פני יהושע על בבא קמא ה.

בגמרא אי ר"ע ליתני תרי גווני שור וכו' צ"ל דמקרן קפריך דבשן ורגל ודאי אין חילוק בין שור דאזיק שור בין שור דאזיק אדם ואין לחלק בין תם למועד אלא בקרן ואם כן צ"ל דהסוגיא אליבא דרב דנקט שור וכל מילי דשור אבל לשמואל לא שייכי כל הסוגיא דהא אפילו שור דאזיק שור בקרן לא הוי במניינא דרבי אושעיא וכן במשנה והטעם דלא איירי בתמין ולבסוף מועדין ותם גופיה הוי קנסא ומתניתין ור' אושעיא לא איירי בקנסא ועיין לקמן:

שם לימא ס"ל לר"ח היזק שא"נ לא שמיה היזק. לפמ"ש לעיל תקשי דמאן דס"ל הכי הוי מדרבנן ולא שייך לקרותן אבות ועוד דמילי דרבנן ודאי הוי טובא יותר מכ"ד לכ"נ בדוחק דלמאי דס"ד דר"ח ס"ל לא שמיה היזק היינו שאינו דומה להיזק הניכר אבל מ"מ הוו היזק מדאורייתא:

בפרש"י בד"ה מפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים שאין הקרבן עולה לשם בעליו וצריך אחר עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מי סניא ליה לפרש מפגל ככל פגול דעלמא דהיינו במחשבת חוץ לזמנו או מחשבת חוץ למקומו. וכן פרש"י בגיטין גבי הא גופיה דכהנים שפגלו במקדש חייבין ע"ש. ונראה ליישב דרש"י אזל לשיטתו שכתב לעיל בשמעתין דלא שייך לפרש מנסך שעירב נסך ביין כשר דאם כן היינו מדמע וכבר פירשתי שיחתי דקשיא ליה דא"כ חסר ליה מניינא דכ"ד ואם כן נראה מכוונתו דשני מיני נזקין שוין לא שייך למנותן אלא אחד וא"כ ה"נ אם נפרש מפגל דהיינו פיגול קשה דהיינו מנסך דכמו שהמנסך ע"י מעשיו אוסר יינו של חבירו בהנאה הכי נמי במפגל לכך פרש"י דמפגל דהכא היינו שלא לשמה וא"כ לא דמי כלל למנסך דמפגל כה"ג הזבח כשר לגמרי אלא אפ"ה שייך בכלל ניזקין כיון שאינו עולה לבעלים וצריך אחר כנ"ל נכון ודו"ק. אלא דאכתי קשה דהא בחטאת לשם שלמים גופא הקרבן פסול כמו ששנינו בריש זבחים ותו קשיא לי כאן דלפרש"י החיוב תשלומין משום שצריכין קרבן אחר אם כן ה"ל לפרש בשלמים לשם חטאת דהקרבן כשר ולא עלו לבעלים וצריך קרבן אחר. תו קשיא לי אהא דמחייב במפגל דהא לקמן ממעטינן מרעהו ולא של הקדש וכתבו שם תוספות דאפילו אדם המזיק נמי פטור ובשלמא למ"ד דמפגל בלא"ה לא מחייב אלא משום קנסא דרבנן למ"ד לא שמיה היזק א"ש אלא למ"ד שמיה היזק ומשמע שם בפ' הניזקין דחייב מדאורייתא דמקשה למ"ד שמיה היזק האי מפני תיקון העולם מדאורייתא הוא וא"כ קשה מאי קושיא הא מדאורייתא ודאי פטור דממעטינן מרעהו ומחמת כל זה היה נראה בעיני לפום ריהטא להגיה בלשון רש"י שלמים לשם חטאת ולפ"ז א"ש דאתיא כר"י הגלילי דמוקמינן לקמן מתניתין דנכסים שאין בהם מעילה כוותיה ומזה כתבו רוב הפוסקים דהלכה כמותו כמו שאבאר שם וא"כ א"ש דשלמים קדשים קלים הוא והוי ממון בעלים לר"י הגלילי וכמ"ש שם רש"י הטעם מפני שאחריותן עליו והיינו נמי שכתב כאן וצריך אחר דמש"ה הוי ממון בעלים והשתא א"ש שכתוב דוקא במשנה בשחיטה שלא לשמה משום דמסקינן לקמן כי קאמר ר"י הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא קרינן ביה רעהו נמצא דהשחיטה שלא לשמו הוי שפיר ממון בעלים דכיון דקודם שחיטה ה"ל ממון בעלים וכיון שהתחיל לשחוט שלא לשמו ובשחיטה זו אפסדיה לבעלים ה"ל כטבח שקלקל בשחיטה דחייב וה"נ דכוותיה כיון ששחט ממון בעלים בפסול אפסדיה בהכי שצריך ליקח אחר חייב משא"כ בפיגול גמור חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא משכחת ליה בתחילת שחיטה דאין מפגלין בחצי מתיר. ועוד דאין מחשבת פגול נקבע אלא בזריקה נמצא דכיון דבתחילת שחיטה תו לא הוי ממון בעלים ולא קרינן ביה רעהו אין לחייבו על מה שפסל אח"כ כך נ"ל. אלא שקשה בעיני להגיה הספרים. ועוד דאכתי קשה א"כ אמאי מפרש בגיטין בענין אחר ואף שהיה אפשר ליישב שם בדוחק כמו שאפרש שם בעזה"י אלא שנ"ל דוחק להעמיד המשנה דכהנים שפגלו במקדש כיחידאי ובקדשים קלים דוקא. לכן נלע"ד ליישב בענין אחר דכאן משמע לרש"י דברייתא דר"ח ס"ל היזק שא"נ שמיה היזק וחייב מדאורייתא והיינו דקתני כ"ד אבות נזיקין וחשיב מטמא מדמע ומנסך דכולהו אבות נינהו והיינו מדאורייתא דמילי דרבנן לאו אבות נינהו כמו שכתבתי בסמוך בחידושי והיינו דקאמר נמי שייר מפגל אלמא דמפגל נמי מדאורייתא הוא ומתוקמא שפיר אליבא דר"ע דלא ממעטינן מרעהו ולא של הקדש אלא בענין דהתשלומין להקדש אבל היכא שהתשלומין לבעלים קרינן ביה שפיר רעהו וזה שכתב רש"י וצריך אחר מש"ה קרינן ביה רעהו. א"כ א"ש מה שפי' רש"י שאין הקרבן עולה דמש"ה חייב בתשלומין ולא משום שהקרבן פסול והא דבפ' הזהב משמע דקדשים שחייב באחריותן פטור דלר' שמעון נמי לא מיקרי רעהו היינו לענין כפל דוקא אבל לענין הקרן כ"ע מודו דממון גמור של בעלים היא כיון שצריך אחר והוא שיטת הרמב"ם שכתב להדיא. והא דמוקמינן לקמן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי ולא מוקי לה ככ"ע ובשלמים שחייב באחריותן מיקרי רעהו מבואר לקמן שם דנזקי בהמתו לא שייך לחייבו בכה"ג ע"ש ולפ"ז הוצרך רש"י לפרש דוקא לענין שלא לשמו ובחטאת לשם שלמים דפסול וכיון שפסל בשחיטה חייב מדאורייתא כמו בטבח אומן שקלקל ואף על גב דפסול שלא לשמו ע"י מחשבה בעלמא הוא ואפילו היזק שאינו ניכר לא הוי כיון דלא עביד שום מעשה בידים כמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שלו בחידושים ב"ב מ"מ שאני הכא כיון דגוף השחיטה מעשה בידים הוא וכיון ששחטו שלא כהוגן ה"ל כאילו קטליה בידים כמ"ש הרמב"ן זה הטעם לענין טבח אומן שקלקל דחייב אפילו למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק ואפילו קלקלה בשהיה או בדרסה ע"ש באריכות משא"כ בפיגול חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא שייך לחייבו בתשלומין מדאורייתא דאפילו היזק שא"נ לא הוי כאן דלא עביד מעשה ולא שייך הכא לומר דה"ל כאילו קטליה כיון שאין נקבע בפסול אלא בזריקה ובשעת זריקה נקבע ממילא למפרע נמצא שבשעת שחיטה לא מינכר מעשה הפיגול ולא שייך לומר כאילו קטליה כנ"ל נכון. והא דבגיטין מפרש לה בפיגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו היינו משום דאליבא דהלכתא איירי דקי"ל כמ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק וההיא דמזידין חייב היינו מדרבנן משום קנסא וא"כ חייב בכל ענין. אלא דעדיין צ"ע קצת דלכאורה נראה דההיא דאין מחשבת פגול אלא בזריקה היינו לענין כרת דוקא ולא לענין פסול ויש ליישב ודו"ק:

אמנם אח"ז מצאתי לרש"י ז"ל סוף מס' פסחים שכתב גבי פגול מטמא ידים משום חשדי כהונה דכתב שלא לשחוט שלמים לשם חטאת משום שחטאת כולה לכהנים משא"כ משלמים אין להם אלא חזה ושוק ולפ"ז נראה להגיה כמו שכתבתי לעיל שלמים לשם חטאת ומש"ה לא מפר' נמי במחשבת פגול דחוץ לזמנו. אלא דאכתי קשה לי דהא שלמים ששחט לשם חטאת אכתי שלמים נינהו ויש ליישב וצ"ע: