה המוכר אחר הלוואתו ומכרן דה"ל דאיקני משא"כ הלוקח שקנה אחר קניית המוכר גובה שפיר אבל אי דאיקני משתעבד לא משכחת לה ול"ל דאיירי כשלא כתב דאיקני למאן דסובר דאיקני לאו ט"ס הוא דא"כ משבח נמי לא מצי למיגבי דשבח גופא דאיקני הוא כן הקשה הש"ך על ה"ה שתירץ כן ולענ"ד משום הא לא איריא די"ל שכתב לו השבח בפי' ודאיקני לא כתב לו דבלא"ה סובר שמואל שבח צריך לימלך ואפי' מאן דס"ל דאיקני ט"ס הוא אפ"ה צריך לימלך על השבח וצ"ע. ובר מן דין לא ידענא מאי קשיא להו לתוספ' דהא שפיר משכחת לה דמה שלא טרף הב"ח מאותן הנכסים שטורף הלוקח היינו משום שהיו משועבדים לב"ח אחר המוקדם לו לכך טריף השני מהלוקח ואח"כ סילק המוכר לב"ח הראשון בדמי ונשאר הקרקע בידו או ביד מי שמכרן לו והדר לוקח הראשון וטורפן בתורת בני חורין אם נשארו אצל המוכר ובתורת משועבדים מיד הלוקח שני וצ"ע ועיין בחכמת שלמה בפ' מי שמת בדף קנ"ז:

בא"ד אך קשה אמאי דחיק כו' יעמיד כשעשאו אפותיקי עכ"ל. פי' דכיון דבע"כ באפותיקי איירי לדבריהם הקודמים א"כ לא צריכין לומר דטריפת שבח משום דאיקני הוא אלא משום דמעכשיו מקנה לו הקרקע עם השבח וע"ז הביאו ראיה מדמשמע לקמן דגובה השבח חנם וכוונתם בזה דאפי' לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אפ"ה גובה השבח והיינו ע"כ משום דאדעא דידיה הוא וכמ"ש לקמן בזה אבל קשיא לי דא"כ עדיפא מיניה ה"ל לאקשויי על מה דמסקינן בפרק מי שמת דשבח דקתני במשנה דגיטין היינו חצי שבח משום דה"ל לוה ולוה וקנה וא"כ לדבריהם דאיירי באפותיקי כולי שבח בעי למגבי לסברתם עכשיו דבאפותיקי לאו משום דאקני אתינן עלה וצ"ע ודו"ק ומה שיש לדקדק בזה עוד ובל' הש"ך בביאורו לח"מ אבאר קצת בפ' מי שמת דף קנ"ז אי"ה. ויותר ק"ל דלמאי דמוקי לשבח קרקעות בב"ח א"כ מאי תיקון עולם שייך כאן במה שאין הלקוחות האחרונים יודעים ליזהר נגד השבח דסוף סוף אי לא השביח הלוקח הראשון לא היה הב"ח נפרע כל דמי חובו והיה חוזר על הלקוחות האחרונים שהרי לעולם אין שום ב"ח נוטל שבח יותר מכדי חובו אע"כ דתיקון העולם לא אשכחן אלא כשעשאו אפותיקי דאז נוטל כל השבח יותר מכדי חובו וא"כ קשיא לשאר פוסקים דבאפותיקי לא שייך לומר נוטל חצי שבח והיכי משכחת לה הא דמוקי בפרק מי שמת חצי שבח ההיא דלשבח קרקעות ובשלמא אי דאיקני לא משתעבד שפיר מצינו תיקון העולם לגבי אותן הלקוחות דלא הדר עלייהו הב"ח דה"ל דאיקני אבל במה שהשביח הלוקח וגבאה הבע"ח כשחוזר הלוקח על הלקוחות האחרונים דלגבייהו לא ה"ל דאיקני ה"ל תיקון העולם אבל בפרק מי שמת דאסקינן דאיקני משתעבד ומש"ה מוקי לה בחצי שבח היכי משכחת לה ולענ"ד היא קושיא גדולה לשיטת הפוסקים דבאפותיקי לא שייך חצי שבח ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דלמאי דמוקמינן אליבא דשמואל האי דלשבח קרקעות לענין ב"ח ע"כ ס"ל לשמואל דאף על גב דקצובים אפ"ה לא גבי ממשעבדי לפי שאין כתובים ואף על גב דכתב ליה שבחא ופירי אפ"ה לא מיקרי כתובים לענין משעבדי כמ"ש רש"י להדיא בפרק הניזקין ע"ש נמצא דלפ"ז א"ש הא דמסקינן בפרק מי שמת תני חצי שבח כיון דשפיר מצי איירי בלא אפותיקי ומעתה אין מקום כלל לקושיית תוספות דהכא ובזה נתיישב ג"כ הא דמוקמינן בסמוך בשמעתין דאיירי כגון שגזל שדה מלאה פירות אף על גב דלפ"ז הוו קצובים אפ"ה לא גבי ממשעבדי לפי שהן כתובים דאליבא דשמואל כוליה טעמא דשבח ואכילת פירות היינו לפי שהן כתובים והתמיה קיימת על כל המפרשים שלא התעוררו בזה והא דשייך טעמא דתיקון העולם במה שאין כתובים מבואר אצלי בחידושי בגיטין בפ' הניזקין וע"ש ודוק היטב: