פני יהושע על בבא קמא נו.

בגמרא אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי ליחייב. ויש להקשות אמאי לא מוקי לה שפיר לנפשיה וכגון שהוא מודה שהעדים העידו שקר אלא שאומר שאע"פ כן הענין אמת וא"כ אין צריך לשלם הממון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובדיני שמים ודאי חייב משום מדבר שקר תרחק ויש ליישב כתירוץ התוספות כיון שאילו היה ידוע לב"ד שהעדות עידי שקר היה חייב לשלם לא שייך לומר פטור מדיני אדם ונראה שהתוספות בעצמם כיוונו לזה כמו שיתבאר אח"ז מצאתי בנמוקי יוסף שכ"כ בשם הרא"ה אלא שהב"י בטוח"מ סי' ל"ב וכן הרמ"א בהג"ה בש"ע שם משמע שפי' דברי הנ"י בשוכר להעיד לחבירו וצ"ע עוד מצאתי שם בש"ך שהביא בשם הרש"ל בס' יש"ש דבכה"ג שהבע"ד מודה ששכר עדים שקרים אע"פ שהוא אמר שהענין אמת מ"מ חייב להחזיר אלא שיש לחלק וצ"ע בל' הרש"ל דמל' הש"ע לא משמע כן והכי מסתברא:

בתוספות בד"ה ממונא בעי לשלומי וכ"ת פטור מדיני אדם משום דלא ידעינן שהם עידי שקר כו' עכ"ל. נראה דאין לפרש דברי תוס' כפשטן דלא ידעינן כלל אם הם עידי שקר דא"כ מאי רבותא ל"ל לומר ד' דברים פטור מדיני אדם דבכ"מ שאין עדים נמי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אע"כ נראה דכוונת תוס' לומר דלא ידעינן שהם עידי שקר כ"א עפ"י הודאת בע"ד אלא שהוא אומר שהענין אמת וכמ"ש בסמוך:

בד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם כו' וה"ה דצ"ל דאיירי שלהעדים נמי אין להם מה לשלם דאל"כ החיוב מוטל עליהם ואפילו בהודאת עצמם נאמנים על עצמם לענין שמחויבים לשלם ומ"ש או כגון שאין אנו יודעים כו' פי' שהבע"ד עצמו והעדים אין מודים בכך אבל מ"מ אנו יודעים שהעידו שקר ע"פ הודאת השוכר וזה מוכרח כמ"ש בסמוך ומיהו נראה דכל מה שכתבו התוס' כאן היינו כדי ליישב הא דנקט פטור מדיני אדם אבל בדיני שמים ודאי חייב השוכר אע"ג שהלוה מוציא את ממונו מן הבע"ד או מן העדים דמ"מ איסור' דעבד עבד וזה מוכרח מדהביאו ראיה בסמוך משילח את הבערה ביד פיקח והתם ע"כ הניזק גובה דמי ניזקו מן הפיקח אפ"ה משמע מדבריהם שהיה לחייבו בדיני שמים אי לאו שיש לחלק בין שוכר לאומר אבל הש"ך בח"מ סי' ל"ב בשם הריטב"א לא כ"כ עי"ש וצ"ע:

בא"ד ודוקא שוכר אבל אמר פטור מד"ש שסבור שלא ישמעו לו כו' עכ"ל. וקשה דהא בפ' האיש מקדש דף מ"ג משמע להדיא דכ"ע מודו דאפי' באומר חייב בד"ש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמקשה התם בפשיטות מכלל דת"ק בד"ש נמי לא מחייב וראיתי שהש"ך בח"מ סימן ל"ב הרגיש בקושיא זו ולא תירץ כלום וכן הקשה אסוגיא דקדושין שם דאמרינן דהנחש היה ראוי לפטור מטעמא דדברי הרב כו' אף על גב דהתם ד"ש הוי ע"ש בש"ך ולא תי' כלום ולע"ד נראה ליישב הא דאמרינן בקדושין דהשולח חייב בד"ש היינו היכא שהשליח עשה המעשה בצווי של המשלח שעיקר המעשה מיוחד להמשלח שחפץ בזה הענין ולולי צווי המשלח לא היה השליח רוצה לעשות זה המעשה ומדין שלוחו של אדם כמותו אתינן עליה דנהי דבדיני אדם פטרינן ליה מטעמא דדברי הרב וכו' מ"מ יש לחייבו בד"ש כיון שעיקר המעשה מיוחד אליו כגון בענין יואב בהריגת אוריה שלא עשה יואב אלא לקיים צווי דוד המלך וע"כ לא גרע מעשה יואב לדוד כמו שוכר הנ"ל כי דבר המלך אליו נחוץ ובודאי היה רוצה דוד שיואב יעשה הדבר בשליחותו ולא יתעצל לכך פשיטא ליה לתלמודא דחייב דוד בדיני שמים וכן האומר לשלוחו הרוג את הנפש שהמשלח עיקר בענין זה ורוצה שהשליח יעשה זה בשליחותו ולולי שליחותו לא עלה על דעת השליח לעשותו אלא לקיים צווי המשלח עשה כן לכך חייב בד"ש מדין שלוחו של אדם כמותו משא"כ בנדון דידן באומר לחבירו להעיד עדות שקר להוציא מראובן לשמעון דלא שייך כאן כלל דין שלוחו של אדם כמותו דלאו שלוחו הוא וכן העדים ודאי אינן עושין לקיים רצון האומר בלבד אלא בלא"ה נמי היו עושין לרצון הבע"ד וזה האומר מעשה סרסורי עבירה בעלמא הוא דעבד ואיהו בעצמו נמי אינו שלוחו של הבע"ד נמצא שעיקר מעשה אינו מיוחד אליו אלא להעדים עצמן לכך כתבו תוספות בפשיטות דאומר פטור ואפי' בשוכר סד"א דפטור מהלין טעמי קמ"ל דחייב דבשוכר הוי כמו שליח אח"ז עיינתי בספר חוות יאיר בשאלה קס"ו שהאריך בזה והעלה דדיני שמים דהכא היינו דינא רבא ובקידושין לא איירי אלא בדינא זוטא ובאמת יש לפ' כן אבל לפי הסברא שכתבתי דמעשה דיואב לא גרע משוכר דהכא ואפ"ה פטור מדינא רבא לחכמים דפליגי אשמאי הזקן וא"כ היה צ"ל דהסוגיא דהכא לא אתיא אלא כשמאי הזקן וזה דוחק לכך נ"ל כדפרישית. ומכ"ש דבמעשה דנחש נמי לא ק"מ דלא שייך נמי כלל לומר ששא"כ דחוה ודאי לא אכלה כדי לקיים רצון הנחש אלא מנפשה היא דקאכלה והנחש לא עשה רק מעשה הסתה בעלמא ועיקר המעשה מיוחד לחוה בלבד והנחש לא נהנה בגוף האכילה לכך היה מהראוי לפוטרו אי לאו משום חומרא דמסית שאין טוענין לו וכן במסית גופא דעבודת כוכבים ומעשה דעץ הדעת ודאי היה חמור מעבודת כוכבים מדלא אשכחן בשום מסית לעבירה דליחייב אלא בהנך. ובלא"ה קשיא לי טובא על הרב הש"ך דמאי קשיא ליה ממעשה דנחש לחייבו בד"ש מטעם שליח לדבר עבירה דהא אמרינן שם בהדיא בפרק האיש מקדש אפי' למ"ד ששא"כ מודה באומר לחבירו צא ואכול את החלב שהמשלח פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וא"כ כ"ש דלא שייך לחייב במעשה דעץ הדעת דמידי דאכילה הוא וחוה נהנית ולא הנחש ועוד שלא עשה אלא אמירה בעלמא ולא שליחות א"כ פשיטא שהיה לו לפטור אי לאו משום חומרא דמסית וחומר עבירה כדכתיבנא ודברי הש"ך צ"ע ודו"ק ונראה שהש"ך נחית ג"כ לזה החילוק שכתבתי בין היכא שאומר בתורת שליחות ובין היכא שאומר דרך הסתה בעלמא ולזה מייתי שפיר ראיה דאין לחייב בנדון דהכא בשוכר לחבירו שאינו אלא דרך הסתה מההיא דנחש דע"כ לא קאמר בגמרא דפטור המשלח באומר אכול חלב אלא בדרך שליחות אבל אי ס"ד דבמעשה הסתה לחוד חייב לא שייך לחלק בכך דבאכילת חלב לא שייך שליחות שהלה נהנה ואין השליחות מיוחד אליו כמ"ש ודוק היטב:

בא"ד ועוד דבפירקין תנן השולח את הבערה כו' משמע דשליח פטור אף מדיני שמים עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דפשטא דמילתא משמע דההיא דשולח את הבערה לא איירי ששלחו להדליק בשל חבירו דומיא דרישא דשלחו ביד חש"ו דמשמע לעיל בפ"ק גבי חומר בשור מבאש כו' דאיירי שמסרו לחש"ו בתורת שמירה ומר מוקי לה בגחלת ומר בשלהבת ומ"מ עיקרא דמילתא משמע דלא איירי כלל שמסרו כדי להבעיר בשל חבירו וא"כ בסיפא דשלחו ביד פיקח אי מיירי נמי בכה"ג מאי חייב בד"ש שייך כאן כיון שמסרו לבן דעת בתורת שמירה ובדוחק יש ליישב דאיירי נמי במסרו כדי להבעיר בשל חבירו ואפ"ה שייך כל הסוגיא דמסר לו גחלת או שלהבת כו' כיון שאינו מוסר לו דבר המזיק עצמו ואדרבה בכל שעה הולך וכבה וע"י צבתא דחרש היא הדליקה ואין להאריך שזה מוכרח דבפ' האיש מקדש מקשה הש"ס להדיא משולח את הבערה דליחייב שולח ומשני אין שליח לדבר עבירה וק"ל:

בפרש"י בד"ה אלא בחד כו' ודילמא לא הוי משתבע כו'. כאן לא שייך להקשות אמאי פסיק ותני חייב בד"ש דקמי שמיא גליא אי הוי משתבע הלה או לא דמ"מ כיון שזה עצמו שיודע להעיד אינו יודע אם ישבע הלה או לא ונמצא דלא איכפת ליה בהזיקו של חבירו חייב בדיני שמים שנתכוין להזיק:

בד"ה פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכולהו הני תיובתא מתני' נינהו עכ"ל. נראה דכוונתו ליישב דלא תקשי מאי מקשה בפשיטות דילמא סבר רבי יהושע כמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובדיני אדם נמי חייב ע"ז כתב רש"י דמתני' היא וא"כ ע"כ דמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק צריך לתרץ דלא תקשי ברייתא אליביה וכדמשני באמת בפ' הניזקין כגון שהכניסה לרבקה שתינק ותדוש וא"כ מקשה שפיר דמ"מ אשכחן מיהת דשייך פטור מד"א וחייב בדיני שמים כן יש ליישב כוונת התוס' וק"ל:

בד"ה ר' מאיר מחייב בהזיקן פלוגתייהו מיפרשא בהמניח בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו עכ"ל. ונראה דנפ"מ הכא בסוגיא דשמעתין דלא תקשה מאי מקשה בפשיטות דליחשוב נמי הא דלמא ס"ל כר"מ דאפי' בד"א נמי חייב ואף ע"ג דאמרינן התם מודה ר"מ לחכמים במעלה קנקניו ונפלו ברוח שאינה מצויה דפטור אפ"ה לא שייך להקשות דהתם בד"ש נמי פטור משום דאנוס גמור הוא כדפרישית שם להדיא אבל לפמ"ש רש"י דמפרש בהמניח דפליגי בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו והיינו ע"כ משום דברייתא איירי נמי כשהזיק לאחר נפילה אלא שזה הפקיר נזקיו לאחר הנפילה וא"כ האי בבא דמעלה קנקנו דמודה ר"מ דפטור משמע נמי דאיירי שהזיקו לאחר נפילה וכמו שפירשו התוס' שם להדיא עי"ש וא"כ בכה"ג שפיר מצינו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לדברי הכל דהוה ליה לסלק הזיקו ולא להפקיר ודו"ק: